פרק שביעי — הצליל החסר

עמדתי בפתח החדר והבטתי באישה שנראתה בדיוק כמוני.

היא עמדה ליד השולחן, ידה מונחת על ספר פתוח. לא הצלחתי לראות את פניה היטב, אבל הכרתי את תנועותיה. את האופן שבו הטתה מעט את ראשה, את הדרך שבה נשענה על רגל אחת, אפילו את תנועת האצבעות על שולי הדף.

הייתה לי תחושה מוזרה שאני מתבוננת בעצמי מבחוץ.

״מי את?״ שאלתי.

האישה הרימה את ראשה.

לרגע נדמה היה לי שהיא עומדת לענות.

עשיתי צעד לתוך החדר.

ואז היא נעלמה.

לא היה הבזק אור ולא נשמע קול. רגע אחד עמדה שם, וברגע הבא נותר רק הספר הפתוח על השולחן.

ניגשתי אל החלון.

בחוץ השתרע גן רחב ובו עצים בעלי עלווה כסופה. שביל אבנים התפתל ביניהם ונעלם מאחורי חומה נמוכה.

לא ראיתי איש.

הסתובבתי אל השולחן.

הספר היה גדול וכבד למראה, כרוך בחומר כהה ורך. לא היה עליו שם, ורק ארבעה קווים דקים נחרתו בפינת הכריכה.

שלושה קצרים ואחד ארוך.

נגעתי בהם באצבעותיי.

הם הזכירו לי את הצלילים ששמעתי במרחב התודעות, אבל הפעם לא התעוררה בי מנגינה.

פתחתי את הספר.

בעמוד הראשון הופיע ציור של עץ בעל גזע כסוף.

זיהיתי אותו מיד.

עץ הנצח.

הציור היה מדויק להפליא. אותם ענפים רחבים, אותם עלים דקים, ואותו פרי זהוב שמשך את מבטי כשעמדתי מולו לראשונה.

מתחת לציור הופיע משפט:

היא הגיעה אל העץ בשעה שהאור האחרון עזב את השמיים.

קראתי אותו פעמיים.

כך בדיוק קרה.

הפכתי את הדף.

ראיתי את עצמי עומדת ליד העץ, ולצדי הציפור הכסופה.

אבל משהו בתמונה לא התאים לזיכרוני.

מעבר לגזע עמדה דמות נוספת.

היא הייתה מטושטשת, כמעט שקופה, ולא הצלחתי לזהות אם מדובר באישה או בגבר.

התקרבתי אל הדף.

הייתי בטוחה שלא עמד שם איש.

זכרתי את העץ, את הציפור, את האיש עם שעון הכיס. זכרתי אפילו את האופן שבו האור נפל על הפרי.

אבל את הדמות הזאת לא זכרתי.

הפכתי את הדף הבא.

הופיע בו ציור של שביל המתפתל בין עצים, ובקצהו דלת כהה.

מתחתיו נכתב:

היא מצאה את הדרך רק לאחר שהפסיקה לחפש את המקום שממנו באה.

לא הכרתי את השביל.

המשכתי לדפדף.

שאר העמודים היו ריקים.

הנחתי את הספר על השולחן.

לרגע הרגשתי כאילו משהו קטן השתנה בתוכי.

מאז שנגסתי בפרי הנצח, התרגלתי לחשוב שהעולם שסביבי מלא תעלומות, אבל לפחות את מה שכבר חוויתי אני מכירה.

ועכשיו היה לפניי ציור שסתר את זיכרוני.

האם הדמות הנוספת באמת עמדה ליד העץ ולא הבחנתי בה?

או שמישהו צייר אירוע שמעולם לא התרחש?

הבטתי שוב בעמוד הראשון.

העץ נראה בדיוק כפי שזכרתי אותו.

דווקא משום כך היה קשה להתעלם מן הפרט שלא הכרתי.

סגרתי את הספר בזהירות.

רציתי לקחת אותו איתי, אבל משהו גרם לי להסס.

בסופו של דבר השארתי אותו על השולחן.

ידעתי שאוכל לחזור ולחפש אותו.

לפחות כך חשבתי.

יצאתי מן החדר.

האישה שעמדה קודם במסדרון כבר לא הייתה שם.

גם המסדרון עצמו השתנה.

הוא התמשך עכשיו לשני הכיוונים, ולאורכו ניצבו דלתות שונות זו מזו. חלקן היו גבוהות ורחבות, אחרות צרות כל כך שלא הבנתי כיצד אפשר לעבור דרכן.

מבעד לדלת אחת בקע אור כחול.

פתחתי אותה.

מאחוריה השתרע עיר.

עמדתי על מרפסת רחבה שממנה נשקפו גשרים שקופים, רחובות צרים ומגדלים גבוהים שנראו עשויים זכוכית חלבית.

השמיים היו כהים, אבל העיר הייתה מוארת באור שעלה מתוך הבניינים עצמם.

על הגשרים נעו דמויות.

חלקן הלכו, אחרות ריחפו מעט מעל הקרקע. הן חלפו זו על פני זו בנחת, כאילו אין דבר חריג בעולם שבו הן חיות.

מתחת למרפסת זרם נהר של אור.

בתוכו נעו צורות קטנות שהתחלפו ללא הרף. לרגע ראיתי פנים, אחר כך בית, ואז שדה רחב שנעלם לפני שהספקתי להתבונן בו.

רציתי לרדת אל הרחוב, אבל החלטתי להישאר קרובה לפתח.

התקרבתי אל אחת הדמויות שעברה על הגשר הסמוך.

היא הייתה גבוהה ודקה, בעלת עור בגוון פנינה ושיער כהה שנע סביבה כאילו הייתה מתחת למים.

היא הבחינה בי וחייכה.

חייכתי בחזרה.

״סליחה,״ קראתי אליה. ״את יכולה לומר לי איפה אני נמצאת?״

היא נעצרה.

לרגע התבוננה בי בסקרנות, ואז הצביעה על העיר.

״כאן,״ השיבה בפשטות.

צחקתי.

״כן, את זה אני רואה. התכוונתי לשאול איך קוראים למקום הזה.״

היא נראתה מופתעת מן השאלה.

״למה הוא צריך שם?״

לא הספקתי לענות.

היא חייכה שוב והמשיכה בדרכה.

עמדתי עוד רגע על המרפסת.

חשבתי כמה טבעי היה בעיניי שכל מקום חייב להיות בעל שם, כאילו השם הוא חלק מן המקום עצמו.

ואולי כאן לא היה צורך בשמות.

לפני שחזרתי אל הדלת, הבחנתי בפרט קטן.

לאורך שפת המרפסת נמשך פס דק של אור כחול. הוא השתלב ברצפה כמעט לחלוטין, ורק כשהבטתי בו מן הצד יכולתי להבחין בו.

הפס נמשך אל הגשר הקרוב ונעלם מעבר לבניינים.

לא הקדשתי לו מחשבה נוספת.

חזרתי אל הדלת.

אבל כשהושטתי את ידי, היא נעלמה.

במקומה היה קיר חלק.

העברתי את כף ידי על הקיר.

הוא היה מוצק.

ניסיתי לדמיין את הדלת מופיעה מחדש.

לא קרה דבר.

התרכזתי במסדרון שממנו הגעתי וניסיתי לעבור אליו במחשבה.

לרגע הרגשתי את אותה קלילות מוכרת שקדמה למעברים הקודמים שלי, אבל נשארתי במקומי.

ניסיתי שוב.

הפעם מצאתי את עצמי בקצה השני של המרפסת.

הסתכלתי סביבי.

לא נבהלתי, אבל הבנתי שאני עומדת בפני בעיה שלא הכרתי עד עכשיו.

יכולתי לעוף.

יכולתי לנוע במחשבה.

ובכל זאת, לא הצלחתי לחזור למקום שממנו באתי.

התקרבתי שוב אל הקיר.

ניסיתי להיזכר ברגע שבו פתחתי את הדלת.

ראיתי בדמיוני את המסדרון, את האור הכחול ואת היד שלי מושכת את הדלת.

שום דבר לא השתנה.

התרחקתי מן הקיר.

אולי אין טעם להמשיך ולחפש דלת שכבר אינה קיימת.

הבטתי בעיר.

היא המשיכה להתקיים סביבי בלי להתייחס לקושי שלי. הדמויות חלפו על הגשרים, ונהר האור זרם מתחתיהם.

התיישבתי על שפת המרפסת.

יכולתי להמשיך לנסות לעבור בכוח המחשבה, אבל כבר ראיתי שהניסיונות האלה אינם מובילים אותי לשום מקום.

החלטתי לחפש משהו שלא הבחנתי בו קודם.

סקרתי את המרפסת לאט.

את המעקה השקוף.

את הקירות החלקים.

את הרצפה.

ואז ראיתי שוב את פס האור הכחול.

התכופפתי.

הוא היה דק כל כך, עד שכמעט נבלע בתוך האבן הבהירה.

העברתי עליו אצבע.

האור התחזק מעט.

נזכרתי שראיתי אותו עוד לפני שהדלת נעלמה.

קמתי והבטתי בכיוון שאליו נמשך.

הפס עבר לאורך הגשר הקרוב, התפתל בין הבניינים והגיע אל מבנה עגול שניצב במרחק.

חייכתי.

אולי הדרך חזרה לא נעלמה.

אולי היא פשוט אינה נמצאת במקום שבו חיפשתי אותה.

פרשתי את כנפיי והתרוממתי מעל המרפסת.

המבנה העגול היה נמוך מן המגדלים שסביבו, אבל שונה מהם.

קירותיו היו עשויים אבן כהה, ועליהם נחרתו קווים דקים שנפגשו במרכזו.

נחתתי ליד הכניסה.

לא הייתה שם דלת.

רק פתח רחב שהוביל לאולם שקט.

נכנסתי.

במרכז האולם עמדה קערה גדולה עשויה חומר שקוף. בתוכה ריחפו מאות נקודות אור, וכל אחת מהן נעה במסלול משלה.

על הרצפה סביב הקערה נמשכו קווים דקים.

הקו הכחול שהוביל אותי מן המרפסת הסתיים כאן.

התקרבתי.

כשעמדתי מול הקערה, אחת מנקודות האור התקרבה אליי.

בתוכה ראיתי את המסדרון.

זיהיתי את הדלתות ואת הקירות הבהירים.

הושטתי יד.

הנקודה התרחקה.

ניסיתי להתקרב אליה, והיא התרחקה שוב.

הבטתי בקערה.

שמתי לב שהנקודות נעות במסלולים קבועים, אבל כל אחת מהן משנה את כיוונה כשהיא מתקרבת לשפת הכלי.

חיכיתי שהנקודה שבה ראיתי את המסדרון תשוב לעבור מולי.

כשהתקרבה, הנחתי את כף ידי מתחת למסלול שלה, בלי לרדוף אחריה.

הנקודה ירדה לאט ונחה מעל אצבעותיי.

האור שבתוכה התרחב.

לרגע ראיתי את המסדרון בגודל טבעי.

ואז הרגשתי תנועה קלה סביבי.

כשפקחתי את עיניי, עמדתי שוב מול הדלת הכחולה.

היא הייתה סגורה.

הסתכלתי לאחור.

המסדרון השתרע מאחוריי, שקט וריק.

נשמתי נשימה שלא הייתי זקוקה לה.

לא מתוך פחד, אלא מתוך הקלה.

הצלחתי לחזור.

הפעם לא בזכות כוח חדש, אלא מפני ששמתי לב לפרט קטן, עקבתי אחריו והבנתי כיצד להשתמש במה שמצאתי.

הסתכלתי על הדלת הכחולה.

העיר עדיין הייתה שם, מעבר לה.

לא ידעתי אם אוכל להיכנס אליה שוב באותה הדרך.

אבל שמחתי שלא ויתרתי.

המשכתי לאורך המסדרון.

חלפתי על פני דלתות רבות, אבל הפעם לא מיהרתי לפתוח אותן.

הספר עדיין העסיק אותי.

חשבתי על הדמות הנוספת שעמדה ליד עץ הנצח.

ניסיתי לשחזר את הרגע ההוא.

זכרתי את הציפור.

זכרתי את הפרי.

זכרתי את השקט ששרר סביב העץ.

אבל ככל שהתאמצתי להיזכר, כך נעשה הזיכרון פחות ברור.

הפסקתי לנסות.

לא רציתי להמציא לעצמי זיכרון רק מפני שראיתי ציור.

המשכתי ללכת.

בקצה המסדרון הבחנתי בדלת פשוטה עשויה עץ כהה.

לא הייתה לה ידית.

לא היה עליה סימן.

התקרבתי.

משהו בה משך את תשומת לבי, אף שלא הייתה שונה במיוחד מדלתות שראיתי בעבר.

הנחתי עליה את כף ידי.

העץ היה חמים.

לרגע הופיע על פניו קו דק של אור.

ואחריו עוד שניים.

שלושה קווים קצרים.

חיכיתי.

הקו הרביעי לא הופיע.

ניסיתי לפתוח את הדלת.

היא לא זזה.

התרכזתי בה.

שום דבר.

הסתכלתי על שלושת הקווים.

הם הזכירו לי את הסימן שעל כריכת הספר.

שלושה קצרים ואחד ארוך.

עצמתי את עיניי.

הקשבתי.

שלושת הצלילים הראשונים הופיעו בתוכי מיד.

חיכיתי לרביעי.

הוא לא הגיע.

ניסיתי שוב.

אותה תוצאה.

פקחתי את עיניי.

הדלת נשארה סגורה.

לרגע התחשק לי להניח לה ולהמשיך הלאה.

אבל משהו עורר בי סקרנות.

מדוע דווקא שלושה קווים?

ומדוע הרביעי חסר?

התקרבתי אל העץ.

העברתי את אצבעותיי לאורך שלושת הקווים.

ואז הבחנתי בחריץ דק, כמעט בלתי נראה, במקום שבו היה אמור להופיע הקו הרביעי.

הנחתי עליו אצבע.

שמעתי צליל חלש.

הוא לא הגיע מתוכי.

הסרתי את היד.

הצליל נעלם.

הנחתי אותה שוב.

הצליל חזר.

עמדתי רגע והקשבתי לו.

הוא היה עמוק וארוך, אבל לא הצלחתי לשמוע אותו בשלמותו.

נזכרתי במנגינה הגדולה ששמעתי במרחב התודעות.

כל תודעה נשאה צליל משלה, ויחד הן יצרו משהו שלא היה שייך לאף אחת מהן לבדה.

אולי טעיתי כשניסיתי ליצור את ארבעת הצלילים בעצמי.

אולי אינני אמורה להשלים את המנגינה לבדי.

הנחתי את שתי ידיי על הדלת.

השמעתי בתוכי רק את שלושת הצלילים הקצרים.

ואז חיכיתי.

מן הצד השני נשמע הצליל הארוך.

ארבעת הצלילים התחברו.

העץ רעד קלות תחת כפות ידיי.

קו של אור הופיע במרכז הדלת.

הוא התרחב לאט.

נסוגתי צעד אחד.

הדלת נפתחה.

מאחוריה השתרע מרחב בהיר.

לא ראיתי קירות או תקרה.

רק שביל צר שנמשך אל תוך האור ונעלם במרחק.

משני צדדיו ריחפו נקודות זוהרות, רחוקות זו מזו, כאילו היו כוכבים קטנים.

עמדתי בפתח.

נזכרתי בציור שבספר.

בדלת הכהה.

ובמשפט שנכתב מתחתיה:

היא מצאה את הדרך רק לאחר שהפסיקה לחפש את המקום שממנו באה.

הסתכלתי לאחור.

המסדרון עדיין היה שם.

יכולתי לחזור אליו.

אבל לא ידעתי אם אוכל לעשות זאת גם לאחר שאכנס.

הפעם לא ניסיתי לשכנע את עצמי שכל מעבר יהיה פשוט.

כבר למדתי שלא תמיד אפשר לחזור באותה הדרך.

הבטתי בשביל שלפניי.

הוא נראה יציב, אף שהיה עשוי מאור בלבד.

הסתקרנתי לדעת לאן הוא מוביל.

עשיתי צעד קדימה.

הקרקע הייתה מוצקה מתחת לרגליי.

התקדמתי עוד מעט.

מאחוריי נשמע רחש עדין.

הסתובבתי.

הדלת החלה להיסגר.

יכולתי להספיק לחזור.

לרגע שקלתי לעשות זאת.

ואז הבטתי שוב בשביל.

החלטתי להמשיך.

הדלת נסגרה.

הלכתי לאורך השביל.

נקודות האור שסביבי נעו באיטיות. חלקן התקרבו זו לזו, אחרות התרחקו, ומדי פעם אחת מהן זהרה בעוצמה גדולה יותר ואז שבה לאורה הרך.

לא ידעתי מה הן.

לא ניסיתי לגעת בהן.

המשכתי ללכת עד שהבחנתי בפתח עגול בקצה השביל.

מעבר לו ראיתי אור יום.

התקרבתי.

הפתח הוביל אל גבעה ירוקה.

השמיים מעליה היו כחולים, והרוח הניעה עשב גבוה שנפרש לכל הכיוונים.

עברתי דרכו.

ברגע שכף רגלי נגעה באדמה, הפתח נסגר מאחוריי.

הסתובבתי.

לא הייתה שם דלת.

גם לא שביל של אור.

רק גבעה שקטה ועשב שנע ברוח.

עמדתי רגע והבטתי סביבי.

לא ידעתי היכן אני נמצאת.

אבל משהו בתוכי השתנה.

עד עכשיו חשבתי על המסע שלי כעל דרך המובילה ממקום למקום.

מן הפרדס אל העץ.

מן העץ אל המרחב שבו פגשתי תודעות אחרות.

משם אל העמק, אל האגם ואל המסדרון.

עכשיו כבר לא הייתי בטוחה שהמקומות האלה נמצאים זה אחרי זה.

אולי חלקם קיימים זה לצד זה, גם אם אין ביניהם דרך שאפשר לראות.

ואולי יש דרכים שנפתחות רק כשמפסיקים לחפש אותן במקום שבו מצפים למצוא אותן.

התחלתי לרדת במורד הגבעה.

העשב הגבוה ליטף את רגליי.

במרחק ראיתי שורת עצים, ומעבר להם התנשא הר כחול.

רציתי להגיע אליו.

ואז שמעתי את שלושת הצלילים הקצרים.

עצרתי.

הם נשמעו בתוכי, ברורים וצלולים.

חיכיתי לצליל הרביעי.

הוא לא הגיע.

הקשבתי.

שקט.

כבר עמדתי להמשיך ללכת, כששמעתי אותו.

צליל אחד ארוך.

אבל הפעם הוא לא הגיע מתוכי.

הוא נשמע מאחוריי.

הסתובבתי.

הגבעה הייתה ריקה.

הרוח המשיכה להניע את העשב.

לא ראיתי איש.

הקשבתי שוב.

שלושת הצלילים הקצרים נשמעו בתוכי.

וממרחק, מעבר לגבעה, הגיע הצליל הרביעי.

מישהו אחר השלים את המנגינה.

התחלתי ללכת לעבר המקום שממנו הגיע.

כעבור כמה צעדים הבחנתי במשהו על העשב.

עקבות.

הן היו ברורות, כאילו מישהו עבר שם לפני רגע.

התכופפתי.

העשב היה עדיין כפוף במקום שבו דרכה כף רגל.

הבטתי קדימה.

לא ראיתי איש.

המשכתי בעקבות.

הן הובילו במורד הגבעה, לעבר שורת העצים.

ואז נעצרו בבת אחת.

עמדתי במקום שבו הסתיימו.

לפניי השתרע עשב חלק, שלא נראו עליו סימני מעבר.

הקשבתי.

שלושת הצלילים הקצרים נשמעו בתוכי.

ומעבר לעצים נשמע שוב הצליל הרביעי.

הפעם הוא היה קרוב יותר.

הרמתי את מבטי.

בין העצים נדמה היה לי שראיתי תנועה קלה.

לא הספקתי להבחין במה מדובר.

אבל הפעם כבר ידעתי דבר אחד.

לא הייתי היחידה שהלכה בדרך הזאת.

סוף פרק שביעי