השארתי על השיש כוס תה שלא סיימתי לשתות, נעלתי את נעלי ההליכה ויצאתי אל הפרדס הסמוך לביתנו.
לא הייתה לי תוכנית מיוחדת. רציתי קצת אוויר, קצת שקט, ואולי גם לסדר כמה מחשבות שהסתובבו לי בראש במשך היום.
היו לי חיים טובים. משפחה שאהבתי, בית, עיסוקים שמילאו את ימיי. לא חיפשתי מפלט מהם.
ובכל זאת, ככל שחלפו השנים, מצאתי את עצמי חושבת יותר על הזמן.
לא רק על הזמן שעבר, אלא על כל מה שעוד לא הספקתי להבין.
לפעמים, דווקא כשנדמה היה לי שאני מתחילה להכיר את החיים, עלתה בי המחשבה כמה מעט אני יודעת עליהם.
השמש כבר החלה לשקוע. ריח התפוזים הבשלים מילא את האוויר, והאור שבין העצים נעשה רך וזהוב.
הכרתי היטב את השבילים בפרדס. במשך השנים הלכתי בהם מאות פעמים, לפעמים עם הילדים ולפעמים לבדי.
עברתי ליד עץ עמוס פרי. תפוז אחד, גדול וכתום במיוחד, משך את תשומת לבי.
הושטתי יד, סובבתי אותו בעדינות עד שניתק מן הענף והתחלתי לקלף אותו תוך כדי הליכה.
״הייתי בוחרת דווקא את זה שמימין.״
עצרתי.
הסתכלתי לצדדים.
לא ראיתי איש.
״סליחה?״
״התפוז שמימין. הוא מתוק יותר.״
הרמתי את הראש.
על ענף נמוך עמדה ציפור קטנה בעלת נוצות כסופות. היא הביטה בי בעיניים כהות ועגולות, כאילו חיכתה שאבחין בה.
״את אמרת את זה?״
״כן.״
הסתכלתי מאחורי העץ, אחר כך בין השיחים.
״יש כאן מישהו?״
״מלבד שתינו?״
״אני מנסה להבין מי מדבר.״
״אני.״
הבטתי בה שוב.
״ציפור מדברת,״ מלמלתי.
״אני מקווה שזה לא מפריע לך.״
פרצתי בצחוק.
״מפריע? אני עדיין מנסה להחליט אם אני מדמיינת אותך.״
״ואיך את מתכוונת לבדוק?״
״שאלה טובה.״
הפרדתי פלח מן התפוז וטעמתי.
הוא היה חמוץ להפליא.
עיקמתי את פניי.
״טוב, לפחות בדבר אחד את צודקת.״
״אמרתי לך.״
היה בקולה משהו משועשע, כמעט מרוצה מעצמו.
התיישבתי על אבן רחבה לצד השביל.
״אז איך קוראים לך?״
״את יכולה לקרוא לי ציפור.״
״זה לא בדיוק שם.״
״גם את לא הצגת את עצמך.״
חייכתי.
״נכון.״
״ובכל זאת אנחנו מסתדרות.״
הבטתי בה בסקרנות.
הנוצות שלה לא היו אפורות או לבנות, אלא כסופות ממש. באור השקיעה הן נראו כאילו נמשחו בשכבה דקה של אור.
״מעולם לא ראיתי ציפור כמוך.״
״ראית הרבה דברים שלא הכרת לפני כן.״
״לא כאלה שמדברים איתי.״
היא הטתה את ראשה.
״אולי פשוט לא הקשבת.״
המשפט הצחיק אותי, אבל גם עורר בי מחשבה.
במשך השנים אהבתי להתבונן בבעלי חיים. לפעמים דיברתי אליהם, בלי לצפות לתשובה. תמיד הייתה בי סקרנות לדעת כיצד הם חווים את העולם, מה הם מבינים שאנחנו איננו מבינים, ואילו דברים מתרחשים סביבנו בלי שנבחין בהם.
״את מגיעה לכאן הרבה?״ שאלתי.
״מדי פעם.״
״מוזר שלא ראיתי אותך קודם.״
״אני ראיתי אותך.״
החיוך נעלם מפניי.
״באמת?״
״את הולכת כאן לעיתים קרובות. לפעמים מהר, לפעמים לאט. היום עצרת יותר מהרגיל.״
התבוננתי בה.
״את עוקבת אחריי?״
״אני מבחינה במי שעובר.״
״זאת תשובה קצת מתחמקת.״
״יכול להיות.״
משהו בקולה השתנה. הוא עדיין היה נעים, אבל כבר לא נשמע משועשע.
״יש מקום שהייתי רוצה להראות לך.״
״איזה מקום?״
היא הפנתה את ראשה אל חלקו המרוחק של הפרדס.
״מעבר לעצים האלה יש שביל. בקצהו נמצא עץ מיוחד מאוד.״
עקבתי אחר מבטה.
בין שתי שורות של עצי תפוזים הבחנתי בשביל צר שכמעט נעלם תחת עלים יבשים.
״אני מכירה את הפרדס הזה כבר שנים,״ אמרתי. ״מעולם לא שמתי לב לשביל הזה.״
״הוא היה שם.״
״ואת רוצה שאבוא איתך לראות עץ?״
״כן.״
״מה מיוחד בו?״
״הפרי שלו.״
הרמתי את התפוז החמוץ שבידי.
״אני מקווה שהוא מוצלח יותר מזה.״
״הטעם שלו הוא הדבר האחרון שצריך לעניין אותך.״
הנחתי את התפוז לצדי.
״עכשיו באמת סקרנת אותי.״
הציפור לא זזה.
״לפני שנלך, אני רוצה לשאול אותך משהו.״
״את כבר שואלת אותי לא מעט דברים.״
״זאת שאלה אחרת.״
היא הביטה בי בריכוז.
״אילו היית יכולה לקבל עוד זמן, מה היית עושה בו?״
נשענתי לאחור.
״כמה זמן?״
״כמה שהיית רוצה.״
״הייתי מטיילת יותר. לומדת. קוראת ספרים. פוגשת אנשים. יש כל כך הרבה דברים שעוד לא ראיתי.״
״ומה עוד?״
חשבתי לרגע.
״הייתי רוצה להבין דברים.״
״אילו דברים?״
הסתכלתי אל השמיים, שהחלו להיצבע בוורוד עמוק.
״למשל, למה אנחנו כאן. איך הכול התחיל. מה קורה לתודעה שלנו כשאנחנו מתים. האם יש משהו מעבר למה שאנחנו מסוגלים לראות.״
הציפור נשארה שקטה.
״אני יודעת,״ חייכתי. ״שאלות קצת גדולות בשביל הליכה של ערב.״
״דווקא לא.״
״ומה איתך? את יודעת את התשובות?״
״לחלק מהשאלות.״
״ולאחרות?״
״יש תשובות שגם אני עדיין מחפשת.״
הבטתי בה בהפתעה.
״חשבתי שציפור מדברת יודעת הכול.״
״זאת ציפייה מוגזמת מציפור.״
צחקתי.
רוח קלה חלפה בין העצים. כמה עלים יבשים התגלגלו על השביל, ומרחוק נשמע קול של מכונית חולפת.
העולם סביבי המשיך להתנהל כרגיל, כאילו אין דבר יוצא דופן בכך שאני יושבת על אבן ומשוחחת עם ציפור כסופה.
״ומה אם הזמן שלך לא היה נגמר?״ שאלה לפתע.
הסתכלתי עליה.
״את מתכוונת לחיי נצח?״
״אני מתכוונת לאפשרות לחיות בלי לדעת שהסוף מתקרב.״
שתקתי.
פעם חשבתי שחיי נצח הם המתנה הגדולה ביותר שאדם יכול לקבל. אבל ככל שהתבגרתי, התחלתי להבין שהשאלה מורכבת יותר.
״אני לא יודעת,״ אמרתי לבסוף. ״לא הייתי רוצה לחיות לנצח אם פירוש הדבר לראות את כל מי שאני אוהבת מזדקן ונעלם.״
״ומה אם לא היית צריכה להיפרד מהם?״
״איך זה אפשרי?״
״אולי כדאי שתראי קודם את העץ.״
הסתכלתי לעבר השביל הנסתר.
״את יודעת משהו שאני לא יודעת.״
״הרבה דברים.״
״ואת לא מתכוונת לספר לי?״
״לא את כולם.״
הייתה בי התלבטות.
הייתי צריכה לחזור הביתה בקרוב. יצאתי רק להליכה קצרה, ובדרך כלל לא נהגתי להתרחק בלי להודיע.
הוצאתי את הטלפון ובדקתי את השעה.
השמש כמעט נעלמה מאחורי העצים.
״כמה זמן זה ייקח?״ שאלתי.
הציפור הביטה בי.
״קשה לענות על השאלה הזאת.״
״למה?״
״מפני שלא בכל מקום הזמן מתנהג כפי שאת מכירה אותו.״
הרמתי את עיניי מן הטלפון.
״מה זאת אומרת?״
היא פרשה את כנפיה.
״בואי.״
״רגע. אני לא בטוחה שזה רעיון טוב.״
הציפור נשארה על הענף.
״את לא חייבת לבוא.״
הבטתי בשביל.
משהו בהזמנה הזאת משך אותי, אבל לא ידעתי אם זו הסקרנות או התחושה המוזרה שהמפגש הזה אינו מקרי.
״ואם אבוא, אוכל לחזור?״
״כן.״
״מתי שארצה?״
היא השתהתה.
״תוכלי לבחור לחזור.״
שמתי לב שלא ענתה בדיוק על השאלה ששאלתי.
״את מאוד זהירה במילים שלך.״
״לפעמים מילים יוצרות הבטחות שלא התכוונו לתת.״
לא ידעתי מה להשיב.
הסתכלתי על השביל המוכר שהוביל הביתה, ואז על השביל האחר, שנעלם בין העצים.
בסופו של דבר קמתי מן האבן וניערתי את המכנסיים.
״טוב,״ אמרתי. ״אני מוכנה לראות את העץ שלך. אבל אחר כך אני חוזרת הביתה.״
הציפור פרשה את כנפיה ועפה אל העץ הראשון שליד השביל הצר.
״כמובן.״
היא המתינה לי שם.
הכנסתי את הטלפון לכיס והתחלתי ללכת בעקבותיה.
לא ידעתי אז מדוע הייתה מוכנה להמתין לי זמן רב כל כך.
גם לא ידעתי שזאת אינה הפעם הראשונה שבה אנחנו נפגשות.
את הפעם הקודמת לא זכרתי.
והציפור, מסיבה שלא הבנתי, לא התכוונה להזכיר לי אותה.
