פרק שישי — המקום שלא הייתי בו

ארבעת הצלילים המשיכו להדהד בתוכי.

שלושה קצרים ואחד ארוך.

הם לא נשמעו באוזניי, ובכל זאת היו ברורים יותר מכל צליל ששמעתי אי פעם. ניסיתי להקשיב להם שוב, אבל ככל שהתאמצתי, כך הלכו ונחלשו.

לבסוף הנחתי להם.

רק אז הבחנתי במקום שאליו הגעתי.

עמק רחב נפרש לפניי, מוקף גבעות רכות שצבען השתנה מירוק לכחול בהתאם לזווית שממנה התבוננתי בהן. עצים גבוהים צמחו לאורך נהר צלול, ועל ענפיהם היו עלים דקים שנעו ברוח שלא הרגשתי.

האור היה רך, כמעט זהוב, אבל לא הצלחתי למצוא את השמש.

הבטתי למעלה.

בשמיים הבהירים ריחף ירח שקוף כמעט לחלוטין. יכולתי לראות את העננים חולפים דרכו, כאילו לא היה גוף מוצק אלא רק זיכרון של צורה.

ניסיתי להתרומם כדי להתקרב אליו, אבל ככל שעליתי, כך התרחקו הגבעות מתחתי, בעוד הירח נשאר בדיוק באותו מרחק.

עצרתי.

אולי המרחק כאן אינו פועל כפי שהכרתי.

הסתכלתי שוב אל העמק.

לראשונה מאז שעזבתי את הפרדס, התחשק לי ללכת.

יכולתי להגיע לכל מקום במחשבה, ויכולתי לעוף, אבל רציתי לגלות מה נמצא מעבר לעיקול הבא בלי לראות אותו מראש.

ירדתי אל הקרקע.

כפות רגליי נגעו בעשב הרך. לא הרגשתי את משקלי נח עליהן, אבל יכולתי לחוש את המרקם העדין של העלים.

קיפלתי את כנפיי, והן נעלמו מאחורי גבי.

התחלתי ללכת.

⸻

השביל עבר בין עצים בעלי גזעים בהירים, כמעט פניניים. על ענפיהם צמחו פרחים קטנים שדמו לפעמונים סגורים.

כשהתקרבתי אל אחד מהם, הוא נפתח.

בתוכו הופיע אור כחול.

נסוגתי מעט.

הפרח נסגר.

התקרבתי שוב, והוא נפתח מחדש.

חייכתי.

המשכתי לאורך הענף, ובכל מקום שבו נעצרתי נפתח פרח נוסף, פעם באור ורוד, פעם בזהב ופעם בירוק עמוק.

תוך רגעים אחדים נראה העץ כולו כאילו נדלקו עליו מאות מנורות קטנות.

רציתי לראות את כולן נפתחות יחד.

דמיינתי את הענפים מכוסים בפרחים זוהרים.

לא קרה דבר.

ניסיתי שוב, והפעם התרכזתי בכל כוחי.

העץ נשאר כפי שהיה.

ואז נפתח פרח קטן שלא הבחנתי בו קודם, כאילו מתוך החלטה משלו.

צחקתי.

מאז שנגסתי בפרי גיליתי שאני מסוגלת לשנות את צורת הופעתי, ליצור כנפיים ולעבור ממקום למקום ללא מאמץ. לרגעים נדמה היה לי שכל דבר יכול להיענות למחשבתי.

אבל העץ הזה התקיים גם בלעדיי.

הפרחים נפתחו בדרכם שלהם, ולא כשציוויתי עליהם.

שמחתי לגלות שעדיין יש דברים שאינם תלויים בי.

⸻

השביל הוביל אל הנהר.

המים היו צלולים כל כך עד שיכולתי לראות את האבנים הקטנות בקרקעיתו. ביניהן נעו יצורים זעירים ושקופים, בעלי זנבות שנראו כמו חוטי אור.

התכופפתי להתבונן בהם.

אחד היצורים נעצר מולי, הסתובב לאט, כאילו גם הוא בוחן אותי, ואז נעלם בין האבנים.

הבטתי בזרם.

משהו בתנועת המים נראה משונה.

עלים קטנים נסחפו ימינה, אבל ענפים דקים נעו דווקא שמאלה.

בתחילה חשבתי שמדובר בשני זרמים שונים. אלא שאז ראיתי עלה אחד נע ימינה ושמאלה בעת ובעונה אחת.

עקבתי אחריו במבטי.

לא הצלחתי להבין כיצד הדבר אפשרי.

הושטתי יד אל המים. הם היו נעימים למגע, לא קרים ולא חמים.

על הגדה השנייה צמחו עצים נמוכים בעלי פירות בצבע נחושת. מאחוריהם התנשאו גבעות, ועל אחת מהן הבחנתי במבנה קטן שדמה לבית ללא גג.

רציתי להגיע אליו.

נכנסתי למים.

הם עטפו את כפות רגליי ואת ברכיי, אבל לא הרגשתי התנגדות של זרם.

באמצע הנהר הבחנתי בצל שנע על הגדה.

הוא חלף בין העצים כאילו מישהו הולך שם.

הרמתי את מבטי.

לא ראיתי איש.

הצל המשיך לנוע, התארך, ואז נעלם מאחורי גזע רחב.

עמדתי במים עוד רגע, מנסה להבין מה ראיתי.

היה מוזר להבחין בצל בלי למצוא את הדבר שמטיל אותו.

המשכתי אל הגדה השנייה.

מעבר לעיקול הנהר שמעתי קול עדין של מים נופלים.

הלכתי בעקבותיו.

⸻

האגם התגלה לפניי כמעט בבת אחת.

הוא היה עגול, מוקף עצים גבוהים ואבנים בהירות וחלקות. פניו היו שקטים כל כך עד שנראו כמו מראה כהה שהונחה בתוך העמק.

התקרבתי לשפתו.

ציפיתי לראות את השמיים משתקפים במים.

במקום זאת ראיתי חדר.

נעצרתי.

החדר היה פשוט. קירות בהירים, חלון פתוח, וילון לבן שנע ברוח ושולחן עץ שעליו הונח ספר.

הסתכלתי מאחוריי.

העמק עדיין היה שם.

הרמתי את מבטי.

מעליי היו השמיים הבהירים והירח השקוף.

הבטתי שוב במים.

החדר לא השתנה.

כרעתי על ברכיי.

הושטתי יד אל פני האגם.

ברגע שאצבעותיי נגעו בהם, התמונה התקרבה.

יכולתי לראות את דפי הספר.

הם היו פתוחים, אבל הכתב שעליהם לא היה ברור. בכל פעם שניסיתי להתמקד במילה מסוימת, האותיות השתנו.

הזזתי את ידי.

התמונה התרחקה.

ניסיתי שוב, בתנועה איטית יותר.

החדר התקרב.

הבנתי שאני יכולה לשנות את המרחק שממנו אני רואה אותו.

העברתי את ידי לצד.

התמונה התחלפה.

במקום החדר הופיע חוף ים רחב, חול בהיר וסלעים כהים שניצבו בתוך המים. הגלים נעו באיטיות משונה, כאילו הזמן שם מתנהל אחרת.

הזזתי את ידי שוב.

החוף נעלם.

במקומו הופיע גן.

עצים גבוהים, שביל אבנים ופרחים לבנים.

בקצה השביל עמדה אישה.

היא הייתה רחוקה, וגבה הופנה אליי.

התקרבתי אל פני המים.

האישה החלה להסתובב.

הרגשתי סקרנות עזה.

רציתי לראות את פניה.

אבל בדיוק כשהחלה להפנות את ראשה, התמונה התערפלה.

״חכי,״ לחשתי.

המים השחירו.

האישה נעלמה.

נשארתי להביט באגם הריק.

לא ידעתי מי היא.

גם לא ידעתי מדוע רציתי כל כך לראות את פניה.

אולי משום שהגן נראה מוכר.

ואולי רק משום שהדמות נעלמה לפני שהספקתי להבין מה אני רואה.

⸻

התיישבתי על אחת האבנים.

האגם היה שקט.

חשבתי על החדר, על החוף ועל הגן.

לא נראה היה שהאגם משקף את העמק שסביבו. הוא הראה מקומות אחרים, אבל לא ידעתי אם הם רחוקים, קרובים או קיימים בדרך שאינני מסוגלת עדיין להבין.

נזכרתי בתחושה שחוויתי כשעברתי דרך שכבת האור ועזבתי את הפרדס מאחוריי.

אז הרגשתי שאינני עוברת דרך מחסום, אלא מפסיקה להתעלם ממשהו שהיה שם מאז ומתמיד.

אולי גם כאן.

אולי המים אינם יוצרים את המקומות האלה.

אולי הם רק מאפשרים לראות אותם.

הבטתי שוב באגם.

ניסיתי להיזכר בחדר הראשון.

החלון הפתוח.

הווילון הלבן.

הספר שעל השולחן.

הושטתי יד אל המים, אבל הפעם הופיעו בהם עשרות תמונות קטנות, זו לצד זו.

הן השתנו במהירות.

ראיתי הרים מושלגים, מדבר אדום, עיר מוארת, עצים שצמחו מתוך מים ומבנה עגול שנראה תלוי בשמיים.

לא הספקתי להתמקד באף אחת מהן.

התמונות נעלמו.

נסוגתי לאחור.

הרגשתי כאילו האגם מראה לי דברים רבים מדי בבת אחת.

עצמתי את עיניי.

הפסקתי לנסות לראות.

רק הקשבתי.

ואז שמעתי אותם.

שלושה צלילים קצרים.

ואחד ארוך.

⸻

פקחתי את עיניי.

האגם היה שקט.

הצלילים לא הגיעו ממנו.

הם הופיעו בתוכי, בדיוק כפי שהופיעו במרחב התודעות.

הקשבתי.

הפעם לא ניסיתי להיזכר מאין אני מכירה אותם.

רק נתתי להם להישמע.

שלושה קצרים.

ואחד ארוך.

ניסיתי לחזור על הרצף.

הצלחתי ליצור את שלושת הצלילים הראשונים.

כשהגעתי לרביעי, הוא שוב נעצר.

ניסיתי פעם נוספת.

אותה תוצאה.

לא הבנתי מדוע אני מסוגלת לשמוע אותו, אבל לא ליצור אותו בעצמי.

ואז נזכרתי במנגינה הגדולה ששמעתי קודם, ובאופן שבו כל תודעה הוסיפה לה צליל משלה.

אולי אינני צריכה לנסות לשחזר את הצליל.

אולי עליי להקשיב לו.

עצמתי שוב את עיניי.

הנחתי למחשבותיי להירגע.

לא ניסיתי להפיק דבר.

רק חיכיתי.

לאחר זמן מה הופיע הרצף שוב.

שלושה צלילים קצרים.

הפעם, כשהגיע הרביעי, לא ניסיתי לחזור עליו.

נתתי לו להמשיך.

הוא התרחב בתוכי, עמוק וצלול, עד שהרגשתי כאילו אינו מסתיים בנקודה מסוימת.

ואז משהו השתנה.

האגם החל לזהור.

⸻

תחילה הופיע מעגל אור קטן במרכזו.

הוא התרחב לאט, עד שהגיע כמעט אל שפת המים.

בתוכו חזרה והופיעה תמונת החדר.

החלון הפתוח.

הווילון הלבן.

השולחן והספר.

הפעם התמונה הייתה יציבה.

התקרבתי בזהירות.

הווילון נע ברוח.

יכולתי לראות את הצללים המשתנים על הקיר ואת דפי הספר המתרוממים מעט בקצותיהם.

החדר נראה אמיתי כל כך, עד שכמעט ציפיתי לשמוע את הרוח.

הושטתי יד.

אצבעותיי נגעו באור.

לא הרגשתי מים.

לא הרגשתי קור או חום.

היד שלי נעלמה בתוך התמונה.

עצרתי.

הסתכלתי על זרועי.

עד פרק כף היד היא עדיין הייתה מולי, אבל האצבעות כבר לא נראו.

משכתי את היד לאחור.

היא הופיעה שוב בשלמותה.

הבטתי באגם בהשתאות.

ניסיתי פעם נוספת.

הפעם הכנסתי את כל כף היד.

לא הייתה התנגדות.

הרגשתי שאני נוגעת במשהו, אבל לא ידעתי להגדיר במה. זאת לא הייתה תחושה של מעבר דרך נוזל, וגם לא של מעבר דרך אוויר.

כאילו הגבול בין המקום שבו עמדתי לבין החדר שראיתי נעשה דק כל כך, עד שכבר לא היה ברור היכן אחד מהם מסתיים והשני מתחיל.

הוצאתי את ידי.

התבוננתי בחדר.

לא ידעתי אם אני יכולה להיכנס אליו.

גם לא ידעתי אם הוא קיים כפי שאני רואה אותו.

אולי זאת תמונה של מקום רחוק.

אולי זיכרון.

אולי אפשרות.

נזכרתי בדבריה של ישות האפשרות, על דברים שממשיכים להתקיים בדרכים שאינני מכירה.

לרגע תהיתי אם אני עומדת מול אחת הדרכים האלה.

אבל לא הייתה לי שום הוכחה לכך.

רק אגם שקט, חדר שמעולם לא ראיתי, וארבעה צלילים שלא ידעתי מאין הגיעו.

⸻

קמתי.

הבטתי פעם נוספת סביבי.

העמק היה יפהפה.

יכולתי להמשיך ללכת בו, לחקור את הנהר המוזר, את העצים המוארים ואת הצללים שנעו ללא מי שיטיל אותם.

ידעתי שיש שם עוד דברים רבים לגלות.

אבל משהו בחדר שמעבר למים משך אותי.

לא הרגשתי פחד.

גם לא הייתה בי תחושה שמישהו קורא לי.

פשוט רציתי לדעת מה נמצא שם.

פרשתי את כנפיי.

הן הופיעו מאחורי גבי, כסופות ורחבות.

התקרבתי אל שפת האגם.

הווילון עדיין נע.

דפי הספר עדיין התרוממו קלות.

הכול נראה רגיל כל כך.

דווקא הרגילות הזאת סקרנה אותי יותר מכל הדברים המשונים שראיתי בעמק.

הושטתי יד.

האור עטף את אצבעותיי.

הפעם לא משכתי אותה בחזרה.

הכנסתי את הזרוע כולה.

ואז התקדמתי.

לא הרגשתי שאני נכנסת למים.

הרגשתי שהמרחב סביבי משנה את צורתו.

העצים נעלמו משדה הראייה.

האגם התרחק, או אולי אני התרחקתי ממנו.

לרגע ראיתי את החדר מכל הכיוונים בעת ובעונה אחת — את החלון מבחוץ ומבפנים, את השולחן מלמעלה ומלמטה, את הספר כשהוא פתוח וסגור.

התמונה הייתה מוזרה כל כך, עד שלא הצלחתי לקבוע מה אני רואה קודם.

ואז הכול התייצב.

עמדתי בתוך החדר.

הכנפיים שלי נעלמו.

מולי היה החלון הפתוח.

הווילון הלבן נע ברוח.

על השולחן נח הספר.

התקרבתי אליו.

הפעם האותיות שעל הדפים היו ברורות.

הן נכתבו בשפה שהכרתי.

הושטתי יד אל הספר.

לפני שהספקתי לגעת בו, נשמע מאחוריי קול עדין של דלת נפתחת.

הסתובבתי.

הדלת הייתה פתוחה למחצה.

מעבר לה עמד מסדרון ארוך.

ובקצהו הרחוק הבחנתי באישה.

היא עמדה כשגבה מופנה אליי, בדיוק כמו הדמות שראיתי קודם בתוך האגם.

לא זזתי.

האישה החלה להסתובב.

לרגע חשבתי שסוף סוף אראה את פניה.

אבל אז נשמעו שוב ארבעת הצלילים.

שלושה קצרים.

ואחד ארוך.

האישה נעצרה.

גם אני.

הצליל האחרון המשיך להדהד בחדר, אף שלא ראיתי דבר שיכול היה ליצור אותו.

ואז האישה הפנתה את ראשה מעט, כאילו גם היא מנסה להבין מאין הגיע הצליל.

היא הביקה לעברי.

לא הצלחתי לראות את פניה בבירור, אבל הייתה לי תחושה מוזרה שכבר עמדתי פעם מול המבט הזה.

האישה לא אמרה דבר.

לרגע ארוך התבוננו זו בזו.

ואז היא הושיטה את ידה לעבר אחת הדלתות שבמסדרון.

הדלת נפתחה מעצמה.

מאחוריה נגלה אור רך, ובתוכו ראיתי דבר שלא ציפיתי לראות.

את אותו החדר שבו עמדתי.

אותו חלון.

אותו וילון לבן.

אותו ספר פתוח על השולחן.

רק דבר אחד היה שונה.

בחדר שמעבר לדלת עמדה אישה ליד השולחן.

היא הייתה לבושה בדיוק כמוני.

וכשהרימה את ראשה, ראיתי את פניי.

סוף פרק שישי