המסע אל הנצח — פרק שני — שומר העץ

פרק שני — שומר העץ

עמדתי על החוף והבטתי בעץ שהתנשא מעל היער.

עץ הנצח.

השם לבדו עורר בי סקרנות, אבל לפני שהספקתי לשאול שאלה נוספת, הרגשתי חולשה קלה ברגליי.

רק אז שמתי לב כמה אני עייפה.

השמש כבר הייתה נמוכה כשיצאתי לטיול בפרדס, ומאז לא ידעתי כמה זמן עבר. הגוף שלי, לעומת זאת, לא התעניין במיוחד בשאלות על זמן ועולמות אחרים. הוא דרש את מה שהיה זקוק לו.

התיישבתי על החול.

כפות רגליי כאבו מן ההליכה, גרוני היה יבש, ובבטני התעוררה תחושת רעב שהלכה והתחזקה. ניסיתי להיזכר מתי אכלתי בפעם האחרונה.

פתאום התחשק לי משהו פשוט ומוכר. כוס מים קרים, פרוסת לחם, אפילו תפוח.

הסתכלתי סביבי.

החוף היה ריק. הים נמשך עד האופק, ומאחוריי השתרע יער שלא הכרתי. לא ראיתי בית, שביל מסודר או סימן כלשהו לנוכחות אנושית.

הציפור עדיין עמדה על הענף שמעליי.

״יש כאן מים שאפשר לשתות?״ שאלתי.

״יש.״

״ואוכל?״

״גם.״

חיכיתי שתמשיך.

״היכן?״

״בתוך היער.״

הבטתי בין העצים. האור שחדר דרכם הלך ונחלש.

עד אותו רגע הייתי עסוקה כל כך במה שגיליתי, שלא עצרתי לחשוב על האפשרות שאצטרך להעביר כאן את הלילה.

לא ידעתי אילו בעלי חיים חיים באי, אם מזג האוויר משתנה בלילה, או אם המקום בטוח בכלל.

הרגשתי לחץ קל בחזה.

לא פחד גדול ומשתק. פחד שקט, כזה שמתחיל בשאלה קטנה ומיד מוליד אחריה עוד כמה.

מה אם לא אמצא מים?

מה אם אלך לאיבוד?

ומה אם לא אוכל לחזור?

הנחתי את כפות ידיי על החול ונשמתי לאט.

הכרתי את התחושה הזאת. הגוף מזהה אפשרות לסכנה עוד לפני שהמחשבה מצליחה להחליט אם היא אמיתית. הדופק מתגבר, השרירים נדרכים, הנשימה משתנה.

לפעמים הפחד שומר עלינו. לפעמים הוא מזהיר אותנו מפני דבר שאינו קיים.

אבל איך אפשר להבחין בין השניים במקום שאיננו מכירים?

״את מפחדת,״ אמרה הציפור.

״קצת.״

״ממה?״

הבטתי בה.

״אני לא יודעת מה יש כאן. אני עייפה, רעבה וצמאה, ואין לי מושג היכן אבלה את הלילה. אני חושבת שיש לי סיבות טובות לחשוש.״

״יש לך סיבות להיות זהירה,״ השיבה. ״אין הכרח שהזהירות תהפוך לפחד.״

״קל לומר את זה כשיש לך כנפיים.״

הציפור לא השיבה.

הבטתי בכפות רגליי המכוסות חול. הן נשאו אותי לאורך כל הדרך, ועכשיו הרגשתי בכל שריר שהתאמץ.

חשבתי כמה מעט תשומת לב אנחנו מקדישים לגוף כשהוא פועל כפי שאנחנו מצפים ממנו. אנחנו נזכרים בו כשהוא כואב, כשהוא רעב, כשהוא מתעייף. כאילו רק ברגע שהוא מפסיק לשרת אותנו בשקט, אנחנו מבחינים בנוכחותו.

אבל אולי יש בכך משהו חשוב.

הרעב מזכיר לנו להזין את עצמנו. הצמא מזכיר לנו את הצורך במים. העייפות מבקשת מנוחה. והפחד מבקש מאיתנו לשים לב.

האם כל אלה הם מגבלות של הגוף, או דווקא חלק מן החוכמה שבו?

קמתי לאט וניערתי את החול מבגדיי.

״אני צריכה למצוא מים לפני שיחשיך.״

הציפור פרשה את כנפיה.

״בואי.״

הלכתי בעקבותיה אל היער.

האדמה השתנתה מתחת לרגליי. החול הרך התחלף בשכבה של עלים ושורשים, והאוויר נעשה קריר יותר. שמעתי חרקים בין השיחים וקולות של ציפורים שלא הצלחתי לזהות.

לאחר כמה דקות הרגשתי שוב את היובש בגרון. בלעתי רוק, אבל כמעט לא היה לי.

הלשון נצמדה לחך, והשפתיים נעשו יבשות. המחשבה על מים השתלטה על כל השאר.

מוזר היה לי שעד לפני זמן קצר עסקתי בשאלות על חיי נצח, ועכשיו כל מה שרציתי היה לשתות.

ואולי לא היה בכך שום דבר מוזר.

הרי כל עוד אני חיה בתוך גוף, הצרכים שלו הם גם הצרכים שלי. אינני יכולה להפריד ביניהם רק מפני שמחשבותיי עסוקות בדברים גדולים יותר.

כעבור זמן קצר שמעתי מים זורמים.

האצתי את צעדיי.

בין העצים התגלה פלג קטן. המים זרמו על פני אבנים בהירות ונאספו בבריכה רדודה.

כרעתי לידו והושטתי יד.

המים היו קרים.

עמדתי לשתות, אבל עצרתי.

״אפשר לשתות מהם?״ שאלתי את הציפור.

״כן.״

״את בטוחה?״

״המים האלה ראויים לשתייה.״

מילאתי את כפות ידיי ושתיתי.

המים היו צלולים וקרים כל כך, עד שהרגשתי את דרכם במורד הגרון. שתיתי שוב, הפעם לאט יותר.

עצמתי את עיניי.

תחושת היובש נחלשה, ואיתה גם חלק מן המתח שהצטבר בי.

מעולם לא חשבתי שכמה לגימות מים יכולות לעורר בי הכרת תודה גדולה כל כך.

שטפתי את פניי והתיישבתי על אבן לצד הפלג.

הבטתי במים הזורמים.

״יש משהו מעניין בצמא,״ אמרתי.

הציפור נחתה על ענף מעליי.

״מהו?״

״כל עוד אנחנו לא צמאים, מים הם דבר מובן מאליו. אבל ברגע שחסר לנו מהם, כמעט שום דבר אחר אינו חשוב.״

״ומה את למדה מכך?״

״שאולי אנחנו לא באמת מרגישים את ערכם של דברים עד שאנחנו חווים את היעדרם.״

״והאם חייבים לאבד דבר כדי להכיר בערכו?״

חשבתי לרגע.

״לא. אבל כנראה צריך ללמוד לשים לב אליו גם כשהוא נמצא.״

הציפור שתקה.

הרמתי את מבטי אל צמרות העצים.

אולי אחת המתנות הגדולות של הגוף היא היכולת להרגיש את ההבדל. בין רעב לשובע, בין כאב להקלה, בין קור לחום, בין מאמץ למנוחה.

האם היינו יודעים להעריך את הנוחות אילו לא הכרנו אי־נוחות?

ואם יום אחד לא אזדקק עוד למים, למזון או לשינה, האם אחוש בחסרונם?

המחשבה הזאת עוררה בי עצב קטן שלא ציפיתי לו.

עד עכשיו ראיתי בחיי הנצח אפשרות להרוויח זמן. לפתע הבנתי שאולי יש בהם גם אפשרות לאבד חוויות שהיו חלק ממני מאז שנולדתי.

הבטן שלי השמיעה קול חלש.

הנחתי עליה יד.

הרעב לא נעלם.

״אני חושבת שהגיע הזמן למצוא משהו לאכול.״

הציפור התרוממה שוב.

״המשיכי בשביל שלצד המים.״

הלכתי לאורך הפלג.

ככל שהתקדמתי, העצים נעשו גבוהים יותר. בין הענפים ראיתי פירות שלא הכרתי, חלקם אדומים, אחרים סגולים, ואחדים כמעט שקופים.

לא העזתי לקטוף מהם.

ידעתי שלא כל פרי יפה הוא פרי שאפשר לאכול.

לאחר זמן מה הבחנתי בעץ נמוך שנשא פירות עגולים וצהובים. הם הזכירו אגסים קטנים, וריחם היה מתוק.

התקרבתי אליו.

״אלה ראויים למאכל?״ שאלתי.

הציפור עמדה על ענף סמוך.

״כן.״

קטפתי אחד מהם.

הקליפה הייתה דקה, והפרי היה כבד יחסית לגודלו. פתחתי אותו בזהירות באצבעותיי. בפנים היה בשר פרי רך ובהיר, ובמרכזו גרעינים קטנים.

טעמתי מעט.

הטעם הזכיר שילוב של אגס ותאנה, עם חמיצות קלה.

אכלתי עוד נגיסה.

הרעב גרם לי להרגיש את הטעם בעוצמה מיוחדת. המתיקות, המרקם, המיץ שהשתחרר בפה.

אכלתי לאט, עד שסיימתי את הפרי.

הרגשתי איך גופי נרגע בהדרגה.

ואז הבחנתי במשהו.

לא הייתי לבד.

בין העצים, במרחק לא רב ממני, עמדה דמות.

בתחילה חשבתי שזהו גזע עץ בעל צורה משונה. היא הייתה גבוהה וצרה, וצבעה השתלב בגוונים של היער.

אבל אז היא זזה.

הנחתי מיד את הפרי שאחזתי.

הדמות התקדמה צעד אחד אל תוך האור.

לא הצלחתי לקבוע אם היא אדם.

היו לה שתי זרועות ושתי רגליים, אבל גופה נראה כאילו נוצר משכבות דקות של עץ, עלים ואור. פניה היו חלקות, כמעט ללא תווי הבעה, ורק עיניה נראו ברורות.

הן היו עמוקות וכהות, ובמרכזן נעו נקודות אור זעירות.

הרגשתי את הדופק שלי מתגבר.

הפעם לא היה זה פחד מן הלא נודע בלבד.

עמד מולי יצור חי, או לפחות משהו שנראה חי, ולא ידעתי מה הוא רוצה ממני.

נסוגתי חצי צעד.

הדמות נעצרה.

הציפור נחתה על ענף בינינו.

״אין לך סיבה לחשוש,״ אמרה.

״מי זה?״ שאלתי בשקט.

״אחד משומרי העץ.״

הבטתי בדמות.

״עץ הנצח?״

״כן.״

הישות התקרבה מעט, ואז עצרה שוב.

לא הייתה בתנועותיה שום תוקפנות. היא נעה לאט, כמעט בזהירות, כאילו גם היא בוחנת אותי.

״האם הוא מבין אותנו?״ שאלתי.

״כן,״ השיבה הציפור. ״אבל הוא אינו זקוק למילים כדי להבין.״

הישות הרימה את אחת מידיה.

במקום אצבעות רגילות היו לה שלוחות דקות שהתפצלו בקצותיהן, כמו ענפים צעירים.

היא הניחה את ידה על גזע העץ שלצידה.

לרגע עבר אור חלש מן הגזע אל זרועה.

התבוננתי בתנועה.

״הוא חלק מן העץ?״

״הוא קשור אליו.״

״כמו שהשורשים קשורים לאדמה?״

״במובן מסוים.״

הישות הפנתה אליי את ראשה.

הרגשתי שהיא בוחנת אותי, אבל לא כפי שאדם בוחן אדם אחר. מבטה לא התעכב על פניי או על בגדיי. הייתה לי תחושה שהיא מבחינה במשהו שאינני יכולה לראות בעצמי.

הנחתי יד על החזה.

הלב שלי עדיין פעם במהירות.

תהיתי אם היא יכולה להרגיש את הפחד שלי.

ואז שמעתי קול.

לא באוזניי.

הוא הופיע בתוך מחשבותיי, ברור ושקט, כאילו מישהו ניסח בתוכי משפט שלא חשבתי בעצמי.

״גופך מבקש מנוחה.״

הרמתי את ראשי בבהלה.

״אתה מדבר אליי?״

הישות לא פתחה את פיה.

״אני מבחין במה שגופך מספר.״

הבטתי בציפור.

״גם את שמעת את זה?״

״כן.״

החזרתי את מבטי אל הישות.

״איך אתה יודע שאני עייפה?״

״מפני שאת נושאת את עייפותך בכל תנועה.״

הסתכלתי על עצמי.

על הכתפיים שהיו שמוטות מעט, על הרגליים שהתאמצו לשאת אותי, על הנשימה שעדיין לא חזרה לקצב הרגיל שלה.

״אתה פשוט רואה את זה?״

״אני רואה את מה שאת מרגישה, גם כשאינך מבחינה בו.״

המילים עוררו בי סקרנות.

״ומה עוד אתה רואה?״

הישות שתקה לרגע.

״את רצונך להמשיך, ואת רצונך לחזור.״

הרגשתי צביטה קטנה בלב.

היא צדקה.

רציתי להגיע אל העץ. רציתי להבין את המקום הזה ואת משמעותו. אבל חלק ממני השתוקק באותה מידה לחזור הביתה, למיטה שלי, לקולות המוכרים ולידיעה הפשוטה שאני נמצאת במקום בטוח.

״שני הרצונות האלה יכולים להתקיים יחד,״ אמרתי.

״כן.״

״אז למה זה מרגיש כאילו אני חייבת לבחור ביניהם?״

״מפני שגופך מבקש ביטחון, ותודעתך מבקשת לדעת.״

התבוננתי בו.

״ואתה חושב שהם מתנגדים זה לזה?״

״לא. שניהם מבקשים לשמור עלייך, בדרכים שונות.״

המילים נגעו בי.

חשבתי על כל הפעמים שבהן ניסיתי להתגבר על עייפות, להתעלם מפחד או לדחות צורך פשוט מפני שהייתי עסוקה במשהו שנראה לי חשוב יותר.

אולי הגוף אינו מפריע לנו לחיות כפי שאנחנו רוצים.

אולי הוא מזכיר לנו שאנחנו חיים.

הישות התקרבה צעד נוסף.

הפעם לא נסוגתי.

״מה תפקידך כאן?״ שאלתי.

״לשמור על העץ ועל מי שמגיע אליו.״

״לשמור עליו מפני מי?״

״מפני מי שיבקש לקחת את מה שאינו מבין.״

הבטתי לכיוון שבו ידעתי שהעץ נמצא, מעבר ליער.

״אתה מתכוון לפירות שלו?״

״גם להם.״

״ומה יקרה למי שיאכל מהם?״

הישות הביטה בי זמן ממושך.

״הוא יפסיק להיות תלוי במה שאת מכירה כחיים בתוך גוף.״

הרגשתי קור קל עובר בי, למרות האוויר החמים.

״כלומר, הוא ימות?״

״לא.״

״אז הגוף שלו ייעלם?״

״הגוף יסיים את תפקידו.״

שתקתי.

המילים היו פשוטות, אבל משמעותן הייתה גדולה מכדי שאוכל לקבל אותה מיד.

הסתכלתי על ידיי.

לפני זמן קצר הן אחזו במים הקרים מן הפלג. אחר כך קילפו פרי והביאו אותו אל פי. הן הרגישו את קליפת העץ, את החול ואת האוויר.

הגוף הזה היה הדרך היחידה שבה הכרתי את העולם.

״ואם הגוף יסיים את תפקידו,״ שאלתי לבסוף, ״מה יישאר ממני?״

הישות התקרבה אליי מעט.

״זאת השאלה שעלייך ללמוד לשאול.״

״אבל אני שואלת אותה עכשיו.״

״כעת את שואלת מתוך הפחד לאבד את מה שאת מכירה. יום אחד תוכלי לשאול אותה מתוך ההבנה של מה שאת.״

הבטתי בו.

לא ידעתי אם דבריו נועדו להרגיע אותי או להכין אותי לדבר שקשה יהיה לקבל.

״ואם אגלה שאני לא רוצה לוותר על הגוף שלי?״

״לא תצטרכי.״

״ואם ארצה?״

״אז הבחירה תהיה שלך.״

הרגשתי הקלה.

לא מפני שהבנתי מה מחכה לי, אלא מפני שהאפשרות לבחור נשארה בידי.

הישות הפנתה את ראשה לעבר השביל.

״הלילה מתקרב. את זקוקה למנוחה.״

רק אז הבחנתי שהאור בין העצים נחלש.

העייפות חזרה אליי בבת אחת. העפעפיים נעשו כבדים, והרגליים כאבו.

רציתי לשבת.

יותר מזה, רציתי לשכב ולעצום את עיניי.

הישות החלה להתקדם לאורך השביל.

הציפור התרוממה ועפה אחריה.

הלכתי בעקבותיהן.

אחרי כמה דקות הגענו למקום שבו העצים נפתחו ויצרו קרחת יער קטנה. במרכזה עמד מבנה נמוך מאבן בהירה, שגגו היה מכוסה בצמחייה.

הפתח היה רחב, ובתוכו ראיתי משטח מוגבה מכוסה באריג רך.

לצידו עמדה קערת מים וכמה פירות.

הישות נעצרה ליד הכניסה.

״כאן תוכלי לנוח.״

נכנסתי פנימה.

המקום היה פשוט, נקי ושקט. האוויר היה נעים, ועל המשטח נח אריג נוסף שנראה כמו שמיכה.

הנחתי את ידי עליו.

הוא היה רך וחמים.

״מי הכין את המקום הזה?״ שאלתי.

״הוא הוכן למי שזקוק לו.״

התיישבתי.

לראשונה מאז הגעתי לאי, הרגשתי שאני יכולה להרפות מעט.

הציפור נחתה על אדן הפתח.

״מחר תוכלי להמשיך אל העץ,״ אמרה.

הבטתי בה.

״ומה אמצא שם?״

״עוד אינך יודעת מה לחפש.״

לא התווכחתי.

הייתי עייפה מדי, ואולי גם הבנתי שהיא צודקת.

נשכבתי על המשטח וכיסיתי את עצמי באריג.

הגוף שלי שקע לאט אל תוך המנוחה. הרגשתי את השרירים מתרפים, את הנשימה נעשית עמוקה יותר ואת הדופק חוזר לקצב רגוע.

הקשבתי לו.

כל פעימה הייתה תזכורת לכך שאני עדיין כאן, בתוך הגוף שלי.

פתאום חשבתי כמה מופלא הדבר הזה. הלב ממשיך לפעום גם כשאינני חושבת עליו. הריאות ממשיכות לנשום. אינספור פעולות מתרחשות בתוכי בלי שאצטרך לבקש מהן דבר.

אנחנו קוראים לזה חיים, אבל כמה מאיתנו עוצרים לחשוב מה באמת מאפשר להם להתקיים?

עצמתי את עיניי.

חשבתי על האפשרות שיום אחד לא אזדקק עוד לשינה, למים או למזון. שלא ארגיש רעב, כאב או עייפות.

עד אותו ערב הייתי חושבת שזו מתנה גדולה.

עכשיו כבר לא הייתי בטוחה.

כי אם לא ארגיש צמא, האם אוכל לחוש שוב את ההנאה שבשתיית מים?

אם לא אתעייף, האם אדע את טעמה של מנוחה?

ואם לא אפחד לאבד את חיי, האם אדע להעריך אותם באותה מידה?

לא היו לי תשובות.

אבל לראשונה הבנתי שהבחירה בחיי נצח אינה רק בחירה להמשיך לחיות.

ייתכן שזו גם בחירה להיפרד מן הדרך היחידה שבה למדתי עד היום להרגיש את החיים.

מבעד לעפעפיי העצומים למחצה ראיתי את דמותו של שומר העץ עומדת בפתח.

הוא לא זז.

לרגע תהיתי אם גם הוא זקוק למנוחה, אם הוא יודע רעב או צמא, ואם אי פעם הרגיש פחד.

רציתי לשאול אותו.

אבל העייפות הכריעה אותי.

רגע לפני שנרדמתי שמעתי שוב את קולו בתוך מחשבותיי.

״אל תמהרי לוותר על דבר לפני שלמדת להכיר בערכו.״

ואז נרדמתי.

לא ידעתי אם מחר אתקרב אל עץ הנצח.

אבל באותו לילה, בעולם שבו הובטחה לי האפשרות לחיות ללא סוף, הייתי אסירת תודה על דבר פשוט בהרבה.

על האפשרות לעצום את עיניי ולישון.