
מחשבות שבדרך · מאת נורית רוזנבלט
פרק ראשון — כעסתי על הזמן
עוד יום הולדת.
כבר משעות הבוקר הטלפון שלי התמלא בהודעות. מזל טוב. בריאות ואושר. עד מאה ועשרים.
עניתי בתודות ובלבבות קטנים, הכנתי לעצמי קפה והתיישבתי לקרוא את הברכות.
הייתה תקופה שבה ימי הולדת עוררו בי תחושות אחרות לגמרי. לא החגיגה הפריעה לי, וגם לא הנרות שעל העוגה. הייתה לי בעיה עם הזמן עצמו.
כעסתי עליו. כעס אמיתי, מהסוג שמרגישים כלפי מישהו שלקח מאיתנו דבר יקר ומסרב להחזיר אותו.
והיו לי סיבות.
הזמן לקח ממני אנשים שאהבתי. אנשים שהיו חלק בלתי נפרד מחיי היומיום שלי, עד שיום אחד כבר לא היו שם. היעדרם מעולם לא נעלם באמת. הוא רק נעשה שקט יותר.
הוא לקח גם הזדמנויות. דלתות שחלפתי על פניהן בלי לפתוח, כי הייתי בטוחה שאוכל לחזור אליהן בהמשך.
באיזו קלות נהגתי לומר את המילה הזאת.
אחר כך.
כאילו מישהו הבטיח לי שיהיה אחר כך.
והיו גם הדברים הקטנים. ילדים שנרדמו בזרועותיי, צחוק שעלה מן המטבח, יד קטנה שנכנסה לתוך ידי כשחצינו כביש. רגעים שלא נראו לי יוצאי דופן במיוחד בזמן שהתרחשו.
איש אינו אומר לך, כשאת מרימה ילד קטן אל זרועותייך, שיום אחד תרצי לחבק אותו שוב בדיוק באותה הדרך, אבל הוא כבר יהיה גדול מכדי שתוכלי להרים אותו.
והזמן לא פסח גם עליי. הפנים שהכרתי במראה השתנו, וכך גם הגוף שפעם כמעט לא הקדשתי לו מחשבה. השינויים הגיעו בהדרגה כזאת, שלפעמים רק תמונה ישנה גרמה לי להבחין כמה רחוק כבר הגעתי.
לא תמיד שמחתי לראות את העדויות האלה.
אבל בשלב מסוים התחלתי לתהות אם כל השנים האשמתי את החשוד הלא נכון.
⸻
השאלה הזאת החלה לקבל צורה באחת מהפלגותיי הרבות.
עמדתי לבדי על סיפון האונייה והבטתי בים שנפרש עד לאופק, אופק שככל שהתקרבנו אליו נדמה היה שהוא מתרחק. לא היה לי לאן למהר, שום דבר שהייתי צריכה לסיים, ושום סיבה מיוחדת לזוז ממקומי.
אני אוהבת רגעים כאלה. הרגליים שלי מסכימות סוף־סוף לנוח, ומיד המחשבות מחליטות לצאת לטיול.
באותו אחר צהריים הן בחרו בזמן.
ניסיתי לדמיין איך היה נראה הזמן אילו יכולתי לפגוש אותו. איש זקן נראה לי פתרון צפוי מדי. גם ילד לא התאים. כל פנים שניסיתי להעניק לו רמזו על גיל מסוים, ואיך יכול להיות גיל לדבר שמכיל בתוכו את כל הגילים?
לבסוף ויתרתי על דמות ודמיינתי קול.
“כבר שנים אני רוצה לדבר איתך,” אמרתי בלבי.
“ואני הייתי איתך במשך כל השנים האלה.”
“כן. זאת בדיוק חלק מהבעיה.”
כמעט יכולתי לשמוע את השעשוע בקולו.
“אז תשאלי.”
השענתי את מרפקיי על המעקה.
“מה אתה בעצם? אנחנו מודדים אותך בשעונים ובלוחות שנה, אבל זה לא באמת מסביר מה אתה.”
“שעון מודד זמן. הוא לא מסביר אותו. מפה יכולה להראות לך דרך, אבל היא לא יכולה לספר לך איך מרגיש ללכת בה.”
“אז מה באמת חולף? אתה, או אנחנו?”
הבטתי במים שנעו מתחת לאונייה. השאלה הזאת הייתה עתיקה ממני, עתיקה מכל שעון שהיה לי אי פעם. פילוסופים ומדענים עסקו בה במשך מאות שנים, ואני, כנראה, החלטתי לפתור אותה בין ארוחת הצהריים לארוחת הערב.
“ואם שום דבר ביקום לא היה משתנה,” המשכתי, “האם הזמן עדיין היה קיים?”
“אולי. אבל איך היית מזהה אותו?”
חייכתי. זאת הייתה תשובה טובה באופן מעצבן.
חשבתי על כוכבים שנוצרו הרבה לפני שבני האדם המציאו לוחות שנה, על עצים שצמחו בלי לדעת איזו שנה זאת, ועל אינספור שינויים שהתרחשו בלי שמישהו עמד לידם וספר.
ואז הגעתי לשאלה שהייתה חשובה לי באמת.
“פעם האשמתי אותך בכל מה שאיבדתי.”
“אני יודע.”
“אנשים. הזדמנויות. רגעים שרציתי לשמור.”
“ומה עם הדברים שקיבלת?”
כמעט מחיתי. ואז חשבתי על ילדיי.
אהבתי אותם כתינוקות, כפעוטות, כילדים קטנים עם אינסוף שאלות ודעות נחרצות להפליא על מה הם מוכנים או לא מוכנים לאכול. ואני אוהבת גם את האנשים שהם הולכים ונעשים.
ובכל זאת, לפעמים אני מתגעגעת לילדים שהם היו בעוצמה שמפתיעה אפילו אותי.
“אני רוצה שהם יגדלו,” אמרתי. “ברור שאני רוצה. אבל לפעמים הייתי רוצה לבקר את הגרסה הקטנה שלהם, אפילו רק לאחר צהריים אחד.”
“היית מוכנה להחליף את מי שהם היום במי שהיו אז?”
“לא.”
“אז אולי את לא באמת מבקשת לעצור את הזמן. את מבקשת לשמור אצלך את כל הגרסאות של האנשים שאת אוהבת.”
חשבתי על כך.
“וגם את כל הגרסאות של עצמי,” הוספתי.
וזאת הייתה הבעיה, לא? אנחנו רוצים שינוי כשהוא מביא איתו משהו חדש, אבל מתנגדים לו כשהוא מבקש מאיתנו להיפרד ממשהו מוכר.
ובכל זאת, לא התכוונתי לפטור את הזמן מאחריות כל כך מהר.
“ומה עם האנשים שכבר אינם? רק אל תגיד לי שלכל דבר יש סיבה. אני לא מאמינה שכל אובדן צריך להפוך לשיעור לחיים.”
“לא התכוונתי לומר את זה.”
הופתעתי.
“אני לא בוחר מה יקרה,” המשיך הקול. “אני נוכח בהתחלות ובסיומים. את חווה את שניהם בתוכי.”
“אבל הידיעה הזאת לא הופכת את ההיעדר לקל יותר.”
“לא.”
במשך זמן מה התבוננתי בגלים בלי לדמיין אף מילה נוספת.
היו אנשים שהייתי נותנת כמעט הכול כדי לשמוע שוב את קולם. לא בהכרח כדי לנהל שיחה חשובה. אולי רק לשבת יחד ולדבר על משהו יומיומי לגמרי, בלי לדעת שהרגע הזה יהפוך יום אחד לזיכרון יקר כל כך.
חשבתי על ביטויים שאימצתי מהם, על הרגלים שנדבקו בי, על דרכים לראות את העולם שהפכו לחלק ממני.
ההשפעה שלהם נשארה.
אבל השפעה אינה נוכחות, ולא רציתי להעמיד פנים אחרת.
⸻
“אם יכולתי לחזור לרגע אחד,” שאלתי לבסוף, “היית נותן לי לבחור?”
“לאיזה רגע?”
ציפיתי לחשוב על משהו יוצא דופן. חגיגה, לידה, נקודת מפנה בחיים.
במקום זאת עלתה בי תמונה של ארוחה משפחתית. כולם היו שם. שום דבר מיוחד לא קרה. מישהו דיבר, מישהו אחר צחק, ואני כנראה הייתי עסוקה במחשבות על כל הדברים שעוד נשאר לי לעשות.
“לרגע הזה,” אמרתי.
“למה?”
“כי לא ידעתי שאתגעגע אליו.”
ואז עלתה בי שאלה נוספת.
“ואם הייתי חוזרת אליו עם כל מה שאני יודעת היום, הוא עדיין היה מרגיש אותו הדבר?”
דמיינתי את עצמי יושבת מול אדם אהוב, כשאני יודעת בדיוק כמה זמן עוד נותר לנו יחד.
האם הייתי מקשיבה לו ביתר תשומת לב? אומרת משהו שלא הספקתי לומר? או שאולי הייתי מבלה את כל אחר הצהריים בדאגה מפני סופו?
אולי דווקא הידיעה הייתה הורסת את הרגע שכל כך רציתי להשיב.
“אני לא יודעת,” הודיתי.
זה אחד הדברים הלא נוחים בהתבגרות. ידע יכול להעמיק חוויה, אבל הוא גם יכול לשנות אותה עד שלא נזהה אותה עוד.
האישה שהייתי בגיל עשרים לא יכלה לדעת את מה שאני יודעת היום. אבל אילו ידעה, האם הייתה מקבלת את אותן החלטות? האם הייתה אוהבת באותה חופשיות, לוקחת את אותם סיכונים או נכנסת לאותם חדרים?
לא הייתי בטוחה שאני רוצה להחליף את חוסר הוודאות שלה בידיעה שלי בדיעבד.
“וחוץ מזה,” הוספתי, “אם הייתי משנה החלטה אחת, אולי הייתי מאבדת דברים שלא הייתי מוכנה לוותר עליהם בשום אופן.”
הים המשיך לנוע.
עלה בדעתי שחרטה היא מספרת סיפורים בררנית למדי. היא נהנית להראות לנו את החיים היפים שיכולנו לחיות, אבל כמעט אף פעם לא טורחת לספר לנו מה החיים האלה היו עלולים לעלות לנו.
זה לא אומר שכל החרטות שלי היו מיותרות. חלקן היו מוצדקות. היו דברים שיכולתי לעשות טוב יותר, והזדמנויות שבאמת הצטערתי שלא ניצלתי.
אבל את ההחלטות ההן קיבלתי עם הידע, האחריות והיכולות שהיו לי באותו זמן.
לא יכולתי לצפות מעצמי הצעירה לדעת את כל מה שלמדתי רק שנים אחר כך.
⸻
השמש החלה לרדת כשעלתה בי מחשבה נוספת.
“כל הזמן אומרים לנו לא לבזבז זמן,” אמרתי. “לנצל כל דקה. לגרום לכל יום להיות משמעותי. לעשות משהו בעל ערך.”
“ואת עושה את זה?”
“אני מנסה. לפעמים יותר מדי.”
חשבתי על ימים מלאים בעבודה, בתוכניות, ברשימות ובסיפוק הקטן שבמחיקת משימות שכבר הושלמו.
אני אוהבת להספיק דברים. אני אוהבת ליצור, ללמוד, לבנות משהו שלא היה קיים קודם.
אבל אני אוהבת גם בקרים שבהם אני יכולה לעמוד מול הים במשך שעה שלמה ולא להשיג שום דבר.
או לפחות כך זה עשוי להיראות למישהו שעובר לידי.
“זה בזבוז זמן?” שאלתי.
“את חושבת שכן?”
“לא. בכלל לא.”
“אז למה את צריכה שאני אגיד לך?”
צחקתי.
“אתה מתחיל להיות מעצבן.”
“היה לי הרבה זמן להתאמן.”
הפעם צחקתי בקול.
הבנתי באיזו תדירות אנחנו מתייחסים לזמן כאילו הוא יריב שצריך לנצח. אנחנו מנסים לחסוך אותו, לנהל אותו, למלא אותו, ואיכשהו להקדים אותו, כאילו לוח זמנים מתוכנן היטב יאפשר לנו לברוח מהעובדה שאנחנו חיים בתוכו.
אבל לא רציתי חיים שמוקדשים רק ליעילות.
רציתי מקום לסקרנות. לשיחות לא מתוכננות. להליכה שנמשכת יותר מהצפוי כי משהו מעניין תפס את תשומת לבי.
רציתי לעבוד כשאני מרגישה השראה ולנוח בלי שאצטרך להצדיק את המנוחה.
ולא רציתי לבלות כל רגע יפה במחשבה על כך שהוא עומד להסתיים.
יש משהו מתיש בדרישה להעריך כל שנייה.
לפעמים אני פשוט רוצה ליהנות ממנה.
⸻
עד שהשמיים החלו להיצבע בכתום, כבר הפסקתי לחקור את בן שיחי הדמיוני.
לא השלמתי לגמרי עם הזמן. עדיין התגעגעתי לאנשים. עדיין רציתי להשיב לעצמי אחר צהריים מסוימים ולקבל החלטות אחרות בימים מסוימים.
אבל כבר לא יכולתי לראות בו רק גנב.
הזמן היה נוכח גם כשפגשתי את האנשים שאהבתי, כשילדיי נולדו, כשגיליתי תחומי עניין שלא ידעתי שקיימים בי, וכשחוויה יומיומית שינתה את הדרך שבה הבנתי את העולם.
הוא לא נתן לי שום הבטחה לגבי הזמן שעוד נותר לי.
ואולי זאת הייתה התשובה היחידה שלעולם לא אקבל.
נשארתי על הסיפון עד שהאור החל לדעוך.
⸻
שנים חלפו מאז אותה הפלגה.
והנה אני שוב, ביום הולדת נוסף, מחזיקה כוס קפה שכבר הספיקה להתקרר.
הודעה חדשה מופיעה בטלפון. אני קוראת אותה, מחייכת ועונה.
אני עדיין לא נהנית במיוחד לספור את השנים. אבל אני כבר לא רואה בכל יום הולדת הוכחה למשהו שנלקח ממני.
יש מקומות שעוד לא ביקרתי בהם, אנשים שעוד לא פגשתי, ספרים שעוד לא כתבתי ורעיונות שעוד אפילו לא עלו בדעתי.
המחשבה הזאת מרגשת אותי.
במשך השנים אספתי מחשבות כאלה על סיפוני אוניות, בהליכות ארוכות, בטיסות בין מדינות וברגעים שקטים שבהם המרחק משגרת היומיום אפשר לדמיון שלי לשוטט בחופשיות.
בסופו של דבר החלטתי להעלות אותן על הכתב.
לא מפני שמצאתי את התשובות לשאלות הגדולות של החיים. לא מצאתי.
אני פשוט אוהבת לשאול אותן.
ואם הזמן יסכים אי פעם לשיחה נוספת, נשארו לי עוד כמה שאלות.
די הרבה, בעצם.
אני מקווה שהוא לא ממהר.
© 2026 נורית רוזנבלט. כל הזכויות שמורות. אין להעתיק, לשכפל או להפיץ כל חלק מספר זה ללא אישור מראש ובכתב מהמחברת.