פרק תשיעי — הזיכרון שלפני הלידה

״את חושבת שזו הפעם הראשונה שלך כאן?״

המילים המשיכו להדהד בתוכי גם אחרי שהנוכחות הרחוקה השתתקה.

הבטתי אל המקום שממנו הגיעו. בין ענפיו העצומים של עץ הנצח נפרשו מרחבים שלא יכולתי למדוד. אורות נעו בהם באיטיות, ולעיתים הופיעו בתוכם מראות של עולמות רחוקים.

הציפור הכסופה ריחפה לצידי.

״מי אמר את זה?״ שאלתי.

היא לא השיבה.

הפניתי אליה את מבטי. עכשיו, כשכבר לא הייתי תלויה בגוף, יכולתי לחוש את נוכחותה בדרך שלא הכרתי קודם. ידעתי מתי היא מפנה אליי את תשומת ליבה, גם בלי לראות את עיניה.

אבל כעת הרגשתי שהיא מסתירה ממני משהו.

״את יודעת מי נמצא שם.״

כן.

״ואת יודעת למה הוא חושב שכבר הייתי כאן.״

היא קיפלה את כנפיה.

יש דברים שלא אוכל לספר לך.

״למה?״

מפני שסיפור על דבר שחווית אינו זהה לזיכרון שלך ממנו.

הרגשתי חוסר סבלנות.

״אני לא מבקשת שתספרי לי סיפור. אני רוצה לדעת אם הכרתי אותך לפני שנפגשנו בפרדס.״

הציפור הביטה בי זמן רב.

אינך זוכרת את המפגש הראשון שלנו?

״אני זוכרת את הפרדס. את העץ בעל העלים הכסופים. את הרגע שבו התחלת לדבר איתי.״

ואינך זוכרת דבר לפניו?

״לפניו חייתי את החיים שלי.״

אני יודעת.

השתיקה שלה הרגיזה אותי יותר מן התשובות.

״אם יש משהו שאת יודעת עליי, אני רוצה שתאמרי לי אותו.״

גם אם הידיעה תשנה את האופן שבו את מבינה את חייך?

״כן.״

היא פרשה את כנפיה והתרחקה מעט.

אם כך, בואי.

לרגע נשארתי במקומי.

עדיין לא התרגלתי לתנועה החדשה שלי. לא היו לי כנפיים, לא הרגשתי את משקל הגוף, ולא הייתי צריכה להתאמץ כדי לנוע. כל שהיה עליי לעשות הוא להפנות את רצוני למקום שאליו ביקשתי להגיע.

התקדמתי בעקבותיה.

בתחילה נעתי בזהירות, אבל במהרה גיליתי שהמרחק מתנהג כאן אחרת. ענף שנראה רחוק מאוד התקרב בתוך רגע, בעוד שאור שנדמה סמוך אליי נשאר במקומו גם כשהמשכתי לנוע לעברו.

הבטתי לאחור.

עץ הנצח עדיין נראה עצום, אבל כבר לא יכולתי לראות את האדמה שמתחתיו.

לראשונה מאז נגסתי בפרי הרגשתי פחד אמיתי.

לא פחד מפני מוות.

פחד מפני האפשרות שלא אדע עוד היכן אני נמצאת.

הציפור הבחינה בכך.

אל תחפשי את הדרך באמצעות המרחק. זכרי לאן את מבקשת לחזור.

חשבתי על העץ.

באותו רגע הרגשתי אותו.

לא ראיתי אותו בבירור, אבל ידעתי שהוא נמצא שם, כמו שאדם יודע היכן ביתו גם כשהוא רחוק ממנו.

המשכתי.

עברנו בין שכבות של אור שנראו כמו ערפל שקוף. מדי פעם הופיעו סביבנו צורות גדולות, חלקן דמו לעננים ואחרות למבנים עשויים קווים דקים של אור.

ואז שמעתי קול של מים.

הופתעתי.

לא ראיתי נהר.

הקול התחזק, ואחריו הגיע ריח של אדמה רטובה.

הריח היה מוכר כל כך, עד שלרגע שכחתי היכן אני.

ראיתי את עצמי ילדה קטנה, עומדת יחפה בחצר אחרי הגשם.

התמונה הייתה ברורה.

הרגשתי את האדמה הקרירה מתחת לרגליי, את הבוץ בין האצבעות ואת האוויר הלח על פניי.

חייכתי.

אבל אז הבחנתי בדבר שלא היה שייך לזיכרון.

בקצה החצר עמד עץ בעל עלים כסופים.

נעצרתי.

לא היה עץ כזה בחצר ילדותי.

ידעתי זאת בוודאות.

ובכל זאת, בתוך התמונה, הוא נראה כאילו עמד שם תמיד.

הושטתי יד לעברו.

החצר נעלמה.

מצאתי את עצמי שוב במרחב האורות.

״מה זה היה?״ שאלתי.

הציפור התקרבה.

מה ראית?

סיפרתי לה.

היא שתקה.

״זה לא היה זיכרון אמיתי,״ אמרתי. ״אני זוכרת את החצר, אבל לא היה בה עץ כזה.״

את בטוחה?

״כן.״

אז את כבר יודעת שמה שאת חווה אינו בהכרח תיאור מדויק של מה שהתרחש.

נזכרתי בישות הזיכרון.

היא לימדה אותי שהזיכרון אינו העבר עצמו, אלא הדרך שבה התודעה שבה ובונה אותו.

אבל עכשיו היה בזה משהו מטריד יותר.

אם יכולתי לראות בתוך זיכרון מוכר דבר שמעולם לא היה שם, כיצד אדע אילו מן המראות הבאים יהיו אמיתיים?

״את מובילה אותי למקום שבו אראה דברים שלא התרחשו?״

אני מובילה אותך למקום שבו נשמרות חוויות. לא כולן שייכות לך.

הבטתי בה.

״אז למה הרגשתי שאני הילדה ההיא?״

מפני שתודעתך עדיין לומדת להבחין בין חוויה שהיא קולטת לבין חוויה שהיא זוכרת.

לא אהבתי את התשובה.

היא הייתה הגיונית מדי, ובכל זאת לא הרגיעה אותי.

המשכנו לנוע.

האורות סביבנו הלכו והתמעטו, עד שלפנינו הופיע מרחב כהה ועצום.

בתוכו ריחפו אלפי כדורים שקופים.

חלקם היו קטנים כטיפות מים, אחרים גדולים כל כך שלא הצלחתי לראות את קצותיהם.

בתוך כל אחד מהם נעו תמונות.

ראיתי ים סוער, יערות, ערים, בעלי חיים, כוכבים, יצורים זרים.

הכדורים לא היו מסודרים בשורות. הם נעו לאט, התקרבו זה לזה והתרחקו, ולעיתים חדרו זה דרך זה בלי להישבר.

הרגשתי כאילו הגעתי אל תוך מחשבה עצומה.

״מה המקום הזה?״

כאן נשמרים עקבות של חוויות.

״של מי?״

של רבים.

התקרבתי לאחד הכדורים.

בתוכו ראיתי אישה יושבת ליד חלון ומחזיקה תינוק.

היא נראתה עייפה מאוד.

התינוק ישן.

האישה הביטה בו זמן רב, ואז החלה לבכות בשקט.

הרגשתי את אהבתה.

היא הייתה חזקה כל כך, עד שכמעט יכולתי לחוש אותה בגופי שכבר לא היה.

ואז הגיע אליי משהו נוסף.

פחד.

לא פחד מפני דבר שהתרחש, אלא מפני כל הדברים שעלולים לקרות לילד בעתיד.

נסוגתי.

״אני מרגישה את מה שהיא הרגישה.״

כן.

״אבל אני לא מכירה אותה.״

אין צורך שתכירי אדם כדי שתוכלי לחוש משהו מחווייתו.

הבטתי שוב בכדור.

האישה נשקה למצחו של התינוק.

הבנתי כמה מעט מן החוויה שלה היה גלוי לעיניי.

מישהו שהיה עומד לידה באותו רגע אולי היה רואה רק אם עייפה המחזיקה את ילדה.

אבל בתוכה התקיים עולם שלם.

המשכתי לנוע בין הכדורים.

בחלקם ראיתי יצורים שלא דמו לבני אדם. באחד מהם הרגשתי תודעה המתקיימת בתוך ים עמוק, בלי עיניים ובלי איברים שהצלחתי לזהות. היא הכירה את סביבתה דרך שינויים זעירים בתנועת המים.

לרגע חוויתי את העולם בדרכה.

לא היו צבעים.

לא היו צורות כפי שהכרתי.

ובכל זאת, ידעתי היכן נמצאים יצורים אחרים, היכן זורמים המים הקרים והיכן מתחיל זרם חם העולה ממעמקי האדמה.

כשהתרחקתי, נשארתי המומה.

״כל חיי חשבתי שהעולם נראה כפי שאני רואה אותו.״

הציפור ריחפה לצידי.

העולם אינו מוגבל לדרכים שבהן יצור אחד מסוגל לחוש אותו.

חשבתי על בעלי חיים בכדור הארץ.

על עטלפים, דגים, חרקים וציפורים.

כמה עולמות שונים מתקיימים באותו מקום, רק מפני שכל יצור חווה אותו באמצעות חושים אחרים?

ועכשיו, כשכבר לא הייתי תלויה בחמשת החושים שהכרתי, נפתחה בפניי האפשרות לחוות את הבריאה בדרכים שלא יכולתי לדמיין.

הרגשתי התרגשות.

אבל אז שמעתי את הקול.

המשיכי.

נעצרתי.

הקול היה אותו קול ששמעתי ליד עץ הנצח.

הוא הגיע מתוך עומק המרחב.

הציפור הסתובבה מיד.

הרגשתי את דריכותה.

״הוא כאן?״ שאלתי.

כן.

״מי הוא?״

היא לא השיבה.

הקול נשמע שוב.

היא עדיין מפחדת.

הפעם הרגשתי שהוא אינו פונה אליי.

הוא דיבר אל הציפור.

יש לה סיבה לפחד, השיבה.

הבטתי בה בהפתעה.

זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי חילופי מחשבות ביניהם.

היא בחרה בפרי, אמר הקול. היא זכאית לדעת.

הציפור לא ענתה.

הרגשתי שכעס מתחיל לעלות בי.

״אני נמצאת כאן,״ אמרתי. ״אתם יכולים לדבר אליי.״

השקט חזר.

ואז אחד הכדורים הגדולים החל לנוע לעברי.

הוא היה שקוף כמעט לחלוטין, אבל בתוכו ראיתי אור כסוף.

כשהתקרב, הבחנתי בתנועה.

ציפור.

הציפור הכסופה.

היא עמדה על ענף רחב של עץ שלא הכרתי.

לצידה עמדה דמות.

התקרבתי.

הדמות הייתה גבוהה, דקה, ולא היה לה גוף ברור. היא נראתה כאילו אור עדין נאסף לצורה אנושית.

לא יכולתי לראות את פניה.

ובכל זאת, משהו בה עורר בי תחושה משונה.

היא הייתה מוכרת לי.

לא כפי שאדם מוכר לי מפני שפגשתי אותו בעבר.

אלא כאילו אני מכירה את האופן שבו היא חושבת.

ניסיתי להתקרב עוד.

לפתע הרגשתי תנועה חדה.

לא הייתי עוד מחוץ לכדור.

עמדתי בתוכו.

הייתי במקום שקט מאוד.

לא הייתה בו שמש, אבל האור היה רך ובהיר.

מתחתיי נפרש משטח רחב שנראה כמו אבן לבנה, ומעבר לו צמח עץ בעל עלים כסופים.

הציפור עמדה על אחד מענפיו.

התקרבתי אליה.

״את מכירה את המקום הזה?״ שאלתי.

היא הביטה בי.

כן.

אבל קולה היה שונה.

הוא נשמע מוכר, ובכל זאת לא היה זה בדיוק הקול ששמעתי לאורך המסע.

הסתכלתי סביבי.

״איפה אני?״

במקום שממנו אפשר לצאת לדרכים רבות.

הרגשתי שאני מכירה את המשפט.

לא ידעתי מאין.

הציפור ירדה מן הענף ונעמדה מולי.

האם את עדיין רוצה לצאת?

נעצרתי.

״לצאת לאן?״

אל החיים האנושיים.

הבטתי בה.

לרגע לא הבנתי את המילים.

ואז ראיתי את ידי.

היא לא הייתה ידי האנושית.

לא היו בה אצבעות, עור או ציפורניים.

למעשה, לא הייתה לי יד כלל.

ראיתי רק אור שנע במקום שבו ציפיתי לראות אותה.

הבטתי מטה.

לא היה לי גוף.

ובכל זאת, הייתי שם.

הרגשתי שאני חושבת, זוכרת ורוצה.

אבל לא הצלחתי להיזכר מי הייתי לפני אותו רגע.

הציפור התקרבה.

את יודעת שלא תוכלי לקחת איתך את כל מה שאת מכירה כאן.

הרגשתי פחד קל.

״למה?״

מפני שהחיים שאליהם את מבקשת להיכנס נחווים דרך גוף, זמן וזיכרון מוגבל.

״ואני אשכח?״

ייתכן שלא תזכרי את המקום הזה.

הבטתי בעץ הכסוף.

העלים נעו ברוח שלא הרגשתי.

״ואת?״ שאלתי.

מה איתי?

״אני אזכור אותך?״

הציפור שתקה.

ואז הרגשתי ממנה דבר שלא חוויתי קודם.

עצב.

לא עצב גדול, אלא משהו עדין יותר.

כמו געגוע לדבר שעדיין לא אבד.

אולי לא תזכרי אותי כפי שאת מכירה אותי עכשיו.

הבטתי בה זמן רב.

״אז איך אדע שהיית כאן?״

היא התקרבה עוד מעט.

אולי יום אחד תראי ציפור, או עץ, או אור מסוים, ותרגישי שיש בהם משהו מוכר. אולי תשאלי שאלה שלא תדעי מאין הגיעה. אינני יכולה להבטיח לך שתזכרי.

הרגשתי שאני עומדת לפני החלטה חשובה.

אבל לא ידעתי איזו.

הציפור הפנתה את ראשה אל מרחב שנפתח מעבר לעץ.

בתוכו הופיעו מראות.

ים כחול.

הרים.

ערים.

פנים של אנשים.

ראיתי תינוק נולד, ילד לומד ללכת, אישה צוחקת, אדם זקן מביט בשקיעה.

ראיתי אהבה, כעס, בדידות, שמחה.

ראיתי גם כאב.

בתי חולים.

פרידות.

קברים.

הבטתי בציפור.

״כל זה מחכה לי?״

אלה חלק מן הדברים שיכולים להתרחש בחיים אנושיים.

״ואני לא אדע מראש מה יקרה?״

לא.

הבטתי שוב במראות.

הם השתנו במהירות.

הרגשתי סקרנות עצומה.

רציתי לדעת איך מרגישים מים קרים על העור.

איך נשמע צחוק כשיש אוזניים.

איך מרגישה אהבה כשהיא קשורה לאדם מסוים, לפנים מסוימות, לקול מסוים.

רציתי לדעת מה פירוש הדבר להיות רעבה, עייפה, שמחה.

אפילו הפחד סקרן אותי.

ואז שאלתי:

״למה שמישהו ירצה לעזוב מקום כזה כדי לחיות חיים שיש להם סוף?״

הציפור הביטה בי.

אינני יכולה להשיב על רצונם של כולם.

״ועל הרצון שלי?״

גם אותו תצטרכי להבין בעצמך.

הבטתי שוב אל המרחב.

לרגע ראיתי אישה מחזיקה ילד בזרועותיה.

היא נשקה למצחו.

הרגשתי משהו שלא ידעתי לזהות.

כמיהה.

רצון להיות שם.

לא רק לצפות בחיים.

לחיות אותם.

הציפור התקרבה.

האם את מוכנה לצאת למסע אל החיים האנושיים?

רציתי להשיב.

אבל לפני שהספקתי, נשמע קול אחר.

אל תעני עדיין.

האור סביבי השתנה.

הציפור הסתובבה בחדות.

מתוך המרחב הופיעה אותה נוכחות ששמעתי קודם.

לא ראיתי את צורתה.

אבל הרגשתי שהיא מתקרבת.

יש דבר שעליה לדעת, אמרה.

הציפור פרשה את כנפיה.

לא עכשיו.

אם תצא בלי לדעת, ייתכן שלא תזכור מדוע ביקשה לחזור.

הרגשתי פחד.

״לחזור לאן?״ שאלתי.

שום תשובה לא הגיעה.

האור התחזק.

העץ הכסוף החל להתרחק.

הושטתי את ידי — או את מה שחשבתי שהוא ידי — לעבר הציפור.

״חכי!״

היא ניסתה להתקרב אליי.

אל תפחדי.

״מה אני אמורה לזכור?״

הקול הרחוק נשמע פעם נוספת.

את ההבטחה.

ואז הכול נעלם.

מצאתי את עצמי שוב בין הכדורים השקופים.

הציפור הכסופה ריחפה מולי.

הרגשתי כאילו נפלתי מגובה עצום, אף שלא היה לי גוף שיכול ליפול.

ניסיתי להתרכז.

המרחב סביבי היה יציב, אבל בתוכי התחוללה סערה.

״מה ראיתי עכשיו?״ שאלתי.

הציפור לא השיבה מיד.

״זו הייתי אני?״

מה הרגשת?

״שהייתי שם. לא רק שראיתי את המקום. הרגשתי שאני זו שעמדה מולך.״

התחושה הזאת אמיתית.

״אבל האם הזיכרון אמיתי?״

היא שתקה.

הרגשתי כעס.

״את לא יכולה להוביל אותי למקום כזה, להראות לי את עצמי לפני הלידה, ואז לומר לי שאת לא יודעת.״

לא אמרתי שאינני יודעת דבר. אמרתי שעלייך להבחין בין מה שחווית לבין מה שאת יכולה להסיק ממנו.

הבטתי בכדור.

התמונה שבתוכו השתנתה.

עכשיו ראיתי רק את העץ הכסוף.

״אז אולי זו תודעה אחרת,״ אמרתי. ״אולי הרגשתי את הזיכרון שלה כאילו היה שלי.״

זו אפשרות.

״ואולי זו באמת הייתי אני.״

גם זו אפשרות.

״אז איך אדע?״

הציפור התקרבה.

לא כל שאלה נפתרת ברגע שבו היא נולדת.

רציתי להתווכח.

אבל אז נזכרתי בדבר נוסף.

״הקול אמר משהו על הבטחה.״

הציפור קפאה במקומה.

הרגשתי מיד שהמילה הזאת שינתה משהו.

״איזו הבטחה?״

היא לא השיבה.

״הבטחה שנתתי?״

שתיקה.

״למי?״

לרגע חשבתי שהיא עומדת להתרחק.

אבל במקום זאת היא ירדה אל כדור קטן שריחף מתחתינו.

יש זיכרונות שאינם נעלמים מפני שנשכחו, אמרה לבסוף. לעיתים הם אינם נגישים לתודעה כפי שהיא מתקיימת באותו שלב.

״את אומרת שאני יכולה להיזכר?״

ייתכן.

״ואת יודעת מה הבטחתי?״

הציפור הביטה בי.

אני יודעת שהייתה הבטחה.

הרגשתי את המרחב סביבי מתכווץ.

״אז את באמת הכרת אותי לפני שנולדתי?״

היא לא הסיטה את מבטה.

הכרתי תודעה שהייתה מוכנה לצאת אל חיים אנושיים.

״והתודעה הזאת הייתה אני?״

היא שתקה זמן רב.

ואז השיבה:

זו בדיוק השאלה שעלייך ללמוד לשאול.

הרגשתי תסכול.

אבל מתחתיו התחילה להתעורר מחשבה אחרת.

אם התודעה שלי התקיימה לפני הלידה, מה פירוש הדבר לגבי כל מה שחשבתי על החיים?

האם הגוף היה תחילתי, או רק הדרך שבה חוויתי פרק מסוים בקיומי?

ואם הייתי קיימת קודם, מדוע לא זכרתי דבר?

האם השכחה הייתה חלק מן האפשרות לחיות חיים אנושיים באמת?

חשבתי על ילדיי.

על היום שבו נולדו.

על הפעם הראשונה שבה החזקתי אותם.

עד עכשיו ראיתי ברגעים האלה את תחילת חייהם.

ופתאום עלתה בי שאלה שלא רציתי למהר לקבל את המשתמע ממנה.

האם גם הם היו משהו לפני שנולדו?

האם כל אדם נושא בתוכו עבר שאינו זוכר?

או שמא אני פשוט מנסה להפוך חוויה אחת מסתורית להסבר על הבריאה כולה?

נזכרתי במה שלמדתי ליד עץ הנצח.

ידיעה אינה חוכמה.

והעובדה שחוויתי דבר אינה מבטיחה שהבנתי אותו.

הבטתי בציפור.

״אני לא רוצה להאמין במשהו רק מפני שהוא מופלא.״

הרגשתי ממנה מעין שביעות רצון.

טוב.

״אני רוצה לדעת אם זה אמיתי.״

אז תצטרכי לחקור.

הבטתי סביבי.

אלפי הכדורים המשיכו לנוע בשקט.

פתאום המקום כולו נראה לי אחרת.

קודם ראיתי בו אוסף מופלא של חוויות.

עכשיו הבנתי שהוא יכול להיות גם מקום מסוכן למי שמחפש תשובות.

אפשר היה להיכנס לחוויה של אחר ולהרגיש אותה כאילו הייתה שלך.

אפשר היה לראות תמונה ולבנות סביבה סיפור שלם.

אפשר היה להתאהב בהסבר רק מפני שהוא מעניק משמעות לדבר שלא הבנת.

הייתי צריכה ללמוד להבחין.

אבל לפני שהספקתי לשאול כיצד, אחד הכדורים הרחוקים החל להאיר.

האור שבתוכו היה אדום כהה.

הוא נע לעברנו במהירות.

הציפור הסתובבה.

התרחקי ממנו.

״למה?״

זה אינו מקום שעלייך להיכנס אליו עכשיו.

אבל הכדור כבר היה קרוב.

בתוכו ראיתי מרחב עצום, כמעט ריק.

במרכזו עמדה דמות.

היא הייתה לבדה.

סביבה נעו אורות חלשים, כאילו כוכבים קטנים כבים בזה אחר זה.

התקרבתי בלי להתכוון.

הרגשתי ממנה משהו שלא הכרתי.

לא פחד.

לא עצב.

בדידות.

בדידות עמוקה כל כך, עד שהרגשתי כאילו היא נמשכת אל מעבר לכל זמן שאני מסוגלת לדמיין.

הדמות הרימה את ראשה.

לא ראיתי פנים.

אבל ידעתי שהיא מבחינה בי.

ואז נשמעה מחשבה.

את חזרת.

הציפור התייצבה בינינו.

אל תתקרבי.

הבטתי בה.

״מי זה?״

הדמות שבתוך הכדור החלה לנוע.

האור האדום התפשט.

לרגע הרגשתי שהיא מנסה להגיע אליי, לא באמצעות תנועה, אלא באמצעות עצם המחשבה עליי.

את לא זוכרת אותי, אמרה.

הרגשתי רעד בתודעתי.

״לא.״

אבל אני זוכר אותך.

הציפור פרשה את כנפיה.

הכדור נעצר.

לרגע נראה היה ששני כוחות בלתי נראים מחזיקים אותו במקומו.

ואז הדמות אמרה דבר שהקפיא אותי.

הבטחת שלא תשאירי אותי כאן.

האור האדום התפוגג בבת אחת.

הכדור התרחק ונעלם בין אלפי הכדורים האחרים.

נשארתי ללא תנועה.

הציפור קיפלה את כנפיה באיטיות.

הרגשתי שהיא מתאמצת.

״מה היה זה?״ שאלתי.

היא לא השיבה.

״מי נמצא שם?״

תודעה עתיקה.

״למה היא מכירה אותי?״

אינני יודעת מה היא זוכרת ממך.

״אבל היא אמרה שהבטחתי לה משהו.״

שמעתי.

הבטתי במקום שבו נעלם הכדור.

״היא הייתה לבדה.״

כן.

״כמה זמן?״

הציפור שתקה.

״כמה זמן היא שם?״ חזרתי.

יותר זמן מכפי שחייך האנושיים יכולים לעזור לך לדמיין.

הרגשתי עצב.

וגם פחד.

אם תודעה יכולה להתקיים לנצח, האם היא יכולה להישאר לבדה במשך נצח שלם?

האם היא יכולה לאבד את הקשר לכל דבר אחר?

ואם כך, מה מבדיל בין חיי נצח לבין בדידות שאין לה סוף?

הבטתי בציפור.

״אני רוצה לדעת מי היא.״

אני יודעת.

״ואני רוצה להבין מה הבטחתי לה.״

הציפור התקרבה אליי.

אם תמשיכי לחפש את התשובה, ייתכן שתגלי דברים שלא יתאימו למה שאת מאמינה על עצמך.

הרגשתי את משמעות האזהרה.

במשך כל חיי הכרתי את עצמי דרך המשפחה שלי, הזיכרונות שלי, הבחירות שעשיתי והדברים שלמדתי.

עכשיו הייתה לפניי אפשרות שקיים בי עבר שאינני מכירה.

עבר שאולי אינו שלי כלל.

או עבר שהוא שלי, אבל אינני מסוגלת עדיין להבין כיצד.

לא ידעתי איזו מן האפשרויות מפחידה אותי יותר.

הבטתי שוב במרחב הכדורים.

״אז נתחיל לברר,״ אמרתי.

הציפור לא זזה.

״אבל הפעם אני לא רוצה רק לראות מה שמראים לי. אני רוצה ללמוד כיצד לדעת מה אני רואה.״

היא פרשה את כנפיה.

אם כך, הגיע הזמן שתכירי את מי שחיים כאן.

״יש כאן אחרים?״

רבים.

״והם יכולים לעזור לי?״

חלקם. אחרים ינסו לשכנע אותך בדברים שהם עצמם מאמינים בהם. יהיה עלייך ללמוד להבחין.

היא החלה לנוע לעבר פתח רחב שנראה בקצה המרחב.

עקבתי אחריה.

ככל שהתקרבנו, שמעתי קולות רבים יותר.

לא שירה כמו במערה.

שיחות.

צחוק.

מחשבות שנפגשו ונפרדו.

הרגשתי נוכחות של יצורים רבים, שונים זה מזה, שכל אחד מהם נושא עולם שלם של חוויות.

מעבר לפתח החל להתגלות אור רחב.

ובתוכו, במרחק, ראיתי מבנים עצומים מרחפים בין ענפיו של עץ הנצח.

גשרים דקים של אור חיברו ביניהם.

תודעות נעו ממקום למקום.

חלקן היו מוקפות צורות שנראו כמו גופים, ואחרות נעו כאורות חופשיים.

עמדתי בפתח והבטתי בעולם החדש.

אחרי כל מה שראיתי מאז נגסתי בפרי, זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאני עומדת להיכנס למקום שבו אפשר לחיות.

לא רק ללמוד.

לא רק להתבונן.

לחיות.

הציפור נעצרה לצידי.

ברוכה הבאה אל עיר התודעות.

הבטתי במבנים, באורות וביצורים שנעו ביניהם.

ואז, ממש לפני שנכנסנו, עלתה בי מחשבה שלא הצלחתי להרחיק.

אם הזיכרון שראיתי היה אמיתי, ואם פעם בחרתי לצאת אל החיים האנושיים, ייתכן שלא הגעתי לעץ הנצח כדי להתחיל קיום חדש.

ייתכן שחזרתי אל קיום שהכרתי ושכחתי.

אבל אז נזכרתי בדמות הבודדה, באור האדום ובמילים שאמרה לי.

הבטחת שלא תשאירי אותי כאן.

הבטתי אל העיר.

אל כל התודעות שחיו בה במשך תקופות שלא יכולתי לדמיין.

והבנתי שהשאלה החשובה ביותר כבר אינה רק מי הייתי לפני שנולדתי.

אלא מה עשיתי אז, ומדוע מישהו עדיין מחכה שאקיים הבטחה שאינני זוכרת שנתתי.