פרק אחד־עשר — מה שנשאר מאיתנו

״לפני שמישהו אחר יגלה שהוא אצלך?״ חזרתי על דבריו של ארן. ״מי בדיוק מחפש את הדבר הזה?״

ארן לא השיב מיד.

הוא הביט מעבר לכתפי, אל הרחוב שבו נעלמה הדמות שניגנה את ארבעת הצלילים. אנשים המשיכו לעבור שם, לשוחח, לצחוק ולעצור מול חלונות הראווה. איש מהם לא נראה מוטרד מן העובדה שמשהו מוזר התרחש זה עתה.

״אני לא יודע אם מישהו מחפש אותו,״ אמר לבסוף. ״אבל יש דברים שנעלמו מן העיר הזאת לפני זמן רב, ולא כולם ישמחו לגלות שהם חוזרים.״

פתחתי את כף ידי.

הדיסק השקוף נח עליה. שלושה קווים קצרים וקו אחד ארוך נחרתו בצדו האחד, ובצדו השני הופיעו שבעת הכיסאות סביב השולחן העגול.

״אז מה אתה מציע? שאסתיר אותו?״

״בינתיים.״

״אני לא אוהבת להסתיר דברים בלי להבין למה.״

״גם אני לא,״ אמר ארן. ״אבל למדתי שיש הבדל בין סוד לבין דבר שעדיין לא הגיע הזמן לחשוף.״

״ומי מחליט מתי הגיע הזמן?״

הוא חייך קלות.

״זאת בדיוק השאלה שהביאה אותנו למצב הזה.״

ליארה התקרבה אלינו.

״אני מכירה מקום שבו נוכל לבדוק את הסימן בלי למשוך תשומת לב.״

״עוד אולם מלא זיכרונות?״ שאלתי.

״לא. הפעם משהו פשוט יותר.״

״אני מתחילה לחשוד שהמילה ‘פשוט’ מקבלת כאן משמעות אחרת.״

ארן חייך.

״את לומדת מהר.״

עזבנו את הכיכר ופנינו לרחוב צר שהשתפל בין שני מבנים גבוהים.

ככל שהתקדמנו, הלכו קולות העיר ונחלשו. הבניינים נעשו נמוכים יותר, וביניהם הופיעו גינות קטנות, ספסלי אבן ובריכות מים רדודות.

במקום אחד ראיתי אישה יושבת על מדרגות ביתה ומסרקת שערה של ילדה. בכל פעם שהמסרק עבר בשיער, השתחררו ממנו פרפרים זעירים שהתעופפו ונעלמו.

במקום אחר ישב אדם ליד שולחן והניח עליו אבנים קטנות. הוא סידר אותן בשורות, פירק את השורות ובנה אותן מחדש.

״מה הוא עושה?״ שאלתי.

״חושב,״ השיבה ליארה.

״באמצעות אבנים?״

״יש מי שחושבים טוב יותר כשהידיים שלהם עסוקות.״

הבטתי שוב באיש.

גם בעולם האנושי הכרתי אנשים כאלה.

המחשבה הזאת שעשעה אותי. ככל שראיתי יותר מן העולם החדש, כך גיליתי בו דברים שהיו מוכרים לי להפליא.

״ליארה,״ שאלתי, ״אם אתם יכולים ליצור כמעט כל דבר באמצעות המחשבה, למה אתם עדיין בונים בתים? הולכים ברחובות? משתמשים בשולחנות ובכיסאות?״

היא הביטה בי.

״כי האפשרות לעשות משהו בלי מאמץ אינה תמיד סיבה לוותר על העשייה.״

״אבל למה ללכת כשאפשר להגיע מיד?״

״כי לפעמים בדרך פוגשים מישהו שלא ידענו שאנחנו רוצים לפגוש.״

היא הצביעה לעבר גינה קטנה.

״ולפעמים רואים פרח שלא היה שם אתמול.״

הסתכלתי על הפרח.

הוא היה סגול, קטן, ועלי הכותרת שלו היו מקופלים פנימה.

״מי יצר אותו?״

״אין לי מושג.״

״חשבתי שאת מכירה כאן הכול.״

״אם הייתי מכירה הכול, לא הייתי טורחת לצאת מהבית.״

חייכתי.

לראשונה הבנתי מדוע היא עדיין מתרגשת מדברים חדשים אחרי עשרות אלפי שנים.

אולי הנצח אינו נעשה משעמם משום שאין עוד מה לגלות. אולי הוא נעשה משעמם רק כשמפסיקים לחפש.

הגענו לבית קטן שניצב בקצה הרחוב.

קירותיו היו עשויים אבן בהירה, וגפנים טיפסו סביב חלונותיו. בחצר הקדמית עמדה מזרקה נמוכה, אבל המים שבה לא זרמו כלפי מטה.

הם עלו באיטיות מתוך האגן, התאספו לטיפות עגולות וריחפו באוויר לפני ששבו אל מקומם.

ארן פתח את השער.

״ברוכה הבאה לבית שלי.״

הבטתי בו בהפתעה.

״זה הבית שלך?״

״אחד מהם.״

״כמה בתים יש לך?״

״פחות מכפי שהיו לי פעם.״

״ומה קרה לאחרים?״

״הפסקתי להזדקק להם.״

הוא פתח את הדלת והזמין אותנו להיכנס.

הבית היה שונה ממה שציפיתי למצוא בעיר התודעות.

לא היו בו קירות משתנים או רהיטים מרחפים.

רק חדר גדול, רצפת עץ, שולחן כבד, כורסאות ישנות ומדפים עמוסים בחפצים.

על אחד המדפים עמדו כלי חרס קטנים. לידם היו ספרים, אבנים צבעוניות, שעון קיר שלא פעל ותמונה ממוסגרת.

ניגשתי אליה.

בתמונה עמד ארן ליד אישה בעלת שיער כהה. שניהם נראו צעירים יותר. מאחוריהם השתרע גן ירוק.

״זאת אשתך?״ שאלתי.

ארן עמד לצדי.

״כן. תמר.״

״איפה היא עכשיו?״

הוא התבונן בתמונה.

״אני לא יודע.״

הסתובבתי אליו.

״אתה לא יודע?״

״לא כל מי שעוזב את חייו האנושיים מגיע לאותו מקום. וגם מי שמגיע לכאן אינו חייב להישאר.״

״חיפשת אותה?״

״הרבה זמן.״

״ולא מצאת?״

הוא הניד בראשו.

״מצאתי דברים שהזכירו לי אותה. זה לא אותו דבר.״

היה משהו בקולו שגרם לי לא לשאול מיד שאלה נוספת.

ליארה ניגשה לשולחן.

״ארן, אולי קודם נבדוק את הדיסק.״

הוא הנהן.

הנחתי את החפץ במרכז השולחן.

ארן הוציא מתוך מגירה קופסת עץ צרה.

הוא פתח אותה והוציא מתוכה טבעת מתכת כהה, שבתוכה שובצו אבנים קטנות.

״מה זה?״ שאלתי.

״מכשיר ישן לזיהוי סימני מקור.״

״מקור של מה?״

״של יצירות, של חפצים ושל זיכרונות שנמסרו מרצון. לפעמים אפשר לזהות באמצעותו את התודעה שהשאירה בהם חותם.״

״אז אפשר לדעת מי יצר את הדיסק?״

״אם הסימן שלו עדיין שמור.״

הוא הניח את הטבעת סביב הדיסק.

לרגע לא קרה דבר.

ואז החלו האבנים להאיר בזו אחר זו.

ארן התכופף.

״מעניין.״

״מה?״

״יש כאן שתי חתימות.״

״של שתי תודעות?״

״כן. אבל הן לא נוצרו באותו זמן.״

ליארה התקרבה.

״אפשר לראות מתי?״

ארן סובב את הטבעת.

מעל השולחן הופיעו שתי טבעות אור.

האחת גדולה ובהירה.

השנייה קטנה יותר, כמעט בלתי נראית.

הן נעו זו סביב זו בלי לגעת.

״החתימה הראשונה שייכת לתקופה שבה הבית היה פעיל,״ אמר ארן.

״והשנייה?״

הוא התבונן בה.

״היא חדשה מאוד. מהיום.״

הבטתי בליארה.

״אז מי שניגנה בכיכר נגעה בו היום.״

״כנראה,״ אמרה.

״אפשר לזהות אותה?״

ארן ניסה להגדיל את טבעת האור הקטנה.

היא רעדה והתפזרה.

הוא ניסה שוב.

הפעם הופיעו כמה נקודות אור, אבל לא נוצרה צורה ברורה.

״מישהו טשטש את החתימה,״ אמר.

״בכוונה?״

״כך זה נראה.״

חשבתי על הדמות בגלימה הבהירה.

היא עמדה בכיכר וניגנה את ארבעת הצלילים בדיוק כשהייתי שם. כשראתה אותי, נעלמה והשאירה מאחוריה את הדיסק.

״אני חושבת שהיא רצתה שאמצא אותו,״ אמרתי.

״גם אני,״ השיבה ליארה.

״אבל למה לא פשוט לדבר איתי?״

ארן הביט בטבעת האור שהתפזרה.

״אולי היא לא הייתה בטוחה שאפשר לדבר איתך בלי שמישהו אחר ישמע.״

״מישהו יכול להקשיב לשיחה שלנו עכשיו?״ שאלתי.

״לא בקלות,״ אמרה ליארה. ״הבית הזה מוגן. אבל את צריכה ללמוד להבחין בין מחשבה שלך למחשבה שמגיעה מבחוץ.״

״איך עושים את זה?״

ארן סגר את הקופסה והתיישב בכורסה.

״בואי ננסה משהו.״

התיישבתי מולו.

״תחשבי על מקום שאת מכירה היטב.״

עצמתי את עיניי.

מבלי שהתכוונתי, הופיע לפניי הפרדס.

ראיתי את העצים, את האדמה ואת האור הרך של שעת הערב.

״יש לך מקום?״ שאל.

״כן.״

״עכשיו תני לי לראות אותו.״

ניסיתי לדמיין שאני פותחת בפניו את התמונה.

לרגע הרגשתי תנועה קלה, כאילו משהו יצא ממני.

״עצי תפוז,״ אמר ארן.

פקחתי את עיניי.

״ראית?״

״כן.״

״ועכשיו?״

״עכשיו תחשבי על אותו מקום, אבל תשאירי אותו אצלך.״

עצמתי שוב את עיניי.

הפרדס הופיע.

הפעם ניסיתי להחזיק את התמונה קרוב אליי, כאילו הייתה דבר קטן ויקר שאינני רוצה למסור.

״מה את רואה?״ שאל ארן.

לא השבתי.

״את העצים?״

המשכתי לשתוק.

״את השביל?״

הרגשתי אותו מנסה להתקרב אל המחשבה.

לא בכוח, אלא כמו אדם העומד בפתח ומחכה שיוזמן להיכנס.

לא הזמנתי אותו.

כעבור רגע פקחתי את עיניי.

ארן חייך.

״יפה מאוד.״

״לא ראית?״

״לא.״

״אבל ידעת שאני חושבת על הפרדס.״

״כי ביקשתי ממך לחשוב על אותו מקום. לא מפני שראיתי אותו.״

ליארה התיישבה לידנו.

״עכשיו תנסי לזהות מחשבה שלא התחילה אצלך.״

ארן ביקש ממני לעצום שוב את עיניי.

״אני אשלח אלייך תמונה. אל תנסי לעצור אותה. רק שימי לב מתי היא מופיעה.״

ישבתי בשקט.

לרגע לא הרגשתי דבר.

ואז הופיעה בראשי דלת ירוקה.

היא הייתה ברורה כל כך, עד שחשבתי שאני רואה אותה באמת.

״דלת ירוקה,״ אמרתי.

״נכון.״

התמונה נעלמה.

״ועכשיו עוד אחת.״

חיכיתי.

הפעם לא הופיעה תמונה.

במקום זאת הרגשתי געגוע.

עמוק, פתאומי, כמעט מכאיב.

לא ידעתי למי אני מתגעגעת.

התחושה הייתה חזקה כל כך, עד שפקחתי את עיניי בבהלה.

ארן ישב מולי.

פניו השתנו.

״סליחה,״ אמר מיד.

הבטתי בו.

״מה זה היה?״

הוא שתק.

ליארה הניחה את ידה על זרועו.

״ארן.״

הוא עצם את עיניו לרגע.

״לא התכוונתי לשלוח את זה.״

״אבל שלחת.״

״כן.״

״למי התגעגעת?״

הוא הביט לעבר התמונה שעל המדף.

הבנתי.

״לתמר.״

הוא הנהן.

שתקנו.

ואז אמרתי:

״לרגע הרגשתי שהגעגוע הזה שלי.״

״זאת בדיוק הסכנה,״ השיב בשקט.

״אם לא הייתי יודעת שאתה שולח לי מחשבה, הייתי יכולה לחשוב שאני מתגעגעת למישהו שאינני זוכרת.״

״כן.״

״ואם זה היה קורה שוב ושוב?״

״אולי היית מתחילה לחפש את האדם הזה.״

נזכרתי בבית שבעת הכיסאות.

במחלוקת על זיכרונות.

במי שטען שהבטחתי לשוב.

פתאום הבנתי שהבעיה לא הייתה רק האפשרות לשנות את מה שמישהו זוכר.

אפשר היה לשנות גם את מה שהוא מרגיש כלפי דבר שמעולם לא קרה לו.

ארן קם וניגש אל החלון.

״כשהגעתי לכאן, חיפשתי את תמר,״ אמר.

לא הפרעתי לו.

״שאלתי בכל מקום. פגשתי תודעות רבות. חלקן ניסו לעזור לי. אחרות אמרו שראו מישהי שדומה לה.״

הוא הביט בגינה.

״יום אחד פגשתי אישה שהכירה את שמה. היא ידעה דברים שרק תמר הייתה אמורה לדעת.״

״זאת הייתה היא?״ שאלתי.

״חשבתי שכן.״

הוא הסתובב אליי.

״היא זכרה את הבית שלנו. את הגן. אפילו את הרגע שבו נפגשנו לראשונה.״

״אז איך ידעת שלא?״

ארן שתק זמן ממושך.

״בהתחלה לא ידעתי. רציתי להאמין כל כך, שלא שאלתי שאלות.״

הוא חזר אל הכורסה.

״אחר כך גיליתי שהיא נגעה בזיכרונות ששמרתי במקום ציבורי. היא לא התכוונה לפגוע בי. היא פשוט רצתה להרגיש את מה שהרגשתי.״

״והיא חשבה שהיא תמר?״

״לזמן מה, כן.״

הבטתי בו.

״מה קרה לה?״

״כשגילתה שהזיכרונות אינם שלה, היא הייתה שבורה. היא איבדה משהו שמעולם לא היה שייך לה, אבל הכאב היה אמיתי לגמרי.״

לא ידעתי מה לומר.

״אתה עדיין כועס עליה?״ שאלתי.

״לא.״

״ועל מי ששמר את הזיכרונות?״

״גם לא. אני זה שבחרתי להשאיר אותם פתוחים. לא ידעתי אז כמה קל לבלבל בין מה שאנחנו זוכרים לבין מה שאנחנו רוצים שיהיה נכון.״

הוא חייך בעצב.

״מאז אני נזהר יותר.״

הבטתי שוב בתמונה שעל המדף.

״אתה עדיין מחפש אותה?״

״לפעמים.״

״ואתה מאמין שתמצא?״

״אני מקווה. זה לא בדיוק אותו דבר.״

ישבנו זמן מה בשקט.

בחוץ המשיכו טיפות המזרקה לעלות באוויר ולשוב אל האגן.

חשבתי על הקול בבית העגול.

על ההבטחה שאינני זוכרת.

על האישה בעלת הפנים הזהות לשלי שראיתי בחדר שמעבר לאגם.

ועל הצל שנשאר בפרדס גם אחרי שהאישה ההיא התרחקה.

עד עכשיו הנחתי שכל הרמזים האלה קשורים אליי.

אבל מה אם חלקם שייכים למישהו אחר?

מה אם אני מזהה משהו רק מפני שמחשבה זרה נגעה בי?

הרעיון היה מטריד.

ובכל זאת, לא רציתי לחשוש מכל דבר חדש שאפגוש.

״איך יודעים מה באמת שלנו?״ שאלתי.

ליארה הביטה בי.

״לא תמיד יודעים מיד.״

״אז איך אפשר לסמוך על עצמנו?״

״את בודקת, משווה, שואלת. לפעמים את טועה ומתקנת.״

״אבל כאן מישהו יכול להכניס לי מחשבה לראש.״

״גם בעולם האנושי אנשים השפיעו על המחשבות שלך,״ אמר ארן. ״באמצעות מילים, סיפורים, פחדים, אהבה. כאן ההשפעה יכולה להיות ישירה יותר. לכן חשוב שתכירי אותה.״

חשבתי על הדברים.

לא כל מחשבה שעברה בראשי נולדה מתוכי.

רבות מהן נוצרו מתוך שיחות, חוויות, ספרים ואנשים שפגשתי.

אבל הייתה משמעות גדולה ליכולת לבחור מה לעשות בהן.

״אז אני רוצה ללמוד,״ אמרתי.

ליארה חייכה.

״כבר התחלת.״

חזרנו אל השולחן.

הדיסק עדיין נח בתוך טבעת המתכת.

ארן הרים אותו והניח אותו בכף ידי.

״עכשיו נסי משהו.״

״מה?״

״אל תסתכלי עליו. תרגישי אותו.״

עצמתי את עיניי.

הדיסק היה קריר.

בהתחלה לא הרגשתי דבר נוסף.

ואז הבחנתי ברטט חלש.

שלוש פעימות קצרות.

אחת ארוכה.

״אני מרגישה את המנגינה,״ אמרתי.

״טוב. עכשיו נסי להקשיב למה שנמצא מאחוריה.״

התרכזתי.

הצלילים חזרו.

אבל מתחתיהם היה משהו נוסף.

תחושה של תנועה.

כאילו הדיסק מושך אותי לכיוון מסוים.

פקחתי את עיניי.

״הוא מצביע לאנשהו.״

ארן התקרב.

״לאן?״

הסתובבתי מעט.

הרטט נחלש.

הסתובבתי לכיוון השני.

הוא התחזק.

נעמדתי.

התקדמתי לעבר החלון.

הרטט נעשה ברור יותר.

״לשם,״ אמרתי והצבעתי מעבר לגינה.

ליארה הביטה בכיוון.

״זה מוביל אל החלק הישן של העיר.״

״מה יש שם?״

״בתים שננטשו, מקומות שלא משתמשים בהם עוד.״

״ואנשים?״

״מעטים.״

ארן לקח את טבעת המתכת ובחן אותה שוב.

״אם הדיסק מגיב לכיוון, ייתכן שהוא מחפש את החתימה המקורית שלו.״

״את מי שיצר אותו?״

״או משהו שנוצר יחד איתו.״

הבטתי בדיסק.

הוא לא נראה עוד כמו חפץ מקרי שנשכח על אבני הכיכר.

הייתה לו מטרה.

או לפחות כך קיוויתי.

יצאנו מן הבית.

השמש עמדה נמוך מעל גגות העיר, אף שלא ידעתי אם באמת הייתה זו שמש או אור שהתודעות יצרו לעצמן.

הרחובות התמלאו צבעים חמימים.

עברנו ליד גן שבו צמחו פרחים גבוהים, וכל אחד מהם השמיע צליל אחר כשהרוח נגעה בו.

לרגע נעצרתי.

הצלילים הזכירו לי את המנגינה, אבל לא היו זהים לה.

הושטתי יד אל אחד הפרחים.

הוא נטה לעברי.

״אפשר לקחת אותו?״ שאלתי.

״אם תבקשי ממנו,״ אמרה ליארה.

הבטתי בה.

״מה?״

״הפרח נוצר בידי תודעה שביקשה ממנו לבחור אם להישאר בגינה או ללכת עם מי שיבקש.״

התכופפתי.

״תרצה לבוא איתי?״ שאלתי את הפרח.

הוא השמיע צליל גבוה והתיישר.

ליארה חייכה.

״כנראה שלא.״

חייכתי והמשכתי ללכת.

אהבתי את העובדה שגם בעולם שבו כמעט הכול אפשרי, לא כל דבר נענה לרצוננו.

החלק הישן של העיר היה שקט יותר.

כאן לא השתנו הבניינים מול עיניי. הקירות היו עשויים אבן כהה, והחלונות נראו כאילו לא נפתחו זמן רב.

בחלק מן הרחובות צמחו עצים מתוך הסדקים שבין האבנים.

באחרים ריחפו מנורות ישנות, שאורן הבהב לסירוגין.

הדיסק שבידי הלך והתחמם.

״אנחנו מתקרבים,״ אמרתי.

ארן הביט סביבו.

״לא הייתי כאן שנים רבות.״

״למה?״

״לא הייתה לי סיבה.״

ליארה נעצרה מול מעבר צר בין שני בניינים.

״מכאן,״ אמרה.

נכנסנו בעקבותיה.

המעבר הוביל לחצר פנימית.

במרכזה עמדה באר אבן ישנה.

לא היו בה מים.

במקומם ריחף בתוך הבאר אור כחול חלש.

סביב שפתה נחרתו סימנים רבים.

התקרבתי.

שלושה קווים קצרים.

קו אחד ארוך.

הבטתי בדיסק.

הוא התחמם עוד יותר.

״זה אותו סימן.״

ארן ניגש לבאר.

״אני מכיר את המקום הזה.״

״מה הוא היה?״

״תחנת מעבר. פעם השתמשו בה כדי להעביר חפצים וחוויות בין מקומות רחוקים.״

״כמו שער?״

״בערך.״

״ולמה הפסיקו להשתמש בה?״

״אני לא זוכר.״

ליארה התכופפה ובחנה את האבן.

״יש כאן משהו חדש.״

היא הצביעה על חריטה קטנה ליד שפת הבאר.

היא הייתה בהירה יותר מן האחרות.

התקרבתי.

החריטה הציגה שבעה עיגולים קטנים סביב עיגול גדול.

אבל אחד מהם היה חסר.

״שישה,״ אמרתי.

ארן הנהן.

״מישהו שינה את הסימן.״

״מתי?״

ליארה העבירה את אצבעה על האבן.

״לא מזמן.״

הבטתי לתוך הבאר.

האור הכחול נע באיטיות.

״מה יקרה אם אכניס את הדיסק?״ שאלתי.

״אנחנו לא יודעים,״ אמר ארן.

״אז לא אכניס אותו.״

הוא הביט בי בהפתעה.

״חשבתי שתרצי לנסות.״

״אני רוצה. אבל אחרי מה ששמעתי באולם הקולות, אני מעדיפה לדעת מה אני מפעילה לפני שאני מפעילה אותו.״

ליארה חייכה.

״זאת החלטה טובה.״

התכופפתי שוב.

הבטתי בסימנים שסביב הבאר.

ואז הבחנתי במשהו נוסף.

בין החריטות הישנות הופיעה שורה דקה של אותיות.

הן היו קטנות כל כך, עד שכמעט החמצתי אותן.

נגעתי באבן.

האותיות הוארו.

קראתי בקול:

״לא כל מי שנשאר מאחור ביקש להישאר.״

ארן התקרב.

״מה אמרת?״

חזרתי על המשפט.

הוא הביט באותיות.

פניו נעשו רציניות.

״זה לא היה כתוב כאן בעבר.״

״אז מישהו השאיר הודעה.״

״או אזהרה,״ אמרה ליארה.

הבטתי בחריטות החדשות.

«¿Quién puede cambiar las marcas en una estación de paso?»

«Quien conozca su estructura», respondió Liara. «Pero ese conocimiento ya no es común».

«¿Conoces a alguien que aún lo conserve?»

Lo pensó por un momento.

«Sí. Una mujer. Trabajó con los constructores de los pasos antes de que dejaran de usar estas estaciones».

«¿Cómo se llama?»

«Neema».

Aran levantó la cabeza.

«¿Neema sigue en la ciudad?»

«Sí».

«Pensé que se había ido hace mucho».

«Volvió hace unos años».

Aran volvió a mirar el bar.

«No se alegrará de verme».

«¿Por qué?», pregunté.

No respondió de inmediato.

«Tuvimos una disputa».

«¿Por qué?»

«Sobre si es correcto conservar todos los recuerdos, incluso cuando causan dolor. Neema creía que hay recuerdos que una persona debe ser capaz de dejar atrás. Yo creía que incluso el dolor tiene un lugar en nuestra identidad».

«¿Tiene que ver con Tamar?»

Bajó la mirada.

«Sí. Y debido a esa disputa tomé una decisión que también perjudicó a Neema».

«¿Qué decisión?»

«Prefiero que escuches su versión antes de contarte la mía».

No lo presioné.

Liara se volvió hacia mí.

«Neema podrá decirnos si estas incisiones son auténticas, quién las cambió y tal vez también cuál era la función de la séptima marca».

Miré el disco que tenía en la mano.

«Entonces quiero conocerla».

Salimos del patio y entramos en la calle antigua.

La quietud a nuestro alrededor era diferente de la que conocía en Pardes.

Allí, la quietud estaba llena de vida: hojas movidas por el viento, pájaros, insectos y sonidos lejanos.

Aquí parecía que las casas esperaban a que alguien regresara.

Caminamos entre los muros oscuros.

Aran se quedó un poco atrás.

Reduje el paso hasta llegar a su lado.

«No tienes que venir con nosotros», dije.

Me miró.

«Lo sé».

«Pero vienes».

«Sí».

«¿Por Neema?»

Esbozó una pequeña sonrisa.

«Quizás sea el momento de escuchar también su versión».

Seguimos caminando.

Liara nos guio hacia una calle más ancha, donde empezaron a aparecer de nuevo árboles y jardines.

Al final de la calle vi una estructura redonda con un techo bajo.

Sobre la puerta había grabadas unas marcas que no conocía.

Liara se detuvo.

«Es el lugar».

«¿Neema vivía aquí?», pregunté.

«Trabaja aquí».

«¿En qué?»

«Repara cosas que otros ya han abandonado».

Miré la estructura.

Una luz dorada emanaba de las ventanas.

Desde el interior se oían delicados sonidos metálicos, como si alguien trabajara con herramientas pequeñas.

Liara se acercó a la puerta.

Antes de que pudiera llamar, se abrió.

Una mujer estaba en el umbral.

Su cabello oscuro estaba recogido en un moño descuidado, y en su frente se veían varias arrugas profundas. Vestía una túnica sencilla de color gris, y sus manos estaban manchadas de polvo plateado.

Miró a Liara.

«Hace mucho que no te veía».

«Es verdad», respondió Liara.

La mirada de la mujer se dirigió a mí.

Y luego a Aran.

Su expresión cambió.

«No pensé que volverías aquí».

Aran bajó un poco la cabeza.

«Yo tampoco».

La mujer volvió a mirarme.

«¿Y tú quién eres?»

Me dispuse a decir mi nombre, pero en ese momento el disco que tenía en la mano se calentó.

Abrí la palma de la mano.

La luz dorada que emanaba del objeto se reflejó en sus ojos.

Neema se quedó inmóvil en su lugar.

Dio un paso hacia adelante.

«¿De dónde tienes eso?»

«Lo encontré en la plaza».

Extendió la mano, pero se detuvo antes de tocarlo.

«¿Sabes qué es?»

«Sabemos que está relacionado con la Casa de las Siete Sillas».

Neema levantó la mirada hacia mí.

«¿Estuviste en la Casa?»

«Sí».

«¿Y el muro?»

«Sigue cerrado».

Cerró los ojos por un momento.

Cuando los abrió, vi en ellos algo que no logré interpretar.

Alivio, tal vez.

Y tal vez miedo.

«Pasen», dijo.

Se hizo a un lado y nos dejó pasar.

Entré al final.

Antes de cerrar la puerta, Neema volvió a mirar el disco.

«Espero que no hayas intentado activarlo».

«No», respondí.

«Bien».

«¿Por qué?»

Cerró la puerta.

«Porque no es una llave para la Casa de las Siete Sillas».

La miré.

«Entonces, ¿qué es?»

Neema extendió la mano hacia el disco.

Esta vez dejé que lo tomara.

Lo giró y examinó las cuatro líneas grabadas.

«Es una llave para la antigua red de pasos», dijo. «Y esta marca indica uno de los lugares a los que estaba conectada».

«¿Qué lugar?»

Levantó la mirada hacia mí.

«Un lugar donde intentaron conservar cosas que no estaban destinadas a conservarse».

«¿Recuerdos?», pregunté.

Neema guardó silencio por un momento.

«También recuerdos».

Dejó el disco sobre la mesa de trabajo.

«Si quieres entender qué pasó en aquella casa, tendremos que empezar mucho antes de que cerraran sus puertas».

Me acerqué a la mesa.

«Entonces, empecemos».

Fin del capítulo once