פרק חמישי — המקום שבו המחשבות נשמעות

״מעניין,״ אמר הקול. ״לא ציפיתי לפגוש כאן מישהי שעדיין משתמשת בכנפיים.״

הבטתי לאחור, אל הכנפיים הכסופות שנפרשו מגבי.

״אני אוהבת אותן,״ השבתי.

״זה ניכר.״

הקול לא הגיע לאוזניי. הוא הופיע בתוך מחשבותיי, ברור כל כך עד שלרגע נדמה היה לי שאני עצמי חשבתי את המילים.

מולי ריחפה צורה שקופה, כמעט בלתי נראית. היא הזכירה לי את האוויר שמעל כביש לוהט, כשהוא רועד ומעוות את הנוף שמאחוריו. אלא שכאן לא הייתה אדמה, לא היה כביש, ואפילו לא הצלחתי לקבוע מאיזה כיוון מגיע האור.

״את מדברת אליי?״ שאלתי.

״כן.״

״ואיפה את בדיוק?״

״מולך.״

״אני בקושי רואה אותך.״

״את מחפשת אותי בעיניים.״

הייתה בכך מידה מסוימת של היגיון. מאז שנגסתי בפרי גיליתי שאני מסוגלת לחוש דברים גם בלי להשתמש באיברי הגוף שהכרתי, ובכל זאת המשכתי לחפש פנים כששמעתי קול, כנפיים כשרציתי לעוף וקרקע כשביקשתי לעמוד.

עצמתי את עיניי וניסיתי להרגיש את הנוכחות שמולי.

מיד הבחנתי בה.

לא הייתה לה צורה ברורה, אבל הייתה לה תחושה ייחודית, כאילו היא משאירה במרחב סימן שאי אפשר לראות, ובכל זאת אפשר לזהות.

״עכשיו אני מרגישה אותך,״ אמרתי.

״ועכשיו את גם מדברת אחרת.״

רק אז שמתי לב שלא הזזתי את שפתי.

המילים פשוט עברו ממני אליה.

ניסיתי שוב, הפעם בכוונה.

את שומעת אותי?

״בהחלט.״

חייכתי.

ואם אחשוב משהו בלי להתכוון לדבר איתך?

״נסי.״

דמיינתי תפוח אדום.

״תפוח,״ אמרה מיד.

ניסיתי לחשוב על משהו אחר, אבל לפני שהספקתי לבחור תמונה חדשה עלתה בי המחשבה שהיא בוודאי יודעת עכשיו שאני מנסה להסתיר ממנה משהו.

״נכון,״ אמרה.

פרצתי בצחוק.

״זה עלול להיות מאוד לא נוח.״

״לפעמים.״

חשבתי על כל הדברים שאדם שומר לעצמו. מחשבות חולפות, דעות שעדיין לא התגבשו, זיכרונות פרטיים, דברים שאפילו בינו לבין עצמו הוא אינו ממהר להודק בהם.

האם כאן הכול גלוי?

החלטתי לבדוק.

עצמתי את עיניי ודמיינתי את מחשבותיי בתוך חדר סגור. ארבעה קירות, תקרה ודלת. מקום קטן ושקט שרק אני יכולה להיכנס אליו.

כשפקחתי את עיניי, גיליתי שאני מוקפת בקירות שקופים.

הושטתי יד ונגעתי באחד מהם.

הוא היה חלק וקריר, אף שלא הייתי בטוחה אם אני באמת נוגעת בו או רק חווה את התחושה שציפיתי לה.

התודעה שמולי נראתה עכשיו מעבר לקיר.

חשבתי על התפוח האדום.

היא שתקה.

חשבתי על סוס לבן, על ים סוער, ואחר כך על חתול ישן על כיסא.

שום תגובה.

חייכתי לעצמי.

את עדיין שומעת אותי? שאלתי.

״עכשיו כן.״

הבנתי.

המחשבות נשארו בתוכי כל עוד לא בחרתי לשלוח אותן החוצה.

הבטתי בקירות שיצרתי.

לא באמת הייתי זקוקה להם. הם היו רק הדרך שבה הדמיון שלי הבין גבול.

ברגע שהפסקתי לחשוב עליהם, הם נעלמו.

נשארתי מרחפת במרחב הפתוח, מרוצה מן הגילוי.

״אני חושבת שהבנתי,״ אמרתי.

״מה הבנת?״

״שגם כאן אפשר לבחור מה לחלוק ומה לשמור לעצמך.״

התודעה הבהבה קלות.

לא ידעתי אם זאת הייתה הסכמה, אבל הרגשתי שהיא מחייכת.

⸻

המרחב שסביבי היה שונה מכל מקום שהכרתי.

לא היו בו שבילים, קירות או משטחים שאפשר לעמוד עליהם. שכבות של אור שקוף נעו זו בתוך זו, ובמרחק הופיעו נקודות זוהרות, חלקן בודדות ואחרות בקבוצות.

החלטתי להתקרב אליהן.

פרשתי את כנפיי והתחלתי לנוע.

התודעה השקופה הצטרפה אליי, אבל לא הובילה אותי. מצא חן בעיניי שאני יכולה לבחור את הכיוון בעצמי.

אחת מנקודות האור חלפה סמוך אליי.

באותו רגע הרגשתי טעם של פרי חמוץ.

הופתעתי.

לא הכנסתי דבר לפי, ובכל זאת הטעם היה ברור להפליג. מיד אחריו הופיעה תמונה של ים סוער, ואז תחושה של שמחה עזה.

הכול חלף בתוך רגע.

הסתובבתי בעקבות האור.

״מה זה היה?״ שאלתי.

״תודעה אחרת.״

״היא ניסתה לומר לי משהו?״

״אולי.״

הבטתי בנקודה שהתרחקה.

לא ידעתי אם חוויתי זיכרון שלה, מחשבה או משהו אחר לגמרי.

סקרנותי התעוררה.

התקרבתי אל נקודת אור נוספת, הפעם בצבע כתום עמוק.

עוד לפני שהגעתי אליה שמעתי צחוק.

לא צחוק של אדם מסוים, אלא שמחה מתגלגלת שהלכה והתפשטה עד שמצאתי את עצמי צוחקת יחד איתה.

לא הייתה בדיחה, לא היה דבר משעשע שיכולתי להצביע עליו. פשוט חוויתי שמחה שהגיעה ממישהו אחר.

הצחוק דעך כשהאור התרחק, אבל נשאר בתוכי הד עדין של החוויה.

ניסיתי להיזכר בו.

הצלחתי, אך הפעם הרגשתי רק את הזיכרון של השמחה, לא את השמחה עצמה.

ההבדל היה ברור.

תודעה אחרת חלפה לידי.

הפעם הרגשתי קור עמוק.

לא קור שהכאיב לי, אלא תחושה של מרחב עצום וריק. יחד איתו הופיעה תמונה של אור קטן המתרחק בתוך חשכה.

נעצרתי.

משהו בחוויה הזכיר לי בדידות.

ניסיתי לפנות אל התודעה.

את עצובה?

האור נעצר לרגע.

ואז הופיעה בתוכי תחושה שלא הצלחתי לזהות.

היא הייתה רחבה ושקטה, ללא כאב, כמעט נעימה.

הבנתי שטעיתי.

פרשתי את מה שחוויתי באמצעות רגשות שהכרתי מחיי האנושיים. אבל אולי בעבור התודעה הזאת, המרחב העצום והקריר היה דווקא מקום של שלווה.

האור התרחק.

המשכתי להביט אחריו.

חשבתי שתקשורת ישירה בין תודעות תאפשר הבנה מוחלטת, ללא אי־הבנות וללא מילים שאפשר לפרש בדרכים שונות.

אבל גיליתי שגם כאן אין די ביכולת לחוש את האחר.

צריך ללמוד להבין אותו.

ואולי גם לקבל שלא תמיד אצליח.

⸻

ככל שהתקדמתי, התחלתי להבחין בצליל חלש.

בתחילה לא הייתי בטוחה שזה באמת צליל. הוא לא הגיע מכיוון מסוים, ולא הצלחתי לקבוע אם הוא גבוה או נמוך.

ובכל זאת היה בו קצב.

עצרתי כדי להקשיב.

״את שומעת את זה?״ שאלתי את התודעה השקופה.

״כן.״

״מאיפה זה מגיע?״

״נסי למצוא.״

הפעם לא חיפשתי בעיניים.

התרכזתי בצליל ונתתי לו להוביל את תשומת לבי.

המרחב סביבי השתנה בהדרגה.

נקודות האור נעשו צפופות יותר. מאות, אולי אלפי תודעות נעו בתוך חלל רחב, וכל אחת מהן הקרינה גוון אחר.

כשהתקרבתי, הבנתי שהצליל ששמעתי אינו נוצר ממקור אחד.

הוא היה מורכב מצלילים רבים.

כל תודעה הוסיפה משהו משלה.

אחת יצרה צליל נמוך ועמוק, אחרת צליל עדין וגבוה. היו תודעות שהשמיעו רצף מהיר של צלילים, ואחרות שהחזיקו צליל אחד לאורך זמן.

אבל הדבר המוזר ביותר היה שלא שמעתי רק מוזיקה.

ראיתי אותה.

הצלילים הופיעו כגלים של אור שנעו בין התודעות, התקרבו זה לזה והתרחקו. לפעמים התחברו לצורה חדשה, ולפעמים עברו זה דרך זה בלי להשתנות.

ניסיתי להקשיב לצליל אחד בלבד.

הצלחתי.

אחר כך לשניים.

גם זה היה אפשרי.

הוספתי עוד ועוד צלילים, עד שלבסוף שמעתי את כולם יחד, ובכל זאת יכולתי להבחין בכל אחד מהם בנפרד.

מעולם לא חוויתי מוזיקה בדרך הזאת.

בעולם האנושי אהבתי את הרגע שבו כמה כלים משתלבים ליצירה אחת. אבל כאן לא היה צורך שאחד הצלילים יוותר על ייחודו כדי להשתלב באחרים.

כל אחד נשאר שלם.

והשלמות המשותפת הייתה עשירה יותר מכל אחד מהם לבדו.

ריחפתי בתוך המנגינה, מוקסמת.

אחת התודעות הקרובות אליי הקרינה אור ירקרק. הצליל שלה היה רך, כמעט מהוסס.

לרגע הוא נחלש.

שאר הצלילים לא עצרו, אבל משהו במנגינה השתנה. נוצר בה חלל קטן, מקום שהצליל הירקרק מילא קודם.

כעבור רגע הוא חזר.

המנגינה השתנתה שוב.

הבנתי שלא מדובר ביצירה קבועה שמישהו הלחין מראש.

היא נוצרה בכל רגע מחדש מתוך הנוכחות של כל המשתתפים בה.

הרגשתי רצון להצטרף.

לא ידעתי אם אני מסוגלת ליצור צליל כזה, אבל החלטתי לנסות.

הקשבתי לעצמי.

בתחילה לא שמעתי דבר.

ואז דמיינתי צליל עדין, כמו מיתר שנוגעים בו בזהירות.

גל כסוף התפשט ממני.

הופתעתי כל כך, עד שהצליל נקטע.

כמה תודעות בסביבתי הבהבו.

הרגשתי מהן סקרנות משועשעת, כאילו הבחינו במישהי שמנסה לראשונה לנגן בכלי שאינה מכירה.

ניסיתי שוב.

הפעם נתתי לצליל להימשך.

הוא נע ממני אל המרחב, השתלב בצלילים האחרים וחזר אליי כשהוא נושא עמו גוונים שלא היו בו קודם.

התחושה הייתה יוצאת דופן.

לא רק שמעתי את הצליל שיצרתי. הרגשתי כיצד הוא משתנה במפגש עם אחרים, בלי לאבד את מה שהפך אותו לשלי.

הוספתי צליל נוסף.

ואחריו עוד אחד.

בהדרגה הפסקתי לנסות לשלוט במנגינה.

הקשבתי, הגבתי, שיניתי כיוון.

לרגעים הובלתי רצף קטן של צלילים, ולרגעים נתתי לאחרים להוביל אותי.

הייתי חלק מן המנגינה, אבל לא נעלמתי בתוכה.

⸻

ואז שמעתי צליל שלא השתלב בשאר הצלילים.

הוא היה חלש מאוד, כמעט בלתי מורגש.

ובכל זאת הבחנתי בו מיד.

משהו בו היה מוכר לי.

הפסקתי ליצור את הצלילים שלי והקשבתי.

המנגינה הגדולה המשיכה לנוע סביבי, אבל אני ניסיתי להתמקד רק באותו צליל בודד.

הוא הופיע שוב.

קצר, צלול, ומלווה בתחושה שלא הצלחתי לזהות.

לרגע נדמה היה לי שאני עומדת להיזכר במשהו.

לא בתמונה, לא באדם ולא במקום.

יותר כמו תחושה שנמצאת על קצה הזיכרון, מוכרת כל כך עד שקשה להבין מדוע אינני מצליחה לתפוס אותה.

ניסיתי להתקרב אל מקור הצליל.

הוא התרחק.

האצתי.

הוא הופיע שוב, הפעם ממקום אחר.

לא הייתה בכך תחושה של משחק. נדמה היה לי שהצליל כלל אינו מודע לכך שאני מחפשת אותו.

עצרתי והקשבתי בלי לנוע.

לרגע שמעתי אותו בבירור.

שלושה צלילים קצרים, ואחריהם צליל ארוך יותר.

לא היה בהם שום דבר יוצא דופן, ובכל זאת הרגשתי כאילו הכרתי אותם זמן רב לפני שהגעתי לכאן.

ניסיתי לשחזר את הרצף.

יצרתי את שלושת הצלילים הראשונים.

כשהגעתי לרביעי, משהו בתוכי נעצר.

לא ידעתי מדוע.

ניסיתי שוב.

הצליל הרביעי לא יצא.

המנגינה הגדולה המשיכה להתנגן, אבל הצליל שחיפשתי נעלם.

הבטתי בתודעה השקופה שליוותה אותי.

״שמעת אותו?״ שאלתי.

״שמעתי צלילים רבים.״

״היה שם אחד שהכרתי.״

״מאין?״

״אני לא יודעת.״

התשובה הפתיעה אותי.

הייתי בטוחה שהצליל מוכר לי, אבל לא היה לי שום זיכרון שאוכל לקשור אליו.

ניסיתי לתאר אותו, אך המילים נראו חסרות תועלת.

איך אפשר להסביר למישהו תחושה של היכרות שאין לה מקור?

התודעה שמולי שתקה.

לרגע נדמה היה לי שהיא עומדת לומר משהו, אבל אז השתנה האור סביבה.

״אולי תפגשי אותו שוב,״ אמרה לבסוף.

״את יודעת מה הוא?״

״לא.״

הסתכלתי שוב לעבר המקום שממנו הגיע הצליל.

רציתי להאמין שאצליח לזהות אותו אם אשמע אותו שוב.

אבל משהו בי חשש שלא יהיה בכך די.

⸻

נשארתי בתוך המרחב המוזיקלי עוד זמן מה.

הפעם לא ניסיתי לחפש את הצליל.

הקשבתי למנגינה כולה.

היה בה משהו מרגיע, אך לא משום שהייתה שקטה. להפך, היא הייתה מלאה בתנועה, בשינויים ובהפתעות.

התחלתי להבחין בדבר נוסף.

כשהתודעות התקרבו זו לזו, הצלילים שלהן לא רק התחברו. לפעמים נוצר ביניהן צליל חדש, שלא היה שייך לאף אחת מהן בנפרד.

הקשבתי לאחד הצלילים האלה.

הוא נולד ממפגש של שתי תודעות, נמשך זמן קצר ואז התפוגג כשהן התרחקו.

המחשבה ריתקה אותי.

כל אחת מהתודעות הייתה עולם בפני עצמה, ובכל זאת המפגש ביניהן יצר משהו שלא היה יכול להתקיים אצל אף אחת מהן לבדה.

חשבתי על כל המפגשים בחיי האנושיים.

שיחות ששינו את דעתי, אנשים שעוררו בי רעיונות חדשים, רגעים שבהם הבנתי משהו על עצמי דווקא דרך אדם אחר.

מעולם לא יכולתי לראות את השינוי מתרחש.

כאן הוא קיבל צליל וצורה.

ניסיתי ליצור שוב את הצליל הכסוף שלי.

הוא הופיע בקלות.

הפעם לא שלחתי אותו אל המנגינה הגדולה.

החזקתי אותו בתוכי.

הוא היה שלי בלבד.

אחר כך שחררתי אותו אל המרחב.

הוא הצטרף לאחרים.

הבחירה הפשוטה הזאת עוררה בי תחושת סיפוק.

יכולתי לשמור מחשבה לעצמי.

יכולתי לחלוק אותה.

ויכולתי גם לשנות את דעתי.

החופש החדש שלי לא היה רק היכולת להגיע לכל מקום או ליצור לעצמי כנפיים.

הוא היה גם היכולת לבחור כיצד להיות נוכחת.

⸻

כשהתרחקתי מן המנגינה, הבחנתי שהמרחב סביבי משתנה שוב.

האורות נעשו דלילים יותר, וביניהם הופיעו אזורים כהים שלא נראו כמו חושך רגיל. הם לא הסתירו דבר, אלא נראו כאילו משהו עדיין לא התגלה בתוכם.

התודעה שליוותה אותי נעצרה.

״מכאן תמשיכי לבד,״ אמרה.

הבטתי בה.

״כבר?״

״את יודעת להקשיב. זה יספיק לעת עתה.״

רציתי לשאול לשמה, אבל נזכרתי שלא כל תודעה זקוקה לשם או לצורה.

״תודה,״ אמרתי.

הנוכחות שלה הבהבה קלות.

לא ידעתי אם זאת הייתה תשובה או מחווה אחרת, אבל הרגשתי שהיא נפרדת ממני.

המשכתי הלאה.

הכנפיים שלי נפרשו מאחוריי, אף שכבר ידעתי שאינני זקוקה להן.

אהבתי את התחושה שלהן.

אהבתי גם את העובדה שאני יכולה לבחור בהן.

ככל שהתרחקתי, הלכה המנגינה ונחלשה.

תחילה שמעתי אותה כצליל רחוק, אחר כך כהד עמום, ולבסוף היא נעלמה כמעט לגמרי.

נעצרתי.

לפניי השתרע אזור שלא הצלחתי לראות את גבולותיו.

לא היה בו אור ברור, אבל גם לא חשכה.

הוא נראה ריק.

התרכזתי בו.

לרגע לא קרה דבר.

ואז הרגשתי משהו.

לא צליל, לא תמונה ולא מחשבה.

נוכחות.

היא הייתה רחוקה, ובכל זאת הייתה לי תחושה שהיא מודעת אליי.

ניסיתי לפנות אליה במחשבה.

שלום?

לא קיבלתי תשובה.

חיכיתי.

הנוכחות לא התקרבה ולא התרחקה.

אבל ככל שהקשבתי לה, הבחנתי בדבר מוזר.

לא הצלחתי לחוש היכן היא נמצאת.

היא לא הייתה לפניי, מאחוריי או סביבי.

ובכל זאת ידעתי שהיא שם.

ניסיתי שוב.

את שומעת אותי?

הפעם משהו השתנה.

לא שמעתי מילים.

במקום זאת הרגשתי כאילו המרחב כולו נעשה שקט יותר.

אפילו המחשבות שלי האטו.

ואז הופיעה בתוכי שאלה.

היא לא נשמעה כמו קול של מישהו אחר, אבל גם לא הרגשתי שאני זו שיצרתי אותה.

כיצד את יודעת היכן את נמצאת?

הבטתי סביבי.

ניסיתי למצוא נקודת אחיזה כלשהי.

לא הייתה קרקע, לא היה אופק, ולא היה דבר שיכולתי להשתמש בו כדי למדוד מרחק.

ובכל זאת, עד אותו רגע לא פקפקתי בכך שאני נמצאת במקום מסוים.

עכשיו, כשניסיתי להגדיר את המקום הזה, לא הצלחתי.

האם הייתי בתוך המרחב?

או שהמרחב היה חלק ממה שחוויתי?

פרשתי את כנפיי והחלטתי להתקדם.

אבל עוד לפני שהספקתי לנוע, הופיעה מחשבה נוספת.

ואם אין לך מקום קבוע, מה בדיוק נע כשאת עפה?

הבטתי בכנפיים שלי.

בפעם הראשונה מאז שיצרתי אותן, לא ידעתי אם אני זו שנעה בתוך המרחב, או שהמרחב עצמו משתנה סביבי.

ניסיתי להתקדם בכל זאת.

הכנפיים נעו.

הרגשתי שאני עפה.

אבל שום דבר סביבי לא השתנה.

הגברתי את המהירות.

עדיין לא קרה דבר.

ואז קיפלתי את כנפיי.

עצמתי את עיניי והפסקתי לנסות להגיע למקום אחר.

במקום זאת ניסיתי להרגיש היכן אני נמצאת.

לרגע קצר הכול היה דומם.

ואז הרגשתי תנועה.

לא סביבי.

בתוכי.

פקחתי את עיניי.

המרחב הריק נעלם.

מולי נפרש נוף שלא ראיתי קודם, אבל משהו בו עורר בי תחושה משונה של היכרות.

הבטתי סביבי, מנסה להבין כיצד הגעתי לשם.

ואז שמעתי שוב את ארבעת הצלילים.

שלושה קצרים.

ואחד ארוך.

הפעם הם לא הגיעו ממרחק.

הם נשמעו מתוכי.

סוף פרק חמישי