פרק שמיני — מה עוד אינני זוכרת על עצמי

הקליפה הייתה דקה, והפרי עסיסי להפליא.

הטעם היה מתוק בתחילה, אבל מיד אחר כך הופיעה בו חמיצות קלה, ואחריה טעם שלא הכרתי. לא הצלחתי להחליט אם הוא מזכיר מים קרים, פריחה או ריח של אדמה אחרי גשם.

בלעתי.

חיכיתי.

דבר לא קרה.

הסתכלתי על הפרי.

לרגע עלתה בי מחשבה כמעט מגוחכת.

אולי הייתי צריכה לאכול את כולו?

ואז שמעתי פעימה חזקה בחזה.

ועוד אחת.

הנחתי את ידי על לבי.

הפעימות נעשו איטיות.

הרגשתי אותן בבירור, כל אחת נפרדת מן האחרת.

ואז באה פעימה נוספת.

חלשה מאוד.

ואחריה —

שקט.

הסתכלתי על החזה שלי.

הנחתי עליו שתי אצבעות, אחר כך את כל כף היד.

לא הרגשתי דופק.

העברתי את אצבעותיי אל הצוואר.

שום דבר.

הפחד עלה מיד.

ניסיתי לשאוף אוויר.

אבל הגוף שלי לא ביקש אותו.

לא הרגשתי מחנק.

לא כאב.

לא סחרחורת.

פשוט לא הייתי צריכה לנשום.

עמדתי שם, מחזיקה פרי נגוס ביד אחת, וידי השנייה מונחת על החזה.

״מה קורה לי?״ לחשתי.

שמעתי את קולי, אבל משהו בו השתנה.

הוא לא הגיע רק מן הגרון.

הרגשתי את המילים כאילו הן נוצרות בתוכי, והאוויר רק נושא אותן.

הסתכלתי על כף ידי.

העור עדיין נראה כפי שהכרתי אותו.

הקווים, הציפורניים, צורת האצבעות.

ואז הבחנתי שאני יכולה לראות אור חלש מבעד לעורי.

הוא לא האיר מבחוץ.

הוא עבר דרכי.

הפרי נשמט מידי.

הושטתי יד לתפוס אותו, אבל הוא כבר נפל אל העשב.

התכופפתי.

ולפתע הרגשתי שאני נמצאת בשני מקומות.

עמדתי ליד העץ, ובאותו רגע ראיתי את עצמי עומדת לידו.

לא כמו במראה.

ראיתי את גבי, את שערי, את ידי המושטת.

נבהלתי והסתובבתי.

המראה השתנה יחד איתי.

הרגשתי כאילו המרחב סביבי נפתח.

הייתי עדיין אני, אבל כבר לא ידעתי היכן בדיוק אני מסתיימת.

התחושה התרחבה.

הרגשתי את שורשי העץ מתחת לאדמה.

לא ראיתי אותם, אבל ידעתי היכן הם עוברים.

הרגשתי מים זורמים במעמקים, רחוקים מן המקום שבו עמדתי.

הבחנתי בתנועה זעירה בתוך גזע העץ, בתהליכים איטיים שלא הייתי מסוגלת להרגיש קודם.

ואז הגיעו הקולות.

אלפי קולות.

לא שמעתי אותם באוזניי.

הם הופיעו בתודעתי בבת אחת.

רחש של עלים. תנועת כנפיים. זרמי מים. קולות של יצורים שלא הכרתי.

ניסיתי להתרכז באחד מהם, אבל כל ניסיון כזה הביא איתו עוד עשרות תחושות.

הרגשתי שאני עומדת לאבד שליטה.

״די!״ קראתי.

הקולות לא נפסקו.

כרעתי על ברכיי, אף שלא הרגשתי עוד את משקל גופי כפי שהכרתי אותו.

עצמתי את עיניי.

זה לא עזר.

יכולתי להרגיש גם את מה שלא ראיתי.

היער כולו היה נוכח בתוכי.

לא ידעתי כיצד להרחיק אותו.

ואז נזכרתי בדבר שאמר לי שומר העץ.

גופך מבקש ביטחון, ותודעתך מבקשת לדעת.

עד עכשיו הגוף היה המקום שאליו חזרתי בכל פעם שהעולם נעשה גדול מדי.

יכולתי לעצום עיניים.

לנשום.

להרגיש את כפות רגליי על האדמה.

אבל עכשיו הנשימה כבר לא הייתה נחוצה לי, וגבולות הגוף הלכו והתרופפו.

הבנתי שאני צריכה ללמוד דרך חדשה להתמקד.

ניסיתי לחשוב על דבר אחד בלבד.

על טיפה של מים.

לא על הנהר כולו.

רק על טיפה אחת.

בהדרגה הקולות התרחקו.

התחושות הרבות לא נעלמו, אבל הפסיקו להציף אותי.

יכולתי לבחור במה להתרכז.

פתחתי את עיניי.

העולם נראה אחרת.

הצבעים היו עמוקים יותר, אבל לא רק משום שנעשו בהירים. הבחנתי בגוונים שלא הכרתי, בהבדלים זעירים בין עלים שנראו לי קודם זהים.

האוויר היה מלא תנועה.

ראיתי כיצד האור נופל על המים, מתפזר וחוזר אל השמיים.

הרמתי את מבטי אל עץ הנצח.

ועכשיו ראיתי את מה שלא יכולתי לראות קודם.

הענפים לא הסתיימו בצמרת.

הם נמשכו הלאה, דרך שכבות של אור ומרחבים שלא הכרתי. חלקם חצו שמיים רחוקים. אחרים עברו דרך מקומות שבהם לא נראו שמש או כוכבים.

העץ לא היה רק עץ עצום שצמח באי.

הוא היה מחובר למקומות רבים.

לרגע הבחנתי במרחב כהה ובתוכו כוכבים צפופים.

במרחב אחר ראיתי ים רחב, ועל פניו נעו יצורים שקופים שגופם הפיץ אור.

ראיתי יער שבו העצים צמחו כלפי מטה מתוך שמיים סגולים.

לא ידעתי אם אני רואה עולמות ממשיים או חווה אותם בדרך שאינה דומה לראייה.

אבל ידעתי שהם קיימים מעבר למה שהכרתי.

הרגשתי התרגשות עצומה.

רציתי להתקרב.

לגלות.

לראות עוד.

ואז נזכרתי בעצמי.

הסתכלתי למטה.

ליד שורשי העץ ישבה אישה.

שערה היה מוכר לי.

גם הבגד שלבשה.

היא ישבה על העשב, ראשה שמוט מעט הצידה, וידה פתוחה ליד הפרי שנפל.

התקרבתי.

הלב שלי — אם עוד אפשר היה לקרוא כך למקום שבו הרגשתי פחד — התכווץ.

זו הייתי אני.

הגוף שלי.

הוא נראה שלם.

לא היו עליו סימני כאב או פציעה.

אבל הוא לא זז.

כרעתי לידו.

ניסיתי לגעת בפניו.

ידי עברה דרך העור, כאילו ניסיתי לגעת בהשתקפות על פני מים.

נסוגתי.

״לא…״

הבטתי בגוף שהיה שלי במשך כל חיי.

בפנים שהכרתי מן המראה.

בידיים שבהן החזקתי את ילדיי.

ברגליים שנשאו אותי אל הפרדס באותו ערב.

הרגשתי עצב שלא ציפיתי לו.

ידעתי שהגוף יסיים את תפקידו.

אמרו לי זאת.

אבל הידיעה לא הכינה אותי למראה הזה.

לראות את עצמי מבחוץ, ולדעת שאינני יכולה לחזור ולהיות בדיוק כפי שהייתי.

ישבתי ליד הגוף זמן רב.

לא ידעתי אם דקות חלפו או שעות.

לראשונה הבנתי שהמוות, כפי שהכרתי אותו, אינו רק הפסקת פעולתו של הגוף.

עבור מי שנשארים, הוא גם היעדרו של אדם מן המקומות שבהם נהגו למצוא אותו.

חשבתי על משפחתי.

אם היו רואים את הגוף שלי כך, מה היו חושבים?

האם היו יודעים שאני עדיין קיימת?

האם הייתה דרך לומר להם?

ניסיתי לקרוא לאחד מילדיי.

המילים נוצרו בתודעתי, אבל לא ידעתי לאן הן מגיעות.

לא שמעתי תשובה.

ניסיתי שוב.

שום דבר.

הרגשתי את הכאב מתגבר.

היו לי עכשיו חושים שלא יכולתי לדמיין קודם, אבל לא הצלחתי לעשות את הדבר הפשוט שרציתי יותר מכול באותו רגע.

לשמוע קול מוכר עונה לי.

נשארתי ליד הגוף.

ואז הבחנתי במשהו.

הפנים שלו נראו שלוות.

לא היה בהן פחד.

נזכרתי ברגע שבו נגסתי בפרי.

לא הייתי חסרת אונים.

בחרתי.

הידיעה הזאת לא ביטלה את העצב, אבל היא אפשרה לי לשאת אותו.

קמתי.

הסתכלתי בפעם האחרונה על הגוף שלי.

״תודה,״ לחשתי.

לא ידעתי למי אני אומרת זאת.

לגוף.

לחיים שחייתי.

אולי לבריאה שאפשרה לי לחוות את העולם בדרך הזאת במשך כל השנים.

ואז הרגשתי תנועה מאחוריי.

הסתובבתי.

הציפור הכסופה עמדה על אחד השורשים.

לרגע כמעט צחקתי מרוב הקלה.

״איפה היית?״ שאלתי.

היא הטתה את ראשה.

אבל הפעם לא שמעתי קול.

במקום זאת הרגשתי את נוכחותה בתודעתי.

היא הייתה מוכרת לי, כמו קול ששמעתי פעמים רבות.

את שומעת אותי?

״כן,״ השבתי.

ואינך זקוקה עוד למילים.

הבטתי בה.

״זה באמת קרה?״

היא פרשה את כנפיה.

נגסת בפרי.

הסתכלתי על הגוף שישב ליד העץ.

״אני מתה?״

הציפור שתקה לרגע.

הגוף שלך חדל לחיות. אבל את עדיין שואלת, זוכרת, מרגישה ובוחרת. יהיה עלייך ללמוד מה פירוש הדבר כעת.

הבטתי בה.

״ומה יקרה לו?״

הוא יחזור אל החומרים שמהם נבנה. כפי שקורה לגופם של יצורים חיים.

הרגשתי עצב, אבל גם משהו אחר.

הקלה מסוימת.

לא מפני שלא היה לי אכפת ממנו, אלא מפני שלא הייתי צריכה להעמיד פנים שהוא עדיין אני במלואי.

הציפור התקרבה.

את מוכנה לראות?

״לראות מה?״

היא הרימה את ראשה אל הצמרת.

עקבתי אחר מבטה.

בין הענפים הרחוקים החלו להופיע נקודות אור.

בתחילה היו מעטות.

ואז מאות.

ואז אלפים.

הן נעו זו סביב זו, התקרבו והתרחקו, ובתוכן הבחנתי בצורות של יצורים.

חלקם הזכירו בני אדם.

אחרים לא דמו לשום דבר שהכרתי.

ראיתי תודעות שנעו בתוך גופים של אור, ואחרות שלא הייתה להן צורה ברורה.

הן לא היו כולן דומות.

לא חשבו באותה דרך.

לא נעו באותו קצב.

ובכל זאת, הרגשתי קשר ביניהן.

כמו המנגינה ששמעתי במערה, שבה כל קול היה שונה, אבל כולם התקיימו יחד.

״מי הם?״ שאלתי.

מי שבחרו להמשיך.

הבטתי בהם בתדהמה.

״כולם אכלו מן הפרי?״

לא כולם הגיעו לכאן באותה דרך. הבריאה רחבה מכפי שאת יכולה עדיין להבין.

אחד האורות התקרב.

בתוכו ראיתי דמות גבוהה, בעלת פנים שלא הצלחתי לקבוע את גילן.

היא עצרה במרחק קצר ממני.

הרגשתי את תשומת ליבה מופנית אליי.

לא היו לה עיניים כפי שהכרתי, אבל ידעתי שהיא מביטה בי.

ואז הופיעה בתודעתי מחשבה.

ברוכה הבאה.

לא ידעתי כיצד להשיב.

הדמות התקרבה עוד מעט.

אל תפחדי. כולנו זוכרים את הרגע הראשון.

הבטתי בה.

״גם אתם הרגשתם כך?״

לא בדיוק. כל תודעה פוגשת את המעבר בדרכה. אבל רבים מאיתנו התקשו בתחילה להבין כיצד אפשר להמשיך להתקיים בלי הגוף שהכירו.

רציתי לשאול עוד.

מאין הגיעה.

כמה זמן היא קיימת.

מה ראתה.

אבל לפני שהספקתי, היא פנתה אל הציפור הכסופה.

הרגשתי ביניהן חילופי מחשבות שלא הצלחתי להבין.

ואז הדמות הביטה בי שוב.

יש דבר שעלייך לדעת לפני שתצטרפי אלינו.

הרגשתי דריכות.

״מה?״

היא היססה.

זו הייתה הפעם הראשונה מאז שהגעתי לאי שראיתי ישות מן העולם הזה מהססת לפני שהיא משיבה.

הפרי שחרר אותך מן התלות בגוף. הוא לא העניק לך ידיעה מלאה, וגם לא לימד אותך כיצד להתקיים בעולם החדש.

״את זה כבר הבנתי.״

יש דבר נוסף.

היא התקרבה.

כעת תוכלי להגיע למקומות שהיו סגורים בפנייך. אבל חלקם אינם מיועדים למי שעדיין אינה יודעת להבחין בין מה שהיא חווה לבין מה שהיא מבינה.

נזכרתי במערה.

בקולות.

בדלתות האפשרויות.

״מה יש במקומות האלה?״

הדמות הביטה לעבר הענפים הרחוקים.

תודעות עתיקות. זיכרונות של עולמות. צורות קיום שאינן דומות לשלך. ויש גם מקומות שבהם הגבול בין תודעה אחת לאחרת אינו ברור כפי שאת רגילה.

הרגשתי סקרנות.

וגם פחד.

״אני יכולה לאבד את עצמי?״

אינך חייבת לאבד את עצמך כדי להשתנות. אבל עלייך ללמוד לשמור על היכולת להבחין בין רצונך לבין מה שמגיע אלייך מאחרים.

הבטתי בציפור.

היא עמדה בשקט.

הרגשתי שהיא יודעת הרבה יותר מכפי שסיפרה לי עד עכשיו.

״אז מה עושים עכשיו?״ שאלתי.

הדמות הסתובבה אל מרחב רחוק בין הענפים.

שם הבחנתי באור גדול, שנראה כאילו הוא נע באיטיות סביב מרכז בלתי נראה.

עכשיו תלמדי לנוע.

היא התרחקה מעט.

לא באמצעות רגליים, כנפיים או כוח השרירים. באמצעות הכוונה שלך.

הבטתי מטה.

לא הייתי בטוחה אם אני עדיין עומדת על האדמה.

הרגשתי את נוכחותה, אבל לא את משקלי עליה.

ניסיתי להתרומם.

דבר לא קרה.

הדמות המתינה.

ניסיתי שוב, הפעם בכל כוחי.

לרגע הרגשתי כאילו אני נאבקת בגוף שכבר אינו שם.

אינך צריכה להתאמץ, הגיעה מחשבתה. עלייך להפסיק לחפש את התנועה במקום שבו הכרת אותה.

עצמתי את עיניי.

חשבתי על האור שבין הענפים.

לא על הדרך אליו.

רק עליו.

לפתע הרגשתי תנועה.

פתחתי את עיניי.

האדמה התרחקה.

לא נפלתי.

לא ריחפתי כפי שראיתי את הציפורים במערה.

פשוט נעתי.

בלי מאמץ.

בלי התנגדות של אוויר.

העץ נשאר מתחתיי, אבל יכולתי לחוש גם את שורשיו, את האגם ואת היער שסביבו.

צחוק פרץ מתוכי.

לא יכולתי לעצור אותו.

נעתי גבוה יותר.

ואז עצרתי.

הבטתי למטה.

לראשונה בחיי לא הייתי מוגבלת למקום שאליו יכול הגוף להגיע.

חשבתי על כל הפעמים שבהן הבטתי בציפורים ורציתי לדעת כיצד מרגישה התעופה.

עכשיו הבנתי שהתנועה הזאת שונה אפילו ממעוף.

לא הייתי צריכה כנפיים.

לא הייתי צריכה לדחוף את עצמי קדימה.

המרחק עצמו נחווה אחרת.

הסתובבתי אל הדמות.

״אני רוצה לראות את העולמות.״

היא חייכה, או לפחות כך פירשתי את השינוי באור שסביבה.

תראי.

״ואני רוצה להבין כיצד הכול התחיל.״

תלמדי.

״ואני רוצה לדעת אם אוכל לפגוש שוב את מי שאיבדתי.״

הדמות לא השיבה מיד.

גם את השאלה הזאת תוכלי להמשיך לחקור. אבל אל תצפי שכל תשובה תהיה כפי שקיווית.

הנהנתי.

הייתי מוכנה לשמוע זאת.

ואז, מתוך כל האורות שנעו בין הענפים, הרגשתי נוכחות אחת שונה.

היא הייתה רחוקה מאוד.

לא ראיתי דמות.

לא שמעתי קול.

אבל משהו בה היה מוכר.

מוכר באופן שלא הצלחתי להסביר.

הפניתי אליה את תשומת ליבי.

ברגע שעשיתי זאת, כל האורות האחרים התרחקו מתחושתי.

נשארה רק אותה נוכחות.

היא לא התקרבה.

ובכל זאת הרגשתי שהיא מבחינה בי.

ואז הגיעה מחשבה אחת.

צלולה.

מוכרת.

לקח לך הרבה זמן להגיע.

קפאתי.

המשפט לא נאמר בקול.

אבל הדרך שבה הוא הגיע אליי עוררה בי זיכרון עמוק.

זיכרון שלא הצלחתי עדיין לזהות.

״מי שם?״ שאלתי.

לא הייתה תשובה.

ניסיתי להתקרב.

הדמות שלצידי שלחה אליי מחשבה חדה.

המתיני.

עצרתי.

״למה?״

מפני שאינך יודעת מי פונה אלייך.

הבטתי שוב אל המרחק.

הנוכחות עדיין הייתה שם.

ואז שמעתי בתוכי דבר נוסף.

לא מילים.

מנגינה.

אותה מנגינה ששמעתי במערה.

אבל הפעם היה בה צליל אחד שונה.

צליל שהזכיר לי משהו מן החיים שהשארתי מאחור.

הרגשתי געגוע עמוק, כמעט מכאיב.

הציפור הכסופה התקרבה אליי.

אל תמהרי ללכת בעקבות כל מה שמוכר לך.

הבטתי בה.

״אבל אני מרגישה שאני מכירה את מי שנמצא שם.״

ייתכן.

״אז למה שלא אתקרב?״

הציפור הביטה אל האור הרחוק.

מפני שעכשיו את יכולה לחוש דברים שמעולם לא חשת. אבל עדיין אינך יודעת תמיד להבחין בין זיכרון, געגוע ונוכחות של תודעה אחרת.

הרגשתי את משמעות דבריה.

במשך כל חיי סמכתי על חושיי כדי להכיר את העולם.

עכשיו נפתחו בפניי חושים חדשים, אבל עדיין לא למדתי כיצד לפרש אותם.

הבטתי אל האור הרחוק.

הוא לא נעלם.

משהו בתוכי רצה להגיע אליו יותר מכל דבר אחר.

אבל בפעם הראשונה מאז נגסתי בפרי, בחרתי להמתין.

הדמות שלצידי החלה לנוע אל אחד הענפים הרחוקים.

הציפור הכסופה הצטרפה אליה.

הבטתי פעם נוספת אל עץ הנצח.

הרחק למטה, ליד שורשיו, יכולתי עדיין להבחין בגוף שהשארתי מאחור.

הוא נראה קטן מאוד מכאן.

הרגשתי כלפיו עצב, הכרת תודה ואהבה.

ואז הפניתי את מבטי קדימה.

המרחב שלפניי היה עצום.

מלא עולמות, תודעות וסודות שלא הכרתי.

לא ידעתי כמה זמן יידרש לי להבין אפילו חלק קטן ממנו.

אבל לראשונה השאלה הזאת לא עוררה בי דאגה.

היה לי זמן.

לא ידעתי עדיין מה פירוש הדבר לחיות לנצח, אבל התחלתי להבין עד כמה מעט מן הקיום הכרתי כשהייתי תלויה בגוף.

התקדמתי בעקבות הדמות והציפור.

ומאחוריי, במרחק שלא ידעתי למדוד, נשמעה שוב אותה מחשבה.

לקח לך הרבה זמן להגיע.

הפעם הצלחתי להבחין במשהו שלא הרגשתי קודם.

לא הייתה במילים שמחה.

הייתה בהן המתנה ארוכה.

ארוכה הרבה יותר מחיי אדם.

ורגע לפני שהתרחקתי, הגיעה מחשבה נוספת:

״את חושבת שזו הפעם הראשונה שלך כאן?״

נעצרתי.

כל המרחב סביבי המשיך לנוע, אבל אני נשארתי במקומי.

כי אם זו לא הייתה הפעם הראשונה שלי כאן, היה עליי להבין דבר אחד לפני שאמשיך.

מה עוד אינני זוכרת על עצמי?