תמיד אהבתי הליכות ארוכות.

לפעמים אני הולכת במשך שעות בלי יעד מסוים. אני נהנית לראות כיצד הרחובות משתנים, להבחין בבתים לא מוכרים ולאפשר למחשבות שלי לנדוד לאן שמתחשק להן.

מדהים כמה מחשבות אפשר לחשוב כשאף אחד לא מצפה ממך להספיק משהו.

באחת ההליכות האלה נזכרתי במשפט שמישהו אמר לי שנים קודם לכן.

לא הצלחתי לזכור את השיחה כולה, אבל זכרתי היכן עמדנו, את צליל קולו של האדם ואת התחושה שהמילים הותירו בי.

המשפט עצמו היה רגיל למדי. הוא לא היה הצהרה, הבטחה או משהו שהאדם שאמר אותו היה בהכרח רואה בו חשיבות מיוחדת.

🔒

This chapter is part of the complete book

“Thoughts Along the Way” by Nurit Rozenblat

One-time payment of $5.99 — lifetime access. No subscription, no renewals.
After checkout, sign in on the site with the same email address you used to pay, and every chapter will open for you automatically.

Buy the book — $5.99

I already bought it — Sign in