פרק שני — השביל הנסתר

״חכי רגע,״ קראתי אל הציפור הכסופה, שכבר הספיקה להתרחק בין העצים. ״אני לא יכולה לעוף כמוך.״

היא חזרה ונחתה על ענף נמוך.

״סליחה. לא התכוונתי להשאיר אותך מאחור.״

״זה בסדר. אבל אם את מתכננת לקחת אותי לעוד מקומות, כדאי שתזכרי שיש לי רק שתי רגליים.״

היא השמיעה צליל קצר, כמעט כמו צחוק.

נכנסתי בעקבותיה לשביל הצר. ענפים השתלשלו מעל ראשי, ועשבים גבוהים התחככו במכנסיי. בתחילה עוד ראיתי מאחוריי את שורות עצי התפוז, אבל ככל שהתקדמנו הן נעלמו בין הגזעים.

האוויר נעשה קריר יותר.

ריח האדמה היבשה התחלף בריח לח ורענן, כאילו ירד כאן גשם בזמן שבשאר הפרדס לא נפלה אפילו טיפה.

״מוזר,״ אמרתי. ״אני גרה כל כך קרוב לכאן, ומעולם לא ידעתי שהמקום הזה קיים.״

הציפור עפה אל ענף של עץ רחב ומפותל.

״את בדרך כלל הולכת בשבילים הקבועים שלך.״

״נכון. כנראה שהרגלים הם דבר שקשה לשנות.״

על הענף שמעליי צמחו פרחים כחולים קטנים, כמעט שקופים. אחד מהם משך את תשומת ליבי. התקרבתי ונגעתי בו בעדינות.

עלי הכותרת התקפלו סביב אצבעי.

משכתי את היד בהפתעה.

הפרח נפתח שוב.

ניסיתי פעם נוספת, והפעם חיכיתי לראות את התנועה מתחילתה.

״מדהים.״

״הוא רגיש למגע,״ אמרה הציפור.

״ראיתי צמחים שמגיבים למגע, אבל אף פעם לא פרח כזה.״

התכופפתי כדי להתבונן בו מקרוב. במרכזו הייתה נקודה זעירה של אור כחול, חלשה כל כך שבקושי הבחנתי בה.

״יש כאן עוד הרבה דברים מעניינים,״ אמרה הציפור.

הרמתי את הראש.

״אני מתחילה להבין.״

המשכנו ללכת.

העצים נעשו גבוהים יותר, והענפים שלהם התחברו מעל השביל ויצרו מעין תקרה ירוקה. אור השקיעה הסתנן ביניהם, אבל ככל שהתקדמנו היה קשה יותר לדעת מאיזה כיוון הוא מגיע.

פתאום נשמע רחש בין השיחים.

יצור קטן וכהה זינק אל השביל ונעצר מולי.

הוא היה בגודל של חתול צעיר, בעל אוזניים ארוכות וזנב שהתפצל בקצהו לשתי קבוצות שערות לבנות.

הוא התבונן בי בסקרנות.

התכופפתי מעט.

״שלום לך.״

היצור הרים את ראשו ורחרח את האוויר.

״הוא ידידותי?״ שאלתי את הציפור.

״אם לא תבהילי אותו.״

״אני לא מתכוונת.״

הושטתי יד באיטיות, אבל הוא נסוג צעד אחד.

״בסדר,״ לחשתי. ״אני מכבדת את המרחק שלך.״

הוא נשאר עוד רגע, ואז נעלם בין השיחים.

חייכתי.

״איזה יצור יפה.״

״הוא סקרן מאוד.״

״כנראה שיש לנו משהו במשותף.״

הציפור עפה קדימה, ואני המשכתי בעקבותיה.

אחרי כמה דקות הבחנתי בשינוי נוסף.

לא שמעתי עוד מכוניות מהכביש הסמוך, וגם ציוץ הציפורים המוכר נעלם. אפילו הרוח כמעט לא נשמעה בין הענפים.

עצרתי והקשבתי.

״כמה שקט כאן.״

הציפור חזרה אליי.

״את רוצה לנוח?״

״לא, אני בסדר. פשוט נדמה לי שהתרחקנו הרבה יותר מכפי שחשבתי.״

היא הביטה אל השביל שלפנינו.

״אנחנו מתקדמות יפה.״

הבטתי לאחור.

הדרך נראתה אחרת מזו שזכרתי. העצים היו צפופים יותר, והאור ביניהם נעשה עמום.

רציתי לשאול כמה עוד נלך, אבל אז שמעתי קול של מים זורמים.

⸻

השביל נפתח אל בריכה קטנה מוקפת אבנים בהירות.

המים היו צלולים כל כך, שיכולתי לראות את האבנים שבתחתית ואת השורשים הדקים שהשתרבבו אליהם. פרחים לבנים צפו על פניהם, וריח עדין של פריחה מילא את האוויר.

״איזה מקום יפה,״ אמרתי.

התיישבתי על אבן רחבה והכנסתי את קצות אצבעיי למים.

הם היו קרירים ונעימים.

הרמתי את הראש. מעל צמרות העצים עדיין נותר פס כתום של שקיעה.

כששבתי להביט בבריכה, הבחנתי בכוכבים.

הרבה כוכבים.

לרגע חשבתי שזו השתקפות של השמיים, אבל כשהרמתי שוב את הראש לא ראיתי אף אחד מהם.

התכופפתי מעל המים.

הכוכבים נצנצו בתוכם בבירור.

״ציפור, תראי.״

היא נחתה על האבן שלצדי.

״יש כאן כוכבים,״ אמרתי. ״אבל הם לא נמצאים בשמיים שמעלינו.״

הציפור התבוננה בבריכה.

״מה עוד את רואה?״

התקרבתי מעט.

הכוכבים נראו עמוקים, כאילו הבריכה אינה משקפת את השמיים אלא פותחת חלון אל מקום אחר.

העברתי אצבע במים.

מעגלים קטנים התפשטו על פניהם. הכוכבים התעוותו, וכשהמים נרגעו הופיעה ביניהם תמונה חדשה.

שביל רחב ובהיר, מוקף עצים גבוהים.

בקצהו עמדה אישה.

התרוממתי מעט, ואז התכופפתי שוב.

האישה עדיין הייתה שם.

״יש שם מישהי,״ לחשתי.

היא לבשה בגד ארוך ובהיר, ושיערה היה אסוף מאחור. עמדה בגבה אליי, אך משהו ביציבתה היה מוכר.

לא הצלחתי להסביר מדוע.

ואז היא החלה להסתובב.

ראיתי את פניה לשבריר שנייה.

לא הכרתי אותה.

ובכל זאת, הרגשתי צביטה חזקה בלב.

התחושה הייתה פתאומית כל כך, שהנחתי יד על החזה.

האישה הרימה את ידה.

לרגע נדמה היה לי שהיא עומדת לומר משהו.

״חכי,״ לחשתי.

אבל המים רעדו קלות, והתמונה נעלמה.

הכוכבים חזרו למקומם.

נשארתי רכונה מעל הבריכה, מחכה שהאישה תופיע שוב.

היא לא הופיעה.

״מי זאת הייתה?״ שאלתי.

״את מי ראית?״

סיפרתי לציפור על האישה, על הבגד הבהיר ועל התנועה שעשתה בידה.

״הרגשתי שאני מכירה אותה,״ הוספתי. ״אבל אני בטוחה שמעולם לא פגשתי אותה.״

הציפור הקשיבה בשקט.

״לפעמים המקום הזה מראה דברים שלא ציפינו לראות.״

״אבל מי היא?״

״אני לא יודעת את מי ראית.״

הבטתי שוב במים.

רציתי להיזכר בפניה, אבל הן כבר החלו להיטשטש במחשבתי.

זה היה מתסכל. הרגשתי כאילו התעוררתי מחלום חשוב, וברגע שניסיתי לספר אותו לעצמי שכחתי את רובו.

הוצאתי את הטלפון וצילמתי את הבריכה.

בתמונה הופיעו רק מים, אבנים ופרחים לבנים.

לא היו כוכבים.

צילמתי שוב.

אותה תוצאה.

״מעניין,״ מלמלתי. ״אני רואה משהו שהמצלמה לא מצליחה לתפוס.״

העברתי את האצבע על המסך כדי לבדוק את התמונה מקרוב.

ואז הבחנתי בשעה.

הייתי בטוחה שכבר עבר זמן רב מאז נכנסנו לשביל, אבל השעון כמעט לא התקדם.

בדקתי שוב.

״זה לא הגיוני.״

הציפור הרימה את ראשה.

״מה קרה?״

״לפי הטלפון עברו רק כמה דקות. אנחנו הולכות הרבה יותר זמן מזה.״

״כאן הזמן לא תמיד מתנהג כפי שאת רגילה.״

הבטתי בה.

״ומה קורה בינתיים בבית?״

״שם הזמן ממשיך בדרכו.״

״אז יכול להיות שבבית כבר עברו שעות?״

״לא. במקרה הזה דווקא פחות מכפי שאת חושבת.״

רציתי להאמין לה, אבל לא אהבתי את העובדה שאינני יכולה לבדוק זאת בעצמי.

פתאום נזכרתי שיצאתי מהבית בלי לומר שאיעדר זמן רב.

חשבתי על בעלי ועל הילדים. על כך שאולי מישהו כבר מחפש אותי.

ההרפתקה הזאת הייתה מעניינת מאוד, אבל לא התכוונתי להיעלם באמצע ערב רגיל.

״אני חושבת שכדאי שאחזור,״ אמרתי.

״בסדר. אלווה אותך.״

קמתי מן האבן והסתובבתי לעבר השביל שממנו הגענו.

עצרתי.

במקום שבו זכרתי מעבר רחב בין שני עצים צמח עכשיו שיח צפוף. כמה צעדים משם התפצל השביל לשני כיוונים.

הייתי בטוחה שלא עברנו בפיצול כזה.

הלכתי מעט קדימה, ואז חזרתי.

״רגע. זאת לא הדרך.״

הציפור התעופפה ונחתה על ענף מעליי.

״לא,״ אמרה. ״הדרך השתנתה.״

הסתובבתי אליה.

״הדרך השתנתה?״

״זה קורה כאן לפעמים.״

הסתכלתי שוב בין העצים.

״את ידעת שזה יכול לקרות?״

״כן.״

״אז למה לא אמרת לי?״

הציפור שתקה לרגע.

״הייתי צריכה לומר לך. אני מצטערת.״

ההתנצלות שלה הפתיעה אותי.

לא ציפיתי לה, ואולי דווקא משום כך היא הרגיעה אותי מעט.

״את יכולה להחזיר אותי הביתה?״

״בוודאי.״

״גם אם השביל ממשיך להשתנות?״

״אני מכירה את הדרך. את לא תצטרכי למצוא אותה לבד.״

נשמתי עמוק.

הסתכלתי שוב אל שני השבילים. לא ידעתי באיזה מהם לבחור, והרעיון שאינני יכולה לחזור בכוחות עצמי לא מצא חן בעיניי.

אבל הציפור המתינה בסבלנות. היא לא ניסתה לשכנע אותי להמשיך ולא הבטיחה הבטחות גדולות.

״אני לא מפחדת ממך,״ אמרתי. ״אבל אני רוצה לדעת שאני יכולה לחזור מתי שארצה.״

״את יכולה לבקש ממני לחזור בכל רגע.״

הבטתי בה.

״טוב. אז לפחות זה ברור.״

באותו רגע הבחנתי באור חלש בין העצים.

הוא היה רחוק מכדי שאוכל לראות מה מקורו, אבל שונה מאור השקיעה. היה בו גוון זהוב, רך ויציב.

״מה זה שם?״ שאלתי.

הציפור הסתובבה לכיוון שאליו הצבעתי.

״המקום שרציתי להראות לך.״

הסתכלתי על האור.

״זה העץ?״

״כן.״

היססתי.

יכולתי לחזור הביתה עכשיו. אולי זה אפילו היה הדבר ההגיוני לעשות.

אבל אחרי כל מה שראיתי בדרך, היה לי קשה לעזוב בלי לגלות מה נמצא מאחורי העצים.

״כמה רחוק הוא?״

״קרוב מאוד.״

הבטתי שוב בשביל שהשתנה, ואז באור הזהוב.

״טוב,״ אמרתי לבסוף. ״כבר הגענו עד לכאן. נראה את העץ, ואחר כך נחזור.״

״כפי שתרצי.״

⸻

הציפור התקדמה אל בין שני עצים רחבים.

הלכתי בעקבותיה.

ככל שהתקרבנו, כך נעשה האור ברור יותר. הוא לא הגיע מן השמיים, וגם לא נראה כמו אור של מנורה. הוא הסתנן מבין העלים בגוון זהוב וחמים, כאילו השמש מצאה דרך להישאר כאן אחרי שכבר שקעה בכל מקום אחר.

האוויר היה שקט להפליא.

הרגשתי שאני מתקרבת למשהו חשוב, אף שלא ידעתי מדוע.

עצרתי לרגע.

״ציפור…״

היא הסתובבה אליי.

״כן?״

״יש משהו שאת רוצה שאדע לפני שנגיע?״

היא הביטה בי זמן ממושך.

״רק דבר אחד. את לא חייבת לעשות שום דבר. אני רוצה שתראי. זה הכול.״

הנהנתי.

המשכנו.

ריח מתוק ועדין הגיע אליי. הוא לא דמה לתפוזים, לפרחים או לשום דבר שהכרתי, ובכל זאת עורר בי תחושה נעימה ומוכרת.

הציפור נחתה על ענף נמוך בקצה השביל.

״הגענו.״

פסעתי עוד כמה צעדים.

ואז יצאתי מבין העצים.

לפניי נפתחה קרחת יער רחבה, מוארת באור שלא ידעתי להסביר.

ובמרכזה עמד עץ.

נעצרתי.

הוא היה גדול ומרהיב, אבל לא גודלו הוא שגרם לי לעצור.

גזעו היה בהיר, כמעט כסוף, וענפיו התפשטו לכל עבר כמו זרועות פתוחות. העלים היו ירוקים ועמוקים בצבעם, ובשוליהם עבר פס זהוב דק.

בין הענפים צמחו פירות עגולים.

זהובים.

לא צהובים כמו לימונים ולא כתומים כמו תפוזים בשלים.

זהובים ממש.

וכל אחד מהם הפיץ אור משלו.

האור עבר בין העלים, ירד לאורך הגזע והתפשט על האדמה. נדמה היה שהעץ כולו מואר מבפנים, כאילו משהו חי ונושם פועם בלבו.

לא יכולתי להסיר ממנו את עיניי.

הייתי מוקפת בשקט מוחלט, ובכל זאת שמעתי צליל עדין מאוד, כמעט בלתי מורגש, כמו פעמוני זכוכית רחוקים.

הצליל הזה עורר בי תחושה משונה.

הוא היה מוכר.

לא ידעתי מאיפה.

התקדמתי צעד אחד.

ואז עוד אחד.

אחד הפירות היה תלוי על ענף נמוך, כמעט בגובה פניי. האור שעלה ממנו היה רך כל כך, שהתחשק לי להושיט יד ולגעת בו.

אבל משהו עצר אותי.

לא פחד.

תחושה אחרת.

כאילו אני עומדת מול דבר שחיכיתי לו זמן רב מאוד, בלי שידעתי שאני מחכה.

״ציפור,״ לחשתי, בלי להסיר את עיניי מן העץ.

״אני כאן.״

״מה זה?״

היא לא ענתה מיד.

הבטתי בה.

לראשונה מאז שפגשתי אותה, לא היה במבטה אפילו שמץ של שעשוע. היא התבוננה בי ברצינות, ואולי גם בציפייה.

״זה העץ שרציתי שתראי,״ אמרה בשקט.

״איך קוראים לו?״

הציפור פרשה מעט את כנפיה וקיפלה אותן שוב.

״עץ הנצח.״

הבטתי בה, ואז בפירות הזהובים.

״עץ הנצח?״ חזרתי בלחש.

באותו רגע חלפה רוח קלה בין הענפים.

כל העלים נעו יחד, והאור שעל הפירות התחזק לרגע.

הצליל העדין ששמעתי קודם חזר, הפעם ברור יותר.

עצמתי את עיניי לשבריר שנייה.

ומבלי להבין מדוע, הרגשתי שאני מכירה אותו.

כשפקחתי אותן, ראיתי שהציפור עדיין מביטה בי.

״אני לא מבינה,״ אמרתי. ״למה יש לי הרגשה שכבר ראיתי את העץ הזה?״

הציפור לא השיבה.

אבל על הענף הנמוך, ממש מולי, נע אחד הפירות הזהובים.

רק הוא.

שאר הענפים עמדו ללא תנועה.

הפרי נע שוב, באיטיות, כאילו מישהו הושיט אותו לעברי.

לקחתי צעד לאחור.

הבטתי בציפור.

היא לא נראתה מופתעת.

ואז הבנתי מה הטריד אותי מהרגע שנכנסתי לקרחת היער.

לא הייתה לי רק תחושה שאני מכירה את העץ.

הייתה לי תחושה שהוא מזהה אותי.

והציפור ידעה מדוע.

סוף פרק שני