פרק חמישה־עשר — ישות הגובה

הכביש טיפס אל ההרים בסיבובים חדים.

נהגתי לאט.

מצד אחד התרומם קיר של סלע, ומן הצד השני ירד המדרון אל העמק.

בכל סיבוב נפתח לפניי נוף אחר.

העיירה שממנה יצאתי הלכה והתרחקה מתחתיי. הבתים נעשו קטנים יותר, הכבישים הצטמצמו לקווים דקים, והשדות נראו כמו חלקים של שמיכה גדולה בגוונים שונים של ירוק.

מדי פעם עצרתי את המבט על הדרך שמלפניי.

הנוף היה יפה, אבל הכביש דרש תשומת לב.

באחד הסיבובים הופיע שלט שהפנה לנקודת תצפית.

פניתי אליו ועצרתי ברחבת עפר קטנה.

הייתה שם גדר נמוכה, כמה ספסלים ושלט שהציג את שמות ההרים שסביבנו.

יצאתי מן הרכב והתקרבתי לגדר.

הרוח הייתה חזקה יותר מכפי שציפיתי.

הבטתי למטה.

הדרך שעליתי בה נראתה עכשיו כמו חוט מפותל בין הסלעים.

הנהר שחציתי בבוקר נמשך לאורך העמק כפס דק של כסף.

לרגע הרגשתי את התחושה שהגובה תמיד מעורר בי.

התפעלות מן הנוף.

ולצידה פחד קטן, שמזכיר לי עד כמה הקרקע רחוקה.

⸻

ניסיתי לדמיין את הגובה כישות שאוכל לשוחח איתה.

בדמיוני הופיעה אישה שעמדה סמוך לשפת הצוק.

הרוח הזיזה את שערה, אבל היא נראתה רגועה לגמרי.

היא לא אחזה בגדר.

״את לא מפחדת?״ שאלתי.

״ממה?״

״מן הנפילה.״

היא הביטה למטה ואחר כך חזרה להביט בי.

״אני יודעת היכן אני עומדת.״

״זה לא תמיד מספיק. לפעמים אנשים נופלים גם כשהם חושבים שהם יודעים.״

״נכון,״ אמרה. ״לכן צריך להיזהר.״

הסתכלתי עליה.

״חשבתי שתאמרי שאין סיבה לפחד.״

״למה שאומר דבר כזה?״

״מפני שאת הגובה.״

״דווקא משום כך אני יודעת מה עלול לקרות כשלא מכבדים אותו.״

חייכתי.

אהבתי שהיא לא ניסתה לשכנע אותי להתקרב לשפה.

⸻

״מה יש בך שמושך אנשים כל כך?״ שאלתי.

״למה את מתכוונת?״

״אנשים מטפסים על הרים במשך שעות. נוסעים בכבישים מפותלים, עוצרים בנקודות תצפית, עומדים ברוח ובקור. וכל זה כדי להגיע למקום גבוה יותר.״

״ואת? למה עלית לכאן?״

הסתכלתי שוב על העמק.

״כדי לראות את הנוף.״

״אז אולי זאת התשובה.״

״אבל מה מיוחד כל כך במבט מלמעלה?״

״מה את רואה עכשיו שלא ראית כשהיית למטה?״

התבוננתי בדרך.

יכולתי לראות את הנהר, את הכביש ואת העיירה בתוך אותו נוף.

בבוקר, כשנסעתי בין הבתים, ראיתי בעיקר את הרחוב שלפניי.

עכשיו יכולתי להבין כיצד הכול מתחבר.

״אני רואה את התמונה הרחבה,״ אמרתי.

״ומה את מרגישה?״

״שהמקום גדול יותר מכפי שחשבתי. וגם שאני קטנה בתוכו.״

״וזה מפריע לך?״

״לא. דווקא יש בזה משהו נעים.״

חשבתי על כך שלפעמים אנחנו עסוקים כל כך במה שמתרחש סביבנו, עד שאנחנו שוכחים שיש עולם שלם מעבר לרחוב, לעבודה ולדאגות שלנו.

הגובה לא פתר דבר.

אבל הוא הזכיר לי שיש עוד הרבה דברים שאינני רואה כשאני נמצאת למטה.

⸻

״יש גם משהו מטעה במבט שלך,״ אמרתי.

״מה למשל?״

״מלמעלה הכול נראה קטן. הבתים, המכוניות, האנשים. אפילו הכבישים שנראו לי צרים ומפחידים בדרך לכאן נראים עכשיו פשוטים.״

״והם באמת נעשו פשוטים יותר?״

״לא. אם אצטרך לנסוע בהם שוב, עדיין אצטרך להיזהר בכל סיבוב.״

״אז מה השתנה?״

״המקום שממנו אני מסתכלת.״

״בדיוק.״

הרהרתי בכך.

לפעמים אנשים אומרים שכדאי להתרחק מן הבעיות שלנו כדי לראות שהן אינן גדולות כל כך.

אבל לא כל בעיה נעשית קטנה כשמסתכלים עליה מרחוק.

אובדן אינו נעשה קל יותר מפני שאנחנו רואים אותו כחלק מן החיים.

גם כאב אינו נעלם כשאנחנו מבינים שיש בעולם אנשים שכואב להם יותר.

״אז מה בעצם מועיל במבט מלמעלה?״ שאלתי.

״אולי הוא מאפשר לך לראות דברים נוספים, בלי לבטל את מה שאת מרגישה.״

״למשל?״

״את יכולה לראות שהכביש הקשה שעלית בו הוא רק חלק קטן מן הדרך. אבל כשתחזרי לנסוע עליו, עדיין תצטרכי להתמודד עם כל פנייה.״

״כלומר, להבין את התמונה הגדולה לא פוטר אותי מן הפרטים.״

״נכון.״

חשבתי על מפות.

מפת מדינה יכולה להראות לנו לאן אנחנו נוסעים.

אבל כדי למצוא כתובת מסוימת, אנחנו זקוקים למפה אחרת לגמרי.

שתיהן מתארות את אותו המקום.

כל אחת עוזרת לנו לראות משהו אחר.

⸻

הרוח התחזקה.

הנחתי יד על הגדר.

״למה הלב שלי דופק מהר כשאני עומדת כאן?״ שאלתי.

״את באמת צריכה אותי כדי לענות על כך?״

צחקתי.

״כנראה שלא. אני עומדת במקום גבוה, והגוף שלי מזהיר אותי.״

״והאם האזהרה הזאת מפריעה לך ליהנות מן הנוף?״

״קצת. אבל היא גם גורמת לי להיזהר.״

נזכרתי בישות הפחד שפגשתי בדמיוני במהלך טיסה.

השומר העייף עם צרור המפתחות.

״כבר פגשתי מישהו שהיה מסכים איתך,״ אמרתי.

״מי?״

״הפחד. הוא טען שהתפקיד שלו הוא להגן עליי, גם אם לפעמים הוא מגזים.״

״ואת חושבת שהוא מגזים עכשיו?״

הבטתי מעבר לגדר.

״לא. אני חושבת שהפעם הוא צודק.״

התרחקתי מעט מן השפה.

לא רציתי לבדוק כמה קרוב אוכל לעמוד.

הנוף היה יפה באותה מידה גם שני צעדים לאחור.

״את יודעת,״ אמרתי, ״יש אנשים שמרגישים צורך להגיע ממש לקצה.״

״ויש אנשים שמעדיפים להישאר במקום בטוח יותר.״

״אני כנראה שייכת לסוג השני.״

״וזה גורע משהו מן הנוף?״

הבטתי שוב בעמק.

״לא.״

⸻

חזרתי לרכב והמשכתי לעלות.

הכביש נעשה צר יותר, והסיבובים חדים יותר.

אחרי זמן מה הגעתי לפסגה.

לצד הדרך עמד בית קפה קטן, עם כמה שולחנות שפנו אל הנוף.

עצרתי והזמנתי קפה.

התיישבתי ליד חלון גדול.

מצד אחד יכולתי לראות את העמק שממנו עליתי.

מן הצד השני נפרש עמק נוסף, ובתוכו כביש שהתפתל אל עיירה שלא הכרתי.

״אז זאת הפסגה,״ אמרתי לישות הגובה, שעדיין ליוותה אותי בדמיוני.

״של ההר הזה,״ השיבה.

חייכתי.

״תמיד יש הר גבוה יותר, נכון?״

״כמעט תמיד.״

״זה מזכיר לי משהו בחיים.״

״מה?״

״את הרצון להגיע להישג מסוים. לפעמים אנחנו עובדים שנים כדי להגיע אליו, וכשאנחנו סוף סוף מצליחים, אנחנו כבר חושבים על הדבר הבא.״

״וזה רע?״

״לא בהכרח. הרצון להתקדם יכול להיות דבר טוב. אבל לפעמים אנחנו שוכחים ליהנות ממה שכבר השגנו.״

הבטתי בכוס הקפה.

״אני מכירה את התחושה הזאת. לסיים משהו גדול, לשמוח לרגע, וכמעט מיד להתחיל לחשוב מה עוד צריך לעשות.״

״אז למה שלא תישארי כאן מעט?״

״כאן?״

״כן. תשתי את הקפה. תסתכלי על הנוף. את לא חייבת להתחיל לרדת מיד.״

חייכתי.

היא צדקה.

לא מיהרתי לשום מקום.

⸻

״יש לי שאלה,״ אמרתי לאחר זמן מה. ״למה אנחנו קוראים לתקופות הטובות בחיים שלנו פסגות?״

״למה את חושבת?״

״מפני שאנחנו מדמיינים הצלחה כעלייה. ככל שהגענו גבוה יותר, כך הצלחנו יותר.״

״והאם כל תקופה טובה בחייך הרגישה כמו פסגה?״

חשבתי על כך.

״לא. לפעמים דווקא התקופות השקטות היו היפות ביותר.״

״אז למה את לא קוראת גם להן פסגות?״

״אולי מפני שלא היה בהן משהו שאפשר למדוד.״

הבטתי בעמק.

יש תקופות בחיים שאנחנו זוכרים בזכות הישג גדול.

עבודה שהצלחנו בה, מטרה שהשגנו, חלום שהגשמנו.

אבל יש גם שנים שאנחנו זוכרים בגלל ארוחות משפחתיות, שיחות ארוכות, טיולים פשוטים ורגעים שלא נראו חשובים במיוחד בזמן שהתרחשו.

״אולי לא כל פסגה נמצאת במקום גבוה,״ אמרתי.

״אולי.״

״ולפעמים אנחנו מבינים שהיינו בתקופה יפה רק אחרי שהיא מסתיימת.״

״זה קורה לך הרבה?״

״יותר ממה שהייתי רוצה.״

⸻

״ואי אפשר להישאר כאן למעלה לנצח,״ אמרתי.

״למה שתרצי?״

״מפני שכאן יפה.״

״וגם למטה יש דברים יפים.״

״נכון. אבל כשאנחנו מגיעים לפסגה, קשה לפעמים לחשוב על הירידה.״

״אולי מפני שאתם מתייחסים לירידה כאל כישלון.״

חשבתי על כך.

בחיים אנחנו רגילים לדבר על התקדמות כעל תנועה כלפי מעלה.

להצליח יותר.

להרוויח יותר.

להגיע גבוה יותר.

אבל לא כל ירידה היא כישלון.

לפעמים אנחנו בוחרים להאט.

לפעמים אנחנו עוזבים משהו שכבר אינו מתאים לנו.

ולפעמים אנחנו פשוט מסיימים תקופה ומתחילים אחרת.

״יש גם ירידות שלא בוחרים בהן,״ אמרתי.

״נכון.״

״והן יכולות לכאוב.״

״בוודאי.״

״אז אני לא רוצה לחשוב שכל ירידה היא דבר טוב.״

״את לא חייבת.״

אהבתי את זה שהיא לא ניסתה לשכנע אותי לראות בכל דבר יתרון.

לפעמים ירידה היא רק ירידה.

והשאלה היא איך ממשיכים ממנה.

⸻

סיימתי את הקפה ויצאתי מבית הקפה.

האוויר בחוץ היה קריר יותר.

עמדתי עוד רגע והבטתי בשני העמקים.

אחד כבר הכרתי מן הדרך שעברתי.

השני עדיין היה חדש לי.

״מעניין,״ אמרתי, ״כדי להגיע לכאן הייתי צריכה לעלות, אבל כדי להמשיך אני חייבת לרדת.״

״נכון.״

״אז הפסגה היא לא סוף הדרך.״

״לא אם את רוצה להמשיך.״

נזכרתי במערה שבה ביקרתי לא מזמן.

שם ירדתי עמוק אל תוך האדמה, אל מקום שהאור כמעט לא הגיע אליו.

עכשיו עמדתי גבוה מעל העמק, במקום שבו השמש והרוח היו חשופות לגמרי.

שני מקומות שונים כל כך.

ובשניהם מצאתי את עצמי חושבת על האופן שבו אנחנו מסתכלים על החיים.

״את מכירה את העומק?״ שאלתי את הגובה.

היא חייכה.

״את הרי פגשת אותו. מה את חושבת?״

״שאתם שונים מאוד.״

״ובמה אתם דומים?״

הבטתי על הדרך שהתפתלה למטה.

״ששניכם גורמים לי לראות דברים שלא יכולתי לראות מהמקום שבו עמדתי קודם.״

⸻

נכנסתי לרכב והתחלתי לרדת.

הכביש התפתל בין הסלעים, סיבוב אחרי סיבוב.

העיירה שמתחתיי הלכה וגדלה.

הבתים חזרו להיות בתים.

המכוניות כבר לא נראו כמו נקודות קטנות.

יכולתי שוב להבחין בחלונות, בעצים ובאנשים שהלכו לאורך הרחובות.

כשהגעתי אל המישור, הרגשתי הקלה.

לא מפני שהגובה אכזב אותי.

אהבתי את הנוף, את האוויר ואת האפשרות לראות את העמק כולו.

אבל שמחתי לחזור למקום שבו יכולתי ללכת בלי לחשוב על המרחק מן הקרקע.

עצרתי ברמזור בכניסה לעיירה.

מולי חצה אדם את הכביש עם שקיות קניות בידיו.

אישה עמדה ליד תחנת אוטובוס.

מישהו פתח את דלתה של חנות קטנה.

חיים רגילים, כפי שהם נראים מקרוב.

חשבתי על הנוף שראיתי מן הפסגה.

מלמעלה כל האנשים האלה היו קטנים מכדי שאוכל להבחין בהם.

ועכשיו הם היו שוב אנשים, עם פנים, קולות ומקומות שאליהם רצו להגיע.

כשהרמזור התחלף לירוק, המשכתי לנסוע.

הגובה נתן לי לראות את התמונה הרחבה.

אבל שמחתי לחזור אל הפרטים שבתוכה.

המשך בפרק השישה־עשר: ישות ההמתנה

© 2026 נורית רוזנבלט. כל הזכויות שמורות. אין להעתיק, לשכפל או להפיץ כל חלק מספר זה ללא אישור מראש ובכתב מהמחברת.