פרק ראשון — האור שבמרחק

בכל ערב, כשהשמיים החלו להחשיך, הייתה הילדה ניגשת אל החלון ומביטה בכוכבים. היא אהבה את השעה הזאת, שבה העולם מאבד לאט את צבעיו והאורות הרחוקים מתחילים להופיע, אחד אחרי השני, כאילו מישהו מדליק אותם במיוחד בשבילה.

היא מעולם לא הצליחה לספור אותם. בכל פעם שניסתה, איבדה את הספירה באמצע והתחילה מחדש. לפעמים הייתה בוחרת כוכב אחד ומחליטה לעקוב אחריו במשך כל הערב, אבל כעבור כמה דקות היה כוכב אחר מושך את תשומת לבה, גדול יותר או בוהק יותר, והיא הייתה עוברת אליו בלי להרגיש שבגדה בקודם.

היה לה חלון קטן בחדרה, ומולו עמדה מיטה שהייתה גבוהה מספיק כדי שתוכל לשבת עליה ולהשקיף החוצה. בחורף הייתה מתעטפת בשמיכה עד הסנטר, ובקיץ הייתה פותחת את החלון ומניחה לרוח להיכנס. לפעמים הייתה נשארת שם זמן רב כל כך עד שרגליה נרדמו, ורק אז הייתה נזכרת שעליה לשנות תנוחה.

היא אהבה במיוחד את הכוכבים הבולטים, אלה שהאור שלהם נראה יציב ובטוח, כאילו אין בעולם דבר שמסוגל לכבות אותו. הכוכבים הקטנים עניינו אותה פחות. הם היו רבים כל כך, צפופים ומרוחקים, עד שקשה היה להבחין ביניהם. לעומתם, הכוכבים הגדולים נראו כאילו יש להם מקום משלהם בשמיים, מקום שאיש אינו יכול לקחת מהם.

פעם שאלה מדוע יש כוכבים שנוצצים יותר מאחרים.

אמרו לה שחלקם קרובים יותר, חלקם מאירים יותר, ושגם האוויר שבינינו לבינם משנה את האופן שבו אנחנו רואים את האור שלהם.

היא הקשיבה, אבל התשובה לא סיפקה אותה. היא רצתה לדעת מדוע דווקא הכוכבים האלה זכו להיות הגדולים והיפים ביותר. מדוע אחרים נאלצים להסתפק באור חלש כל כך, עד שלפעמים אי אפשר לראות אותם כלל.

איש לא חשב שיש צורך לענות על השאלה הזאת.

גם אני לא הייתי יודעת אז מה לומר לה. היו שאלות שנראו פשוטות כל כך, עד שלא הבנתי מדוע היא מתעקשת עליהן. היום אני חושבת שאולי היא שאלה משהו אחר לגמרי, ורק לא ידעה איך לומר אותו.

אבל באותם ימים היא הייתה ילדה קטנה, והשמיים נראו לה פשוטים הרבה יותר.

בבוקר הייתה קמה, מתלבשת ויוצאת אל היום שלה. היא לא הייתה ילדה עצובה במיוחד, וגם לא מאושרת במיוחד. היו לה דברים שאהבה, דברים שהרגיזו אותה, ימים שבהם צחקה בלי סיבה וימים שבהם לא רצתה לדבר עם איש. היא אהבה לצייר, אף שמעולם לא הצליחה לצייר ידיים כמו שצריך, והייתה משאירה בכל מחברת כמה עמודים ריקים למקרה שתחשוב פתאום על משהו חשוב.

היו לה גם חברים. לא רבים, אבל מספיק כדי שלא תרגיש לבד. היא אהבה להקשיב לסיפורים שלהם, ולפעמים המציאה בעצמה סיפורים משונים שגרמו להם לצחוק. כשהייתה מספרת משהו מצחיק במיוחד, הייתה מתחילה לצחוק עוד לפני שהגיעה לסוף, ואז נאלצה לחזור על המשפט האחרון כדי שיבינו.

היא לא חשבה על עצמה יותר מדי. בבוקר הייתה מסתרקת מול המראה, בודקת שאין כתם על חולצתה וממשיכה הלאה. לפעמים אהבה את מה שראתה ולפעמים פחות, אבל המחשבות האלה לא נשארו איתה זמן רב. היו דברים מעניינים יותר לעשות.

עד שהחלה להביט בכוכבים גם בשעות היום.

בהתחלה היה זה רק מתוך סקרנות. היא גילתה שאפשר לראות אותם גם כשהשמיים אינם חשוכים באמת, אם יודעים היכן לחפש. לא את הכוכבים עצמם, כמובן, אלא את האור שלהם כפי שהוצג לפניה. הם הופיעו בחלונות קטנים, בתוך תמונות צבעוניות, על גבי מסךים מבריקים שהחזיקה קרוב לפניה. בכל מקום שאליו הביטה חיכו לה פנים יפות, חיוכים רחבים, בתים מוארים ואנשים שנראו כאילו מעולם לא קרה להם דבר רע.

היא לא חשבה שיש משהו מוזר בכך. הרי גם בשמיים הכוכבים מופיעים רק כשהחושך מאפשר לראות אותם. אולי לכל כוכב יש שעה שבה הוא בוחר להיראות.

בהדרגה למדה להכיר אותם. היא ידעה מי אוהב ללבוש לבן, מי מחליף את צבע שערו לעיתים קרובות, מי נוסע למקומות רחוקים ומי תמיד מצולם כשהוא צוחק. היא הכירה את החדרים שלהם, את הבגדים, את החפצים הקטנים שהניחו לידם. לפעמים ידעה מה אכלו בבוקר עוד לפני שהחליטה מה היא עצמה רוצה לאכול.

היו כוכבים שגרמו לה לחייך, ואחרים שגרמו לה להרגיש משהו שלא ידעה להסביר. היא הייתה מביטה בהם זמן רב, סוגרת את החלון הקטן שבו הופיעו, ופותחת אותו שוב כעבור כמה דקות, כאילו משהו השתנה בזמן הקצר שבו לא הסתכלה.

לאט לאט התחילה לשים לב לדברים שלא הפריעו לה קודם.

לשיער שלה, למשל.

היא תמיד חשבה שהוא בסדר גמור. לפעמים הסתבך בקשרים, לפעמים התנפח אחרי חפיפה, ולפעמים סירב להישאר במקום שבו ניסתה להניח אותו. אבל עכשיו הבחינה שהשיער של הכוכבים כמעט אף פעם לא הסתבך. הוא נפל בדיוק במקום הנכון, הבריק באור הנכון ונראה יפה גם כשהרוח פיזרה אותו.

היא ניסתה לסדר את שערה באותו אופן. בהתחלה רק הברישה אותו קצת יותר. אחר כך ניסתה לשנות את השביל, להרטיב קווצה אחת ולייבש אותה מחדש. ערב אחד עמדה מול המראה זמן רב כל כך עד ששכחה מה רצתה לעשות לפני שניגשה אליה.

בסוף אספה את שערה בקוקו ויצאה מהחדר.

איש לא הבחין במשהו חריג.

גם היא לא.

באותה תקופה התחילה להתעניין באיפור. היא אהבה את הצבעים ואת המברשות הקטנות, את האפשרות לשנות משהו בפנים בתנועה אחת של היד. בתחילה מרחה מעט מסקרה רק כדי לראות איך ייראו ריסיה כהים יותר. היא התקרבה למראה, התרחקה ממנה, מצמצה כמה פעמים וחייכה לעצמה.

היא אהבה את התוצאה.

למחרת מרחה שוב.

כעבור זמן מה כבר התקשתה לזכור איך נראו עיניה לפני שהתחילה להשתמש במסקרה. לא מפני ששכחה באמת, אלא מפני שהתרגלה כל כך לראות אותן אחרת, עד שהמראה הטבעי שלה התחיל להיראות לה כמו משהו שחסר בו פרט קטן.

זה לא קרה ביום אחד.

דברים כאלה כמעט אף פעם אינם קורים ביום אחד.

אבל הילדה לא הרגישה שמשהו משתנה בה. להפך. היא הרגישה שהיא מגלה דברים חדשים. היא למדה איך לסדר את שערה, איך לבחור בגדים שיחמיאו לה ואיך לעמוד מול האור כדי שתיראה טוב יותר. לפעמים הייתה מנסה לחקות תנועה שראתה אצל אחד הכוכבים, ומיד צוחקת מעצמה.

היא עדיין ידעה לצחוק מעצמה באותם ימים.

באחד הערבים, כשישבה על מיטתה והתבוננה בכוכבים, הבחינה בענן גדול שכיסה חלק מהשמיים. היא חיכתה שיעבור, אבל הרוח הייתה חלשה והענן נשאר במקומו.

היא התרגזה.

הכוכב שבחרה להביט בו באותו ערב היה יפה במיוחד, ועכשיו לא הצליחה לראות אותו. היא התקרבה לחלון, כאילו שינוי המרחק בינה לבין הזכוכית יוכל לעזור, אבל הענן המשיך להסתיר את האור.

״תזוז כבר,״ לחשה.

הענן לא זז.

כעבור זמן מה ויתרה, נשכבה על המיטה והמשיכה להביט בתקרה. היא חשבה כמה חבל שיש בשמיים כל כך הרבה עננים. הם נראו לה חסרי צבע וצורה קבועה, משוטטים ממקום למקום ומסתירים דווקא את הדברים היפים ביותר.

היא לא חשבה על כך שאותו ענן נשא בתוכו מים, או שבמקום אחר, רחוק ממנה, מישהו אולי חיכה לגשם.

היא רצתה לראות את הכוכב שלה.

אני זוכרת את הענן ההוא יותר מכפי שהייתי רוצה להודות. במשך זמן רב חשבתי עליו בדיוק כמוה. רק מאוחר יותר התחלתי לתהות מדוע כל כך הפריע לנו דבר שלא עשה דבר מלבד לעבור בשמיים.

אבל אז עדיין לא ידענו לשאול את השאלה הזאת.

למחרת בבוקר היא עמדה מול המראה והתבוננה בפניה. השיער שלה היה מסודר, המסקרה נמרחה יפה, והחולצה שבחרה התאימה בדיוק למכנסיים.

היא נראתה טוב.

ובכל זאת נשארה לעמוד שם.

היא הטתה מעט את ראשה ימינה, אחר כך שמאלה. ניסתה לחייך בלי להראות שיניים, ואז עם שיניים. התרחקה צעד אחד מהמראה והתקרבה בחזרה.

לבסוף נאנחה.

לא הייתה לה סיבה ברורה לאנחה הזאת. שום דבר רע לא קרה. היא לא מצאה פגם חדש, לא שמעה הערה מעליבה ולא נזכרה במשהו עצוב.

היא פשוט הרגישה שמשהו חסר.

התחושה הייתה קטנה כל כך, עד שאפשר היה להתעלם ממנה. והיא אכן התעלמה. לקחה את הדברים שלה ויצאה מהחדר, משאירה מאחוריה את המראה ואת השאלה שלא ידעה לנסח.

באותו ערב חזרה אל החלון.

השמיים היו נקיים מעננים, והכוכבים נצצו בבהירות יוצאת דופן. היא התיישבה על המיטה, קיפלה את רגליה מתחת לשמיכה וחיפשה את הכוכב האהוב עליה.

הוא היה שם.

גדול, בהיר ורחוק.

היא הביטה בו זמן רב, ואז הרימה את ידה אל הזכוכית והניחה את קצות אצבעותיה מול נקודת האור הקטנה.

לרגע נדמה היה לה שהיא מחזיקה את הכוכב בין אצבעותיה.

היא חייכה.

אחר כך הורידה את ידה, התבוננה בה, ושוב הרימה אותה אל החלון.

הפעם לא חייכה.

היא הביטה בכוכב, אחר כך בהשתקפות פניה בזכוכית החשוכה, ולבסוף לחשה שאלה שמעולם לא שאלה קודם.

״למה אני לא נוצצת ככה?״

איש לא שמע אותה.

גם היא לא ידעה שבאותו רגע השתנה משהו קטן באופן שבו תראה את עצמה מעתה.

הכוכב המשיך לנצוץ.

והילדה, שעד לאותו ערב רק אהבה להביט בו, התחילה לרצות להיות כמוהו.

© 2026 נורית רוזנבלט. כל הזכויות שמורות. אין להעתיק, לשכפל או להפיץ כל חלק מספר זה ללא אישור מראש ובכתב מהמחברת.