המסע אל הנצח — פרק ראשון — המפגש

פרק ראשון — המפגש

השמש כבר שקעה כשהבחנתי בציפור.

היא עמדה על ענף נמוך של עץ תפוז, במרחק צעדים אחדים ממני, והביטה בי.

הייתי בדרכי חזרה הביתה. נהגתי לצאת להליכה בשעות הערב, בעיקר בימים שבהם הרגשתי צורך להתרחק מעט מן הבית ומכל הדברים שממלאים את שעות היום.

הפרדס היה שקט. ריח התפוזים התערבב בריח האדמה, ובין העצים נותרו פסים אחרונים של אור.

התקרבתי אל הציפור.

לא הכרתי את המין שלה. נוצותיה היו בהירות, כמעט כסופות, ועיניה כהות וגדולות ביחס לראשה. היא לא נרתעה ממני, גם כשעמדתי ממש מתחת לענף.

״את לא מפחדת?״ שאלתי.

״ממה עליי לפחד?״

קפאתי במקומי.

הבטתי סביבי, משוכנעת שמישהו עומד בין העצים.

״ממי שמסוגל לפגוע בך,״ עניתי לבסוף, אף שלא הייתי בטוחה מדוע אני משיבה לקול.

״והאם כל מי שמסוגל לפגוע בך אכן מבקש לעשות זאת?״

הרמתי שוב את מבטי.

הציפור לא זזה.

״את מדברת?״

״את שומעת.״

שתקתי.

לא פחדתי כפי שאולי היה מצופה ממני. הייתי מופתעת, כמובן, אבל יותר מכול רציתי להבין מה מתרחש.

״אני מניחה שיש לכך הסבר,״ אמרתי.

״לכל דבר יש הסבר. השאלה היא אם את מוכנה להכיר בהסבר שעדיין אינך מבינה.״

התבוננתי בה ארוכות.

״לא לדעת משהו אין פירושו שהוא בלתי אפשרי,״ אמרתי. ״אבל גם לא כל דבר שאינני מבינה הוא בהכרח אמיתי.״

״אם כך, כיצד את מחליטה במה להאמין?״

חשבתי לרגע.

״אני משתדלת לא להאמין מהר מדי. אני מעדיפה לשאול, לבדוק, לפעמים גם לטעות.״

״ומעולם לא האמנת בדבר שלא יכולת לראות?״

השאלה הפתיעה אותי.

״ודאי שכן. באהבה, למשל. אינני יכולה לראות אותה, אבל אני יכולה לראות מה היא עושה לאנשים.״

״ובאלוהים?״

הבטתי בה.

לא ציפיתי לשאלה הזאת.

״אני מאמינה שיש בבריאה הרבה יותר ממה שאנחנו מסוגלים להבין.״

״זו אינה תשובה לשאלתי.״

״אולי משום שעדיין אין לי תשובה שלמה.״

הציפור השפילה מעט את ראשה, כאילו בחנה את דבריי.

״את חושבת שאלוהים ברא את האדם כדי שיבין את הבריאה?״

הבטתי בשורת העצים שהלכה והחשיכה.

״אני לא יודעת. לפעמים נדמה לי שאנחנו עסוקים כל כך בלשרוד, עד שאיננו עוצרים לשאול בשביל מה ניתנו לנו החיים מלכתחילה.״

״ומה את חושבת?״

״שאם ניתנה לנו היכולת לשאול, כנראה יש לכך משמעות. אחרת למה ליצור יצור שמודע לעצמו, לעולם שסביבו, ואפילו לעובדה שיום אחד יחדל להתקיים?״

הציפור שתקה.

גם אני שתקתי.

רוח קלה עברה בין העצים. תפוז בשל נפל לאדמה במרחק לא רב מאיתנו.

״את יודעת מה תמיד העסיק אותי?״ שאלתי לבסוף.

״ספרי לי.״

״למה אנחנו מקבלים חיים רק כדי לאבד אותם? אנחנו נולדים בלי לדעת דבר, מבלים שנים בלמידה, צוברים ניסיון, מבינים קצת יותר על עצמנו ועל העולם, ודווקא כשאנחנו מתחילים לראות דברים בבהירות, הזמן שנותר לנו הולך ומתקצר.״

הציפור הביטה בי.

״ואם המוות אינו אובדן החיים?״

״אז מה הוא?״

״אולי הוא רק סיומה של הדרך שבה למדת לחיות אותם.״

התבוננתי בה.

״את מתכוונת שהחיים ממשיכים בלי הגוף?״

״אני שואלת אם את מאמינה שהגוף הוא כל מה שאת.״

הבטתי בידיי.

במשך שנים הגוף הזה נשא אותי ממקום למקום. הוא השתנה, התבגר, כאב לפעמים, החלים. למדתי להקשיב לו, לטפל בו ולהבין את מגבלותיו.

אבל המחשבות שלי, הזיכרונות, האהבה שאני מרגישה — האם כל אלה הם רק הגוף?

״אני לא יודעת,״ הודיתי. ״אבל אם הייתי מאבדת את הגוף שלי, איך הייתי יודעת שאני עדיין אני?״

״זו שאלה טובה.״

״ויש לך תשובה?״

״יש לי דרך שבה תוכלי לגלות אותה.״

לראשונה מאז החלה השיחה, הציפור פרשה את כנפיה.

האור האחרון נגע בנוצותיה, והן הבהיקו לרגע בגוון שלא הצלחתי לזהות.

״לאן?״ שאלתי.

״אל מקום שבו תוכלי ללמוד מה הם החיים, לפני שתחליטי מה פירוש הדבר לחיות לנצח.״

הבטתי בה, מנסה להבין אם אני באמת עומדת בפרדס ומשוחחת עם ציפור, או שמא משהו בתוכי השתנה מבלי שהבחנתי בכך.

״ולמה את מספרת לי את כל זה?״

״מפני ששאלת.״

״אנשים רבים שואלים שאלות כאלה.״

״נכון. אבל לא כולם מוכנים להמשיך לחפש את התשובה כשהיא משנה את כל מה שידעו קודם.״

הציפור התרוממה מן הענף ונחתה על עץ מרוחק מעט יותר.

״בואי,״ אמרה.

הבטתי בשביל שהוביל בחזרה לביתי.

יכולתי לראות את האורות הראשונים נדלקים בחלונות הבתים שמעבר לפרדס. עוד מעט יחשיך לגמרי. העולם שהכרתי המשיך להתנהל כרגיל, כאילו לא התרחשה כאן שיחה בלתי אפשרית.

״ומה אם אחליט להישאר?״ שאלתי.

״תוכלי להישאר.״

״ואם אלך אחרייך?״

״תראי דברים שלא תוכלי לשכוח.״

עמדתי עוד רגע במקומי.

במשך שנים שאלתי את עצמי שאלות על החיים, על הבריאה ועל מה שממתין לנו מעבר להם. מעולם לא חשבתי שהתשובות עשויות להגיע דווקא בשעה כזאת, באמצע הליכה רגילה בפרדס.

התחלתי ללכת בעקבות הציפור.

לא מפני שהאמנתי לכל מה שאמרה.

אלא מפני שרציתי לדעת.

הציפור התקדמה בין העצים, מענף לענף, ואני הלכתי בעקבותיה.

הפרדס היה מוכר לי היטב. במשך שנים הלכתי בשביליו, הכרתי את העצים העתיקים ואת המקומות שבהם האדמה נשארת לחה גם בימים חמים. אבל ככל שהתקדמנו, הבחנתי שהשביל משתנה.

העצים נעשו צפופים יותר, והאדמה הייתה מכוסה עלים שלא ראיתי קודם. גם ריח התפוזים נחלש, ובמקומו הופיע ריח אחר, עדין ומתוק, שלא הצלחתי לזהות.

״כמה רחוק אנחנו הולכות?״ שאלתי.

״רחוק מספיק כדי שתוכלי לראות את מה שתמיד היה קרוב אלייך.״

לא הייתי בטוחה שהבנתי.

״את מדברת בחידות.״

״אולי משום שיש דברים שקשה להסביר לפני שרואים אותם.״

המשכתי ללכת.

לאחר כמה דקות הבחנתי שהפרדס שקט באופן יוצא דופן. לא שמעתי מכוניות מן הכביש הסמוך, לא קולות של אנשים, אפילו לא את הצרצרים שהיו מלווים אותי בדרך כלל בשעות האלה.

עצרתי והקשבתי.

״לאן נעלמו כל הקולות?״

הציפור נחתה על ענף נמוך.

״הם עדיין קיימים.״

״אז למה אני לא שומעת אותם?״

״מפני שאת מקשיבה למקום אחר.״

הבטתי סביבי.

״אני עדיין כאן, בפרדס.״

״האם את בטוחה?״

התכופפתי והרמתי אבן קטנה מן הקרקע. היא הייתה קרירה ומחוספסת. שפשפתי אותה בין אצבעותיי.

״אני מרגישה את האבן. רואה את העצים. מריחה את האדמה. מה עוד אני צריכה כדי לדעת היכן אני נמצאת?״

״ומה אם החושים שלך מראים לך רק חלק קטן ממה שקיים?״

חשבתי על כך.

ידעתי שיש צלילים שהאוזן האנושית אינה מסוגלת לשמוע, צבעים שעינינו אינן יכולות לראות, ותנועות המתרחשות סביבנו בלי שנבחין בהן.

״זה נכון,״ אמרתי. ״אבל העובדה שאני לא יכולה לחוש משהו לא אומרת שאני נמצאת במקום אחר.״

״נכון,״ השיבה הציפור. ״ולכן לא אבקש ממך להאמין. אבקש ממך להתבונן.״

היא פרשה את כנפיה והתרוממה.

לפניי נפתח שביל צר בין שני עצים גדולים. לא זכרתי שראיתי אותו בעבר, אף שהלכתי במקום הזה פעמים רבות.

נכנסתי אליו.

כעבור כמה צעדים הגעתי לקרחת יער קטנה.

במרכזה עמד עץ שלא דמה לעצי הפרדס. גזעו היה רחב, קליפתו בהירה, וענפיו התפשטו לצדדים בצורה כמעט סימטרית.

לא היו עליו פירות.

רק עלים קטנים, כסופים בצדם התחתון, שנעו ברוח קלה.

הציפור נחתה על אחד מענפיו.

״התקרבי.״

ניגשתי אל העץ.

על הגזע היו חרוטים סימנים עדינים. חלקם דמו לאותיות, אחרים לצורות גאומטריות שלא הכרתי.

העברתי את ידי על אחד הסימנים.

העץ היה חמים.

הסרתי את ידי והנחתי אותה שוב.

לא טעיתי.

״איך עץ יכול להיות חם כל כך אחרי השקיעה?״

״האם חשבת פעם מדוע את קוראת לדבר אחד חי ולדבר אחר דומם?״ שאלה הציפור.

״משום שיש ביניהם הבדל. עץ גדל, ניזון, מגיב לסביבה. אבן לא עושה את אותם הדברים.״

״ואם האבן משתנה במשך אלפי שנים, האם היא אינה משתתפת בחיים של העולם?״

״היא משתתפת בתהליכים של הטבע. זה לא בהכרח אומר שהיא חיה.״

״אולי לא,״ אמרה הציפור. ״אבל האם דבר שאינו חי, כפי שאת מגדירה חיים, הוא חסר משמעות?״

הבטתי באבן שהחזקתי עדיין בכף ידי.

״לא. ודאי שלא.״

״אם כך, אולי השאלה החשובה אינה רק מי חי, אלא מה מקומו של כל דבר בבריאה.״

הנחתי את האבן לצד שורשי העץ.

חשבתי על האופן שבו אנו מעניקים חשיבות לדברים לפי התועלת שהם מביאים לנו. עץ שנותן פרי, בעל חיים שמלווה אותנו, אדמה שמצמיחה מזון. אבל הרי יש בבריאה אינספור יצורים וחומרים שאין לנו מושג מה תפקידם, ואולי גם לא נדע לעולם.

״את אומרת שלכל דבר יש תכלית?״ שאלתי.

״אני אומרת שלכל דבר יש השפעה. האם השפעה ותכלית הן אותו הדבר? זאת כבר שאלה אחרת.״

התיישבתי על שורש רחב שבלט מן האדמה.

״אם כך, מה תכליתו של האדם?״

הציפור הביטה בי.

״מה את חושבת?״

חייכתי קלות.

״אני מתחילה להבין שאת מעדיפה שאני אמצא את התשובות בעצמי.״

״תשובה שמקבלים מאחר יכולה להרחיב את הידיעה. תשובה שמגיעים אליה מתוך הבנה יכולה לשנות את החיים.״

שתקתי.

במשך שנים חשבתי שתכלית החיים קשורה לאהבה, ללמידה, לנתינה, ליכולת להשאיר משהו טוב אחרינו. אבל כל תשובה כזאת העלתה שאלות נוספות.

אם אדם חי חיים שקטים ואיש אינו זוכר אותו לאחר מותו, האם חייו היו משמעותיים פחות?

ואם יצור קטן מתקיים רק יום אחד, האם ערכם של חייו נמדד באורכם?

״אני לא חושבת שתכלית החיים יכולה להיות זהה אצל כולם,״ אמרתי לבסוף. ״אבל אולי יש משהו משותף לכולנו. עצם האפשרות לחוות את הקיום, להשפיע ולהיות מושפעים ממנו.״

הציפור לא השיבה מיד.

״זו התחלה טובה,״ אמרה.

הבטתי בה.

״התחלה של מה?״

״של ההבנה שאת מחפשת.״

רוח קלה עברה בין הענפים.

העלים הכסופים החלו לרשרש, וביניהם הופיע אור חלש. בתחילה חשבתי שמדובר בהשתקפות של הירח, אבל כשנשאתי את עיניי הבחנתי שהאור מגיע מתוך העץ עצמו.

הוא התפשט לאורך הענפים, ירד אל הגזע והאיר את הסימנים החרוטים בו.

קמתי ממקומי.

הסימנים החלו להשתנות.

קווים שהיו נפרדים התחברו, צורות נפתחו ונסגרו, ולבסוף נוצר על הגזע מעגל ובתוכו כנף פרושה.

הנחתי את ידי על הסמל.

לרגע הרגשתי פעימה עדינה מתחת לכף ידי.

הסרתי אותה.

הפעימה נמשכה.

״מה זה?״ לחשתי.

״פתח.״

״לאן?״

״אל המקום שממנו תוכלי להתחיל לראות את הבריאה בדרך אחרת.״

הבטתי סביבי. קרחת היער נראתה בדיוק כפי שנראתה קודם, ובכל זאת הרגשתי שמשהו עומד להשתנות.

״האם זה עולם אחר?״

״כן.״

״והוא קיים לצד העולם שלנו?״

״הוא אינו רחוק כפי שאת חושבת.״

התבוננתי בעץ.

״אז מדוע איננו רואים אותו?״

״מפני שלא כל גבול הוא מרחק.״

המילים עוררו בי מחשבה.

אולי אנחנו רגילים כל כך למדוד את העולם במרחקים ובזמנים, עד שאיננו מסוגלים לדמיין צורת קיום שאינה תלויה בהם.

״ואם אעבור, מה יקרה לגוף שלי?״ שאלתי.

״כרגע, דבר. את עדיין זקוקה לו.״

״כרגע?״

״יש דרכים שונות להתקיים. את מכירה רק אחת מהן.״

הבטתי בידיי, באצבעות שנחו על גזע העץ.

הגוף שלי היה חלק בלתי נפרד ממני. באמצעותו הרגשתי חום וקור, חיבקתי את ילדיי, טעמתי, הלכתי, בכיתי וצחקתי. קשה היה לי לדמיין את עצמי בלעדיו.

״אני לא בטוחה שהייתי רוצה לוותר עליו,״ אמרתי.

״איש אינו מבקש ממך לעשות זאת עכשיו.״

״אבל יום אחד אצטרך לבחור?״

״אם תגיעי עד המקום שבו הבחירה הזאת אפשרית.״

הרפיתי מן העץ.

לראשונה הרגשתי את משקלה האמיתי של ההזמנה.

עד אותו רגע התייחסתי למסע כאל אפשרות לגלות דברים חדשים. עכשיו הבנתי שהוא עשוי לדרוש ממני הרבה יותר מסקרנות.

״יש לי חיים,״ אמרתי בשקט. ״אנשים שאני אוהבת. דברים שאני אחראית להם. אני לא יכולה פשוט להיעלם.״

״ואינך צריכה.״

״אז אוכל לחזור?״

״כן. כל עוד לא בחרת אחרת.״

״ומה פירוש לבחור אחרת?״

״את זאת תביני בהמשך.״

התבוננתי בציפור.

״אני לא רוצה להגיע למקום שבו אצטרך לבחור בלי לדעת על מה אני מוותרת.״

״לכן הדרך ארוכה.״

התשובה הרגיעה אותי מעט.

לא מפני שהבנתי יותר, אלא מפני שלראשונה הרגשתי שהמסע אינו מבקש ממני להאמין או להיכנע. הוא מאפשר לי ללמוד לפני שאחליט.

האור על גזע העץ התחזק.

בתוך המעגל החלה האבן — או מה שחשבתי עד אז שהוא קליפת עץ — להיעשות שקופה.

מבעד לה ראיתי תנועה.

מים.

התקדמתי צעד.

מעבר לגזע הופיע חוף רחב, ים כחול ועצים גבוהים שצמחו עד קו המים.

הרוח שנשבה מן הפתח נשאה ריח של מלח.

הושטתי את ידי בזהירות. אצבעותיי עברו דרך האור, ומצדו השני הרגשתי אוויר חמים.

משכתי אותן בחזרה.

״זה אמיתי?״

״תוכלי לבדוק בעצמך.״

הבטתי שוב אל תוך הפתח.

מעל היער שבמרחק התנשא עץ עצום. ענפיו היו רחבים כל כך שהצל שהטילו כיסה חלק גדול מן האי.

לא יכולתי להבחין בפרטיו, אבל משהו במראה שלו משך את תשומת לבי.

״מהו העץ ההוא?״ שאלתי.

״הוא אחת הסיבות שבגללן הגעת לכאן.״

״מה מיוחד בו?״

״יש בו דבר שבני האדם חיפשו מאז החלו להבין שהזמן שניתן להם מוגבל.״

הבטתי בציפור.

״חיי נצח?״

היא לא השיבה מיד.

״לפני שתשאלי כיצד לחיות לנצח, עלייך להבין מה הם החיים.״

הבטתי שוב אל החוף.

הייתה אמת בדבריה. כיצד אוכל לבחור בחיים שאין להם סוף, אם אינני מבינה אפילו את מהותם של החיים שאני מכירה?

ובכל זאת, עלתה בי שאלה שלא יכולתי להתעלם ממנה.

אם אלוהים ברא אותנו כבני תמותה, האם הרצון לחיות לנצח הוא ניסיון להתנגד לבריאתו, או שמא האפשרות הזאת הייתה חלק ממנה מלכתחילה?

לא אמרתי דבר.

רציתי לשמור את השאלה לעצמי, לפחות עד שאבין טוב יותר מה עומד לפניי.

הציפור ירדה מן הענף ונחתה סמוך לפתח.

״הגיע הזמן.״

״ואת באה איתי?״

״אוכל ללוות אותך עד שתכירי את הדרך. אחר כך תצטרכי ללמוד ללכת בה בעצמך.״

הבטתי לאחור.

בין העצים עוד יכולתי להבחין בשביל שהוביל בחזרה לביתי. ידעתי שאוכל לפנות אליו ולחזור אל חיי הרגילים.

לרגע חשבתי על כל מה שהשארתי שם, על האנשים שיחכו לי ועל הדברים הקטנים שימשיכו להתקיים גם בלעדיי.

ואז הסתכלתי שוב אל הפתח.

לא ידעתי אם אמצא שם תשובות. אולי אגלה שחלק מן השאלות שלי כלל לא היו השאלות הנכונות.

אבל האפשרות לראות משהו שמעולם לא ראיתי, להבין משהו שלא ידעתי שאפשר להבין, הייתה חזקה מן החשש.

״אני מוכנה,״ אמרתי.

הציפור פרשה את כנפיה ועברה דרך האור.

התקרבתי אל הגזע.

לפני שעברתי, הנחתי שוב את ידי על העץ.

״רק עוד דבר אחד,״ אמרתי.

הציפור הסתובבה אליי מן הצד השני.

״אם אמצא את התשובות שאני מחפשת, האם אוכל לחלוק אותן עם אחרים?״

״את תוכלי לחלוק את מה שתביני. אבל לא תוכלי להבין במקומם.״

הנהנתי.

חשבתי על כך שגם בחיים המוכרים לנו אפשר להעניק לאחר ידע, אך אי אפשר להעניק לו ניסיון שלא עבר או תובנה שעדיין אינו מוכן לראות.

עברתי דרך הפתח.

לרגע הרגשתי חמימות עוטפת את גופי, כמו כניסה למים בטמפרטורה נעימה. אחר כך שמעתי את רחש הגלים.

כפות רגליי נגעו בחול.

עמדתי על שפת הים.

מאחוריי נשמע רשרוש קל. הסתובבתי וראיתי את העץ שדרכו עברתי, אבל הגזע שלו היה שלם. לא נותר בו פתח או סימן למקום שממנו הגעתי.

הציפור עמדה על ענף נמוך והביטה בי.

״ברוכה הבאה,״ אמרה.

״לאן הגעתי?״

היא הפנתה את ראשה לעבר העץ העצום שהתנשא מעל היער.

״אל המקום שבו תתחילי לגלות עד כמה מעט את יודעת על החיים.״

הבטתי אל העץ.

בין ענפיו הבחנתי בפירות גדולים שצבעם זהוב. אור השמש נגע בהם, ולרגע נדמה היה שהם מאירים מתוכם.

״ומה שמו?״ שאלתי.

״עץ הנצח.״

נשארתי להביט בו.

עד לאותו ערב חשבתי על הנצח כעל זמן שאין לו סוף.

אבל עכשיו, כשעמדתי מול העץ, עלתה בי לראשונה האפשרות שאולי הנצח אינו קשור לאורך הזמן כלל.

אולי הוא קשור לאופן שבו אנחנו קיימים בתוכו.

סוף פרק ראשון