פרק ארבעים ושניים — מן הצד השני

בבוקר מצאתי את ליארה בגינה.

היא ישבה מתחת לעץ התאנה, זרועה הפצועה מונחת על כרית קטנה. לפניה עמדה קערת פירות שלא נגעה בה.

״את אמורה לנוח,״ אמרתי.

״אני נחה.״

״אדרה אמרה שאת צריכה להישאר במיטה.״

״אדרה אמרה שלא אאמץ את הזרוע. את המיטה הוספת בעצמך.״

התיישבתי לצדה.

היא חייכה, אבל ראיתי שהלילה לא היטיב עמה. מתחת לעיניה הופיעו צללים כהים, וכל תנועה קטנה גרמה לה להדק את שפתיה.

״כואב לך?״

״פחות מאתמול.״

היא הושיטה את ידה הבריאה אל הקערה, בחרה תאנה והגישה לי אותה.

״את חושבת על הדרך לשביעי.״

״כן.״

״מצאת משהו?״

״אולי אנחנו מחפשות מן הכיוון הלא נכון.״

ליארה הביטה בי.

״מאלה אמרה משהו אתמול. היא שאלה אם השביעי מסוגל לפעול מתוך המקום שבו הוא נמצא.״

״והוא מסוגל?״

״אנחנו לא יודעות. אפילו לא שאלנו אותו.״

ליארה נשענה לאחור.

״אז תשאלי.״

״אני רוצה שתהיי שם.״

״אני אהיה. אבל את לא צריכה לחכות עד שאוכל להחזיק שוב תיק על הכתף.״

צחקתי.

היא חייכה, ואז הרצינה.

״רק דבר אחד. אל תסכימי לפתוח שוב את הנתיב ההוא. לא לפני שנבין מה קרה לו.״

״אני לא מתכוונת.״

היא בחנה את פניי.

״טוב.״

נעמה כבר הייתה בסדנה כשנכנסנו.

על שולחנה היו מונחים שני חלקי מתכת שנלקחו מן העוגן הראשי. היא ניקתה אותם במטלית דקה ובחנה את החריטות שעליהם.

״אני רוצה לדבר עם השביעי,״ אמרתי.

״חשבתי שכבר הבנו את זה.״

״בלי לפתוח מעבר. רק קשר קולי.״

נעמה הניחה את המטלית.

״אתמול כמעט איבדתי את שתיכן.״

״אני יודעת.״

״ואני עדיין לא יודעת למה הנתיב התחיל להתפורר.״

״לכן אני לא מבקשת לחזור אליו.״

היא הביטה בליארה, שישבה על כיסא ליד הדלת.

״ואת?״

״אני מעדיפה להישאר הפעם על כיסא שלא זז.״

נעמה חייכה בעל כורחה.

״את הקשר הקולי אני יכולה לבודד. אבל אם יקרה משהו חריג, אני מנתקת אותו מיד.״

״בסדר,״ אמרתי.

״גם אם תחשבי שאנחנו קרובות לפריצת דרך.״

״גם אז.״

הקיר הלבן החשיך בהדרגה.

בהתחלה נשמע רק רחש חלש, כמו רוח העוברת דרך חלון סגור.

ואז עלה קולו של השביעי.

״חזרתן.״

״כן.״

״הצלחתן לצאת מן הנתיב?״

״בקושי. ליארה נפצעה.״

״אני מצטער.״

״אני מתאוששת,״ אמרה ליארה.

הוא שתק לרגע.

״לא ידעתי שהדרך מתפוררת.״

״אנחנו מאמינות לך,״ השבתי. ״אבל לא נוכל להשתמש בה שוב.״

״אז לא ניפגש.״

בקולו לא היה כעס. רק עייפות.

״אולי יש דרך אחרת,״ אמרתי.

״חיפשתי במשך זמן רב.״

״חיפשת דרך לצאת, או דרך להגיע אל הדלת שראינו?״

״מבחינתי זה היה אותו דבר.״

״אולי כבר לא.״

הוא לא השיב.

״מאלה חושבת שייתכן שאתה מסוגל לפעול מן הצד שלך. נעמה רוצה לבדוק את זה בלי לסכן אותך.״

״מה עליי לעשות?״

״קודם כול, לספר לנו מה נמצא סביבך.״

הוא תיאר מרחב לבן, שקט כמעט לחלוטין.

לא היו בו עצים, אדמה או שמיים. הוא יכול היה לנוע, אך לא ידע אם הוא מתקדם באמת. לפעמים נדמה היה לו שהמרחקים משתנים לפי כיוון הליכתו.

״והדלת?״ שאלה נעמה.

״היא תמיד נמצאת באותו מקום.״

״גם כשאתה מתרחק ממנה?״

״כן.״

״יש לה ידית?״

״לא.״

״מה קורה כשאתה נוגע בה?״

״אני מרגיש משהו מוצק. אבל כשאני מנסה לדחוף, אין התנגדות. אני פשוט נשאר במקומי.״

נעמה חשבה לרגע.

״תניח עליה את כף היד. בלי לדחוף.״

המתנו.

כעבור רגע הופיע סימן דק על הקיר שמולנו.

הוא התארך מעט, כאילו מישהו מעביר אצבע על זכוכית מצדה האחר.

״את רואה?״ לחשה ליארה.

התקרבתי.

״כן.״

״מה קרה?״ שאל השביעי.

״ראינו את המקום שבו נגעת.״

שתיקה.

״באמת?״

״כן.״

הוא הניח את ידו שוב.

הפעם הופיעו חמישה סימנים חלשים, זה לצד זה.

ליארה קמה מכיסאה והתקרבה אל הקיר.

״אתה יכול להזיז את היד?״ שאלה.

הסימנים נעו מעט ימינה.

״אני עושה את זה,״ אמר השביעי, וקולו נשמע שונה פתאום. כמעט נדהם.

נעמה התקרבה אל המערכת.

״אני רוצה שתנסה משהו נוסף. תניח את שתי הידיים על הדלת ותישאר כך. אל תפעיל כוח.״

שני כתמים בהירים הופיעו על הקיר.

לרגע לא קרה דבר.

ואז החל האור שביניהם להשתנות.

הקיר לא נפתח, אבל צבעו הלבן נעשה עמוק יותר. מתוך העומק הזה התגבשה צללית.

דמות גבוהה עמדה מעבר לו.

לא יכולתי להבחין בפניה.

״אני רואה אותך,״ אמרתי.

הצללית זעה.

״ואני רואה אור,״ השיב השביעי. ״אבל לא אותך.״

התקרבתי עוד צעד.

רציתי להניח את ידי במקום שבו הופיעה ידו, אך נעמה עצרה אותי.

״לא עכשיו.״

היא הביטה במדדים שעל השולחן.

האור בחדר נחלש.

״תסיר את הידיים,״ אמרה לשביעי.

״עוד רגע.״

״עכשיו.״

הצללית נעלמה.

האור חזר.

״מה קרה?״ שאל.

״הקשר התחיל למשוך כוח מן החדר,״ השיבה נעמה. ״אנחנו עוצרות כאן.״

״אבל ראיתן אותי.״

״כן,״ אמרתי.

הוא נשם נשימה עמוקה, או לפחות כך נשמע לי.

״אחרי כל הזמן הזה, מישהי ראתה אותי.״

נעמה ניתקה את הקשר.

ליארה חזרה לשבת. ראיתי שהיא מחזיקה את זרועה הפצועה קרוב לגופה.

״את צריכה ללכת לאדרה,״ אמרתי.

״עוד מעט.״

״עכשיו.״

היא הביטה בי בחיוך עייף.

״את מתחילה להישמע כמוה.״

ליוויתי אותה עד הדלת.

לפני שיצאה, היא עצרה.

״כשהוא אמר שמישהי ראתה אותו…״

״כן?״

״אני חושבת שזאת הפעם הראשונה ששמעתי אותו שמח.״

הסתכלתי אל הקיר, שכבר חזר להיות לבן.

״גם אני.״

באותו אחר הצהריים נעמה קראה לי אל הסדנה.

היא פרשה על השולחן את השרטוט הישן של המקום שבו הופרדו שבע התודעות.

״מצאתי הסבר למה שראינו,״ אמרה.

״אני מקשיבה.״

״הגבול שמחזיק את השביעי לא נמצא רק בקצה הנתיב שבו הלכתן. הוא נוגע גם בחדר הקשר שלנו. כשההפרדה בין התודעות בוטלה, חלק מן החסימות הישנות נחלשו.״

״אז אפשר לפתוח אותו מכאן?״

״אולי. אבל לא בכוח. אם ננסה לשבור אותו, אנחנו עלולות לפגוע בשביעי.״

״ומה דרוש כדי לפתוח אותו?״

נעמה הצביעה על שישה סימנים שהקיפו את המרכז.

״מי שיצרו את הגבול עדיין מחזיקות בחלקים ממנו.״

הבנתי מיד.

״שש התודעות.״

״כן.״

״כולן יצטרכו להסכים?״

״אני לא יודעת. אבל אם אחת מהן עדיין מחזיקה חלק מן הגבול, אני לא יכולה להתעלם ממנו.״

ישבתי מול השרטוט.

אחרי כל מה שקרה, ידעתי כמה קשה יהיה לבקש מהן לשחרר את השביעי.

ידעתי גם שאורה כבר ניסתה לפעול בלי הסכמת האחרות, וכמעט גרמה לאסון.

״אני אדבר איתן,״ אמרתי.

נעמה הנהנה.

״אני אבוא איתך.״

לא כינסנו אותן לחדר אחד.

ביקשתי מנעמה לפתוח שש שיחות נפרדות, ולהציג לכל אחת מהן את אותם נתונים.

לא רציתי שאחת תענה בשם האחרות.

סרה הקשיבה בשקט.

״את מבקשת שאוותר על חלק מן ההפרדה שהגנה עליי,״ אמרה.

״אני מבקשת שתבדקי אם אפשר לשחרר אותו בלי לאבד את ההגנה שלך.״

״ומה אם אי אפשר?״

״אז לא אדרוש ממך לעשות זאת.״

היא לא השיבה מיד.

״אני מוכנה לבדיקה,״ אמרה לבסוף. ״לא לפתיחה.״

ודה סירבה אפילו לבדיקה.

״אני לא רוצה שום קשר נוסף אליו,״ אמרה.

״בסדר.״

היא הביטה בי בחשד.

״זה הכול?״

״זה הכול.״

״לא תנסי לשכנע אותי?״

״אם תרצי לשמוע מה גילינו, אספר לך. אבל לא אכפה עלייך להשתתף.״

ודה ניתקה את הקשר.

אורה הסכימה מיד, אך נעמה הבהירה שלא תוכל להשתתף עד שתושלם בדיקת המנגנון שהפעילה בתחנה.

שתיים מן האחרות ביקשו זמן לחשוב. אחת הסכימה לאפשר לנעמה לבדוק את חלקה, בתנאי שתוכל לעצור בכל רגע.

כשסיימנו, לא הייתה בידינו הסכמה משותפת.

אבל היו שלוש תודעות שהסכימו לבדיקה מוגבלת, אחת שסירבה, שתיים שעדיין התלבטו, ואורה שהייתה מוכנה לעזור אך נדרשה להמתין.

נעמה רשמה את התשובות.

״זה יספיק כדי להתחיל להבין את הגבול,״ אמרה.

״אבל לא כדי לפתוח אותו.״

״עדיין לא.״

לקראת ערב חזרתי לחדר הקשר.

רציתי לספר לשביעי מה גילינו, לפני שישמע על כך ממישהי אחרת.

נעמה הפעילה את המערכת ונשארה ליד השולחן.

״אתה שומע אותי?״ שאלתי.

״כן.״

״דיברנו עם השש. חלקן מוכנות לעזור לנו לבדוק כיצד אפשר לפתוח את הגבול. אחרות עדיין חוששות.״

״הן חוששות ממני.״

״כן.״

הוא שתק.

״ואת?״ שאל לבסוף.

״אני חוששת ממה שאנחנו עדיין לא מבינים.״

״זה לא אותו דבר.״

״לא.״

שמעתי אותו מתרחק מעט מן הדלת.

״כל הזמן הזה חשבתי שאם אצליח לצאת, הן שוב יחליטו מה מותר לי להיות.״

״אני לא יכולה להבטיח מה הן יעשו.״

״אני יודע.״

המתנתי.

״יש משהו שלא סיפרתי לכן,״ אמר.

הבטתי בנעמה.

״מה?״

״מאז שנגעתי בדלת, המקום סביבי השתנה.״

״באיזה אופן?״

״הדלת כבר לא נראית אותו דבר. אני יכול לראות את הקצה שלה.״

נעמה התקרבה.

״ומה נמצא מעבר לקצה?״

״מעבר צר. חשוך.״

״אתה יכול להגיע אליו?״

״אני חושב שכן.״

״אל תנסה לעבור עדיין,״ אמרה נעמה. ״אנחנו צריכות לדעת אם הוא מחובר לנתיב שקרס.״

״אני לא מתכוון לעבור בלי לדעת לאן.״

הסתכלתי על הקיר.

״אתה יכול לתאר לנו את המעבר?״

הוא החל לתאר את מה שראה.

הקשבתי לפרטים, ונעמה שרטטה אותם.

לא היה שם שער נסתר או מנגנון חדש. רק שוליים של מבנה שמעולם לא הצליח להבחין בהם, מפני שכל ניסיונותיו התרכזו בדלת עצמה.

״אתה מסוגל ללכת לאורך הקיר?״ שאלה נעמה.

״כן.״

״אז תבדוק אם המעבר נמשך עד הפינה. אל תיכנס אליו.״

המתנו.

שמענו את צעדיו מתרחקים.

כעבור זמן קצר חזר קולו.

״הוא מגיע עד הפינה. ומשם אני רואה אור.״

נעמה סימנה נקודה על השרטוט.

״איזה אור?״

״חלש. אבל שונה מן האור שיש כאן.״

״אתה יכול להישאר במקום שבו אתה עומד?״

״כן.״

״אז תישאר שם. אני רוצה לבדוק משהו.״

נעמה ביקשה ממני לבוא אחריה.

יצאנו מחדר הקשר ועברנו במסדרון שהוביל אל החצר הפנימית של התחנה.

היא נשאה את השרטוט ביד אחת ומכשיר קטן ביד השנייה.

״מה אנחנו מחפשות?״ שאלתי.

״אם מה שהוא רואה נמצא בצד הזה של הגבול, ייתכן שנוכל לזהות את המקום.״

עברנו לאורך הקיר החיצוני.

נעמה עצרה ליד פינה שלא הקדשתי לה תשומת לב קודם.

היא הצמידה את המכשיר לאבן.

האור שעליו הבהב.

״כאן,״ אמרה.

״את בטוחה?״

״לא. אבל יש כאן תגובה שמתאימה לתיאור שלו.״

היא התרחקה מעט.

בקיר נראתה שקערורית צרה, כמעט בלתי מורגשת. צמחים קטנים צמחו מתוכה.

התכופפתי והעברתי את אצבעותיי על האבן.

היא הייתה חמימה.

״זה לא היה כאן קודם?״ שאלתי.

״הקיר היה כאן. אני לא יודעת אם השקעים האלה היו גלויים.״

נעמה חזרה למכשיר.

״אני רוצה שתעמדי קצת לאחור.״

עשיתי כדבריה.

היא הפעילה את הקשר הקולי.

״אתה עדיין ליד הפינה?״

״כן.״

״תניח את היד על הקיר שמשמאלך.״

כעבור רגע רעד אחד העלים שצמחו בשקערורית.

לא הייתה רוח.

נעמה הסתכלה עליי.

היא לא חייכה, אבל ראיתי את ההתרגשות בפניה.

״תסיר את היד,״ אמרה.

העלה חדל לנוע.

״תנסה שוב.״

הוא נע פעם נוספת.

התקרבתי אל הקיר.

יכולתי להושיט יד ולגעת במקום שבו הופיע הסימן.

נעמה הניחה יד על זרועי.

״עוד לא.״

הנהנתי.

״אתה שומע אותי?״ קראתי.

״כן.״

״אנחנו עומדות בצד השני של הקיר.״

שתיקה.

״כאן?״

״כן.״

הוא נשם עמוק.

״אני לא רואה אתכן.״

״גם אנחנו לא רואות אותך.״

״אבל אתן שם.״

״אנחנו כאן.״

הוא לא ענה מיד.

אחר כך שמעתי אותו אומר:

״אני מפחד לזוז.״

הבטתי באבן החמימה.

״אז אל תזוז.״

״ומה אם המקום ייסגר שוב?״

״אנחנו יודעות עכשיו איפה לחפש אותך.״

״את לא יודעת אם תצליחו לפתוח.״

״נכון.״

השתיקה בינינו הייתה ארוכה.

ואז אמר:

״אני אשאר כאן עוד קצת.״

כשחזרנו לסדנה, נעמה כבר לא ניסתה להסתיר את התרגשותה.

״זה משנה הכול,״ אמרה.

״למה?״

״כי עכשיו אנחנו יודעות איפה הגבול פוגש את המקום שלנו. לא צריך להיכנס שוב לנתיב הישן.״

״אבל עדיין צריך את הסכמת השש.״

״לפחות של מי שחלקן מחזיק את האזור הזה סגור. אני אבדוק אם אפשר לבודד את החלקים האחרים.״

הסתכלתי על השרטוט.

בפעם הראשונה הוא לא נראה לי כמו מפה של מקום רחוק.

הקיר שמאחוריו עמד השביעי היה חלק מן התחנה שבה חיינו, במרחק הליכה קצר מן הגן.

כל הזמן הזה חיפשנו אותו מעבר למרחבים שלא הכרנו.

ועכשיו ידענו היכן הוא עומד.

בלילה חזרתי אל ליארה.

היא שכבה במיטתה וקראה ספר. כשהרימה את ראשה, ראיתי שהכאב בזרועה פחת.

״את נראית כאילו קרה משהו,״ אמרה.

התיישבתי לידה וסיפרתי לה.

על הפינה, על הקיר, על העלה שזז בלי רוח.

ליארה סגרה את הספר.

״אז הוא באמת קרוב.״

״כן.״

״ואת שמחה?״

״מאוד.״

היא חייכה.

״אני שמחה בשבילך.״

הבטתי בתחבושת שעל זרועה.

״הלוואי שיכולת להיות שם.״

״גם אני. אבל אני מעדיפה לשמוע על קירות שנוגעים בהם מאשר על גשרים שנופלים מהם.״

צחקנו.

אחר כך נשארתי לשבת לידה עד שנרדמה.

למחרת בבוקר חזרתי אל הפינה שבחצר.

השמש עדיין לא עלתה לגמרי. טיפות מים קטנות נחו על העלים שצמחו בין האבנים.

נעמה כבר הייתה שם.

״הוא עדיין בצד השני,״ אמרה.

״כל הלילה?״

״הוא אמר שלא רצה להתרחק.״

התקרבתי אל הקיר.

״בוקר טוב,״ אמרתי.

לרגע לא נשמעה תשובה.

ואז עלה קולו.

״בוקר טוב.״

המילים הפשוטות נשמעו מוזרות מפיו של מי שחי זמן רב כל כך ללא בוקר או ערב.

״ישנת?״ שאלתי.

״אני לא יודע אם זה היה שינה. אבל נחתי.״

״אנחנו ממשיכות לבדוק איך לפתוח את הגבול.״

״אני יודע. נעמה סיפרה לי.״

הבטתי בה.

היא חייכה.

״הוא שאל הרבה שאלות.״

״ואת ענית?״

״על מה שידעתי.״

הנחתי את כף ידי על האבן, במקום שבו רעד העלה ביום הקודם.

נעמה לא עצרה אותי הפעם. היא כבר בדקה שהמגע אינו משנה את יציבות הגבול.

״אתה מרגיש משהו?״ שאלתי.

״לא.״

הזזתי מעט את ידי.

״ועכשיו?״

״לא.״

כמעט הסרתי אותה, אבל אז שמעתי אותו אומר:

״חכי.״

נשארתי במקומי.

״אני לא מרגיש את היד שלך,״ אמר. ״אבל כשאת מדברת, אני יודע בדיוק מאיפה הקול מגיע.״

חייכתי.

״אז אני כאן.״

״אני יודע.״

עבר זמן מה.

ואז שאל:

״כשתצליחו לפתוח, מה יקרה אם אגלה שאני לא יודע איך לחיות בחוץ?״

הבטתי אל הגן שמאחוריי.

עצים נעו ברוח הבוקר. ציפור קטנה נחתה על שפת הבריכה, שתתה ועפה.

חשבתי על אילה, שיצאה לראשונה אל העולם ולא ידעה אפילו מה תעשה עם כל המרחב שנפתח לפניה.

״לא תצטרך לדעת הכול ביום הראשון,״ אמרתי.

״ואם לא ארצה להישאר?״

״אז נצטרך להבין לאן אתה רוצה ללכת.״

״ואם ארצה להיות לבדי?״

״תוכל להיות לבדו.״

הוא שתק לרגע.

״איש מעולם לא אמר לי את זה.״

הסרתי את ידי מן הקיר.

״אז הגיע הזמן שמישהו יאמר.״

עמדתי שם עוד זמן מה, עד שנעמה ביקשה ממני לחזור איתה לסדנה.

לפני שהתרחקתי, שמעתי את השביעי קורא לי.

״חכי.״

הסתובבתי.

״כן?״

״אתמול מצאתי את המעבר השני.״

״אני יודעת.״

״לא סיפרתי לך מה עשיתי אחר כך.״

התקרבתי שוב.

״מה עשית?״

״בהתחלה פחדתי להיכנס. חשבתי שאם אעזוב את הדלת, לא אצליח למצוא אותה שוב.״

הוא עצר.

״אבל אז הבנתי שאם אמשיך לעמוד מולה, שום דבר לא ישתנה.״

הסתכלתי על הקיר.

״אז הלכת.״

״כן.״

הקול שלו היה שקט, אך יציב.

״זאת הפעם הראשונה מזה זמן רב שלא חיכיתי שמישהו אחר יפתח לי את הדרך.״

עמדתי מול האבן, וחשבתי על המרחק שעברנו כדי להגיע עד כאן.

על הגשר השבור, על היד של ליארה שכמעט נשמטה משלי, ועל הפחד שהחזיר אותנו הביתה.

בסופו של דבר לא היה זה מסע נוסף שהביא אותנו קרוב יותר אל השביעי.

הוא עצמו עשה את הצעד החסר.

ומעבר לקיר, במרחק של כף יד ממני, עמד מי שעד לא מזמן הכרתי רק כקול.

סוף פרק ארבעים ושניים

Capítulo cuarenta y dos — Desde el otro lado

Por la mañana encontré a Liara en el jardín.

Estaba sentada bajo la higuera, con el brazo herido apoyado en un pequeño cojín. Delante de ella había un cuenco de fruta que no había tocado.

—Deberías descansar —dije.

—Estoy descansando.

—Adara dijo que tenías que quedarte en cama.

—Adara dijo que no debía forzar el brazo. Lo de la cama te lo inventaste tú.

Me senté a su lado.

Sonrió, pero vi que la noche no le había sentado bien. Tenía ojeras oscuras y cada pequeño movimiento hacía que apretara los labios.

—¿Te duele?

—Menos que ayer.

Extendió la mano sana hacia el cuenco, eligió un higo y me lo ofreció.

—Estás pensando en cómo llegar al séptimo.

—Sí.

—¿Has encontrado algo?

—Quizá estamos buscando desde el lado equivocado.

Liara me miró.

—Mala dijo algo ayer. Preguntó si el séptimo podía actuar desde el lugar donde está.

—¿Y puede?

—No lo sabemos. Ni siquiera se lo hemos preguntado.

Liara se recostó.

—Entonces pregúntale.

—Quiero que estés allí.

—Estaré. Pero no tienes que esperar a que pueda volver a llevar una bolsa al hombro.

Me reí.

Sonrió y luego se puso seria.

—Solo una cosa. No aceptes volver a abrir aquel camino. No hasta que entendamos qué le pasó.

—No pienso hacerlo.

Me estudió el rostro.

—Bien.

Naama ya estaba en el taller cuando entramos.

Sobre su mesa había dos piezas metálicas extraídas del ancla principal. Las limpiaba con un paño fino mientras examinaba los grabados.

—Quiero hablar con el séptimo —dije.

—Creía que ya habíamos quedado en eso.

—Sin abrir ningún paso. Solo una conexión de voz.

Naama dejó el paño.

—Ayer casi las pierdo a las dos.

—Lo sé.

—Y todavía no sé por qué empezó a desmoronarse el camino.

—Por eso no te estoy pidiendo volver a él.

Miró a Liara, que estaba sentada en una silla junto a la puerta.

—¿Y tú?

—Esta vez prefiero quedarme en una silla que no se mueva.

Naama sonrió a pesar de sí misma.

—Puedo aislar la conexión de voz. Pero si ocurre algo fuera de lo normal, la cortaré enseguida.

—De acuerdo —dije.

—Aunque creas que estamos a punto de lograr un avance.

—Incluso entonces.

La pared blanca se oscureció poco a poco.

Al principio solo se oyó un leve murmullo, como el viento pasando por una ventana cerrada.

Entonces se oyó la voz del séptimo.

—Han vuelto.

—Sí.

—¿Lograron salir del camino?

—Apenas. Liara resultó herida.

—Lo siento.

—Me estoy recuperando —dijo Liara.

Guardó silencio un instante.

—No sabía que el camino se estaba desmoronando.

—Te creemos —respondí—. Pero no podremos volver a usarlo.

—Entonces no nos veremos.

No había enojo en su voz. Solo cansancio.

—Quizá haya otra manera —dije.

—He buscado durante mucho tiempo.

—¿Buscabas una salida o una forma de llegar a la puerta que vimos?

—Para mí era lo mismo.

—Quizá ya no.

No respondió.

—Mala cree que quizá puedas actuar desde tu lado. Naama quiere comprobarlo sin ponerte en peligro.

—¿Qué tengo que hacer?

—Primero, contarnos qué hay a tu alrededor.

Describió un espacio blanco, casi completamente silencioso.

No había árboles, tierra ni cielo. Podía moverse, pero no sabía si realmente avanzaba. A veces le parecía que las distancias cambiaban según la dirección en la que caminaba.

—¿Y la puerta? —preguntó Naama.

—Siempre está en el mismo lugar.

—¿Incluso cuando te alejas de ella?

—Sí.

—¿Tiene picaporte?

—No.

—¿Qué pasa cuando la tocas?

—Siento algo sólido. Pero cuando intento empujar, no ofrece resistencia. Simplemente me quedo en el mismo sitio.

Naama reflexionó un momento.

—Pon la palma de la mano sobre ella. Sin empujar.

Esperamos.

Al cabo de un momento apareció una marca fina en la pared frente a nosotras.

Se alargó un poco, como si alguien deslizara un dedo por el otro lado de un cristal.

—¿Lo ves? —susurró Liara.

Me acerqué.

—Sí.

—¿Qué ha pasado? —preguntó el séptimo.

—Hemos visto el lugar donde has tocado.

Silencio.

—¿De verdad?

—Sí.

Volvió a poner la mano.

Esta vez aparecieron cinco marcas tenues, una junto a otra.

Liara se levantó de la silla y se acercó a la pared.

—¿Puedes mover la mano? —preguntó.

Las marcas se desplazaron un poco hacia la derecha.

—Lo estoy haciendo —dijo el séptimo, y de pronto su voz sonó distinta. Casi asombrada.

Naama se acercó al sistema.

—Quiero que pruebes algo más. Pon las dos manos sobre la puerta y déjalas ahí. No hagas fuerza.

En la pared aparecieron dos manchas luminosas.

Por un instante no pasó nada.

Entonces la luz entre ellas empezó a cambiar.

La pared no se abrió, pero el blanco se volvió más profundo. De aquella profundidad fue tomando forma una silueta.

Al otro lado había una figura alta.

No logré distinguirle el rostro.

—Te veo —dije.

La silueta se movió.

—Y yo veo luz —respondió el séptimo—. Pero no te veo a ti.

Me acerqué un paso más.

Quise poner la mano en el lugar donde había aparecido la suya, pero Naama me detuvo.

—Ahora no.

Miró los indicadores sobre la mesa.

La luz de la habitación se debilitó.

—Retira las manos —le dijo al séptimo.

—Un momento más.

—Ahora.

La silueta desapareció.

La luz volvió.

—¿Qué ha pasado? —preguntó.

—La conexión empezó a absorber energía de la habitación —respondió Naama—. Lo dejamos aquí.

—Pero me han visto.

—Sí —dije.

Respiró hondo, o al menos eso me pareció.

—Después de todo este tiempo, alguien me ha visto.

Naama cortó la conexión.

Liara volvió a sentarse. Vi que mantenía el brazo herido pegado al cuerpo.

—Tienes que ir con Adara —le dije.

—En un rato.

—Ahora.

Me miró con una sonrisa cansada.

—Empiezas a sonar como ella.

La acompañé hasta la puerta.

Antes de salir, se detuvo.

—Cuando dijo que alguien lo había visto…

—¿Sí?

—Creo que es la primera vez que lo oigo alegrarse.

Miré la pared, que ya había vuelto a ser blanca.

—Yo también.

Esa misma tarde, Naama me llamó al taller.

Extendió sobre la mesa el viejo plano del lugar donde habían sido separadas las siete conciencias.

—He encontrado una explicación para lo que vimos —dijo.

—Te escucho.

—El límite que mantiene al séptimo encerrado no está solo al final del camino que recorrieron. También toca nuestra sala de comunicación. Cuando se anuló la separación entre las conciencias, algunos de los antiguos bloqueos se debilitaron.

—¿Entonces podemos abrirlo desde aquí?

—Quizá. Pero no por la fuerza. Si intentamos romperlo, podríamos hacerle daño al séptimo.

—¿Y qué hace falta para abrirlo?

Naama señaló seis símbolos que rodeaban el centro.

—Quienes crearon el límite todavía conservan partes de él.

Lo entendí enseguida.

—Las seis conciencias.

—Sí.

—¿Tendrán que estar todas de acuerdo?

—No lo sé. Pero si alguna todavía conserva una parte del límite, no puedo ignorarla.

Me senté frente al plano.

Después de todo lo ocurrido, sabía lo difícil que sería pedirles que liberaran al séptimo.

También sabía que Ora ya había intentado actuar sin el consentimiento de las demás y casi había provocado una catástrofe.

—Hablaré con ellas —dije.

Naama asintió.

—Iré contigo.

No las reunimos en una sola sala.

Le pedí a Naama que iniciara seis conversaciones por separado y les mostrara a todas los mismos datos.

No quería que una respondiera en nombre de las demás.

Sera escuchó en silencio.

—Me pides que renuncie a una parte de la separación que me protegía —dijo.

—Te pido que averigües si es posible liberarlo sin perder tu protección.

—¿Y si no es posible?

—Entonces no te pediré que lo hagas.

No respondió enseguida.

—Estoy dispuesta a que lo investiguen —dijo al fin—. Pero no a abrirlo.

Veda se negó incluso a que lo investigaran.

—No quiero volver a tener ningún contacto con él —dijo.

—De acuerdo.

Me miró con desconfianza.

—¿Eso es todo?

—Eso es todo.

—¿No vas a intentar convencerme?

—Si quieres saber qué descubrimos, te lo contaré. Pero no te obligaré a participar.

Veda cortó la conexión.

Ora aceptó de inmediato, pero Naama aclaró que no podría participar hasta que se completara la inspección del mecanismo que había activado en la estación.

Dos de las demás pidieron tiempo para pensarlo. Una aceptó que Naama examinara su parte, con la condición de poder detenerla en cualquier momento.

Al terminar, no teníamos un acuerdo común.

Pero tres conciencias habían aceptado una investigación limitada, una se había negado, dos seguían indecisas y Ora estaba dispuesta a ayudar, aunque tendría que esperar.

Naama anotó las respuestas.

—Basta para empezar a entender el límite —dijo.

—Pero no para abrirlo.

—Todavía no.

Al caer la tarde volví a la sala de comunicación.

Quería contarle al séptimo lo que habíamos descubierto antes de que se enterara por otra persona.

Naama activó el sistema y se quedó junto a la mesa.

—¿Me oyes? —pregunté.

—Sí.

—Hemos hablado con las seis. Algunas están dispuestas a ayudarnos a averiguar cómo abrir el límite. Otras todavía tienen miedo.

—Me tienen miedo.

—Sí.

Guardó silencio.

—¿Y tú? —preguntó al fin.

—Me asusta lo que todavía no entendemos.

—No es lo mismo.

—No.

Lo oí alejarse un poco de la puerta.

—Todo este tiempo pensé que, si lograba salir, ellas volverían a decidir qué podía ser.

—No puedo prometerte qué harán.

—Lo sé.

Esperé.

—Hay algo que no les he contado —dijo.

Miré a Naama.

—¿Qué?

—Desde que toqué la puerta, el lugar a mi alrededor ha cambiado.

—¿De qué manera?

—La puerta ya no parece igual. Puedo ver el borde.

Naama se acercó.

—¿Y qué hay más allá del borde?

—Un pasadizo estrecho. Oscuro.

—¿Puedes llegar hasta él?

—Creo que sí.

—No intentes cruzarlo todavía —dijo Naama—. Tenemos que saber si está conectado al camino que se derrumbó.

—No pienso cruzar sin saber adónde lleva.

Miré la pared.

—¿Puedes describirnos el pasadizo?

Empezó a describir lo que veía.

Escuché los detalles mientras Naama los dibujaba.

No había una puerta secreta ni un mecanismo nuevo. Solo el borde de una estructura que nunca había conseguido distinguir porque todos sus intentos se habían centrado en la puerta misma.

—¿Puedes caminar a lo largo de la pared? —preguntó Naama.

—Sí.

—Entonces comprueba si el pasadizo llega hasta la esquina. No entres.

Esperamos.

Oímos sus pasos alejarse.

Al poco rato volvió a hablar.

—Llega hasta la esquina. Y desde allí veo luz.

Naama marcó un punto en el plano.

—¿Qué tipo de luz?

—Débil. Pero distinta de la luz que hay aquí.

—¿Puedes quedarte donde estás?

—Sí.

—Entonces quédate allí. Quiero comprobar algo.

Naama me pidió que la siguiera.

Salimos de la sala de comunicación y recorrimos el pasillo que conducía al patio interior de la estación.

Llevaba el plano en una mano y un pequeño aparato en la otra.

—¿Qué estamos buscando? —pregunté.

—Si lo que ve está de este lado del límite, quizá podamos identificar el lugar.

Recorrimos la pared exterior.

Naama se detuvo junto a una esquina en la que antes no me había fijado.

Apoyó el aparato contra la piedra.

La luz del dispositivo parpadeó.

—Aquí —dijo.

—¿Estás segura?

—No. Pero hay una respuesta que coincide con lo que describió.

Se apartó un poco.

En la pared se veía una hendidura estrecha, casi imperceptible. De ella brotaban unas plantas pequeñas.

Me agaché y pasé los dedos por la piedra.

Estaba tibia.

—¿Esto no estaba aquí antes? —pregunté.

—La pared sí estaba. No sé si estas hendiduras estaban a la vista.

Naama volvió a mirar el aparato.

—Quiero que te apartes un poco.

Hice lo que me pidió.

Activó la conexión de voz.

—¿Sigues junto a la esquina?

—Sí.

—Apoya la mano en la pared que tienes a la izquierda.

Un momento después, una de las hojas que brotaban de la hendidura tembló.

No había viento.

Naama me miró.

No sonrió, pero vi la emoción en su rostro.

—Aparta la mano —dijo.

La hoja dejó de moverse.

—Inténtalo otra vez.

Volvió a moverse.

Me acerqué a la pared.

Podía alargar la mano y tocar el lugar donde había aparecido la marca.

Naama me puso una mano en el brazo.

—Todavía no.

Asentí.

—¿Me oyes? —llamé.

—Sí.

—Estamos al otro lado de la pared.

Silencio.

—¿Aquí?

—Sí.

Respiró hondo.

—No las veo.

—Nosotras tampoco te vemos.

—Pero están ahí.

—Estamos aquí.

No respondió enseguida.

Luego lo oí decir:

—Tengo miedo de moverme.

Miré la piedra tibia.

—Entonces no te muevas.

—¿Y si el lugar vuelve a cerrarse?

—Ahora sabemos dónde buscarte.

—No sabes si podrán abrirlo.

—Es verdad.

El silencio entre nosotros se alargó.

Entonces dijo:

—Me quedaré aquí un rato más.

Cuando volvimos al taller, Naama ya no intentaba ocultar su emoción.

—Esto lo cambia todo —dijo.

—¿Por qué?

—Porque ahora sabemos dónde se encuentra el límite con nuestro espacio. No hace falta volver a entrar en el camino viejo.

—Pero seguimos necesitando el consentimiento de las seis.

—Al menos de quienes tienen partes de esta zona cerradas. Comprobaré si es posible aislar las otras partes.

Miré el plano.

Por primera vez, no me pareció el mapa de un lugar lejano.

La pared tras la que estaba el séptimo formaba parte de la estación donde vivíamos, a un corto paseo del jardín.

Todo este tiempo lo habíamos buscado más allá de espacios que no conocíamos.

Y ahora sabíamos dónde estaba.

Por la noche volví a ver a Liara.

Estaba acostada en su cama leyendo un libro. Cuando levantó la cabeza, vi que le dolía menos el brazo.

—Tienes cara de que ha pasado algo —dijo.

Me senté a su lado y se lo conté.

Le hablé de la esquina, de la pared, de la hoja que se movió sin viento.

Liara cerró el libro.

—Entonces de verdad está cerca.

—Sí.

—¿Y estás contenta?

—Muchísimo.

Sonrió.

—Me alegro por ti.

Miré el vendaje de su brazo.

—Ojalá pudieras estar allí.

—Yo también. Pero prefiero oír hablar de paredes que se tocan que de puentes desde los que una se cae.

Nos reímos.

Después me quedé sentada a su lado hasta que se durmió.

A la mañana siguiente volví a la esquina del patio.

El sol todavía no había salido del todo. Pequeñas gotas de agua descansaban sobre las hojas que crecían entre las piedras.

Naama ya estaba allí.

—Sigue al otro lado —dijo.

—¿Toda la noche?

—Dijo que no quería alejarse.

Me acerqué a la pared.

—Buenos días —dije.

Por un instante no hubo respuesta.

Entonces oí su voz.

—Buenos días.

Las sencillas palabras sonaban extrañas en boca de alguien que había vivido tanto tiempo sin mañanas ni tardes.

—¿Has dormido? —pregunté.

—No sé si eso cuenta como dormir. Pero descansé.

—Seguimos averiguando cómo abrir el límite.

—Lo sé. Naama me lo contó.

La miré.

Sonrió.

—Me hizo muchas preguntas.

—¿Y le respondiste?

—Lo que sabía.

Apoyé la palma de la mano sobre la piedra, donde la hoja había temblado el día anterior.

Esta vez Naama no me detuvo. Ya había comprobado que el contacto no alteraba la estabilidad del límite.

—¿Sientes algo? —pregunté.

—No.

Moví un poco la mano.

—¿Y ahora?

—No.

Casi la retiré, pero entonces lo oí decir:

—Espera.

Me quedé donde estaba.

—No siento tu mano —dijo—. Pero cuando hablas, sé exactamente de dónde viene tu voz.

Sonreí.

—Entonces estoy aquí.

—Lo sé.

Pasó un rato.

Entonces preguntó:

—Cuando consigan abrirlo, ¿qué pasará si descubro que no sé cómo vivir afuera?

Miré el jardín a mis espaldas.

Los árboles se mecían con la brisa de la mañana. Un pajarillo se posó en el borde de la alberca, bebió y salió volando.

Pensé en Aila, que había salido al mundo por primera vez sin saber qué hacer con todo el espacio que se abría ante ella.

—No tendrás que saberlo todo el primer día —dije.

—¿Y si no quiero quedarme?

—Entonces tendremos que averiguar adónde quieres ir.

—¿Y si quiero estar solo?

—Podrás estar solo.

Guardó silencio un instante.

—Nunca me habían dicho eso.

Retiré la mano de la pared.

—Ya era hora de que alguien te lo dijera.

Me quedé allí un rato más, hasta que Naama me pidió que volviera con ella al taller.

Antes de alejarme, oí al séptimo llamarme.

—Espera.

Me volví.

—¿Sí?

—Ayer encontré el segundo pasadizo.

—Lo sé.

—No te conté qué hice después.

Me acerqué de nuevo.

—¿Qué hiciste?

—Al principio me daba miedo entrar. Pensé que, si me alejaba de la puerta, no volvería a encontrarla.

Hizo una pausa.

—Pero entonces comprendí que, si seguía plantado delante de ella, nada cambiaría.

Miré la pared.

—Así que te fuiste.

—Sí.

Su voz era serena, pero firme.

—Es la primera vez en mucho tiempo que no espero a que alguien más me abra el camino.

Me quedé frente a la piedra, pensando en todo el camino que habíamos recorrido para llegar hasta allí.

En el puente roto, en la mano de Liara que casi se me escapó de la mía y en el miedo que nos había hecho volver a casa.

Al final, no fue otro viaje lo que nos acercó al séptimo.

Él mismo dio el paso que faltaba.

Y al otro lado de la pared, a un palmo de mí, estaba aquel a quien hasta hacía poco solo conocía por su voz.

Fin del capítulo cuarenta y dos