המסע אל הנצח — פרק שביעי: הנגיסה הראשונה בנצח

הפרק השביעי של ספרי, המסע אל הנצח, מתפרסם כאן פרק אחר פרק. הפרקים הקודמים: פרק 1 · פרק 2 · פרק 3 · פרק 4 · פרק 5 · פרק 6.

פרק שביעי — הנגיסה הראשונה בנצח

עמדתי מול עץ הנצח, והפרי הזהוב היה במרחק נגיעה ממני.

שש פעמים מאז שהגעתי לאי הזה חשבתי שאני מתקרבת לתשובה. בכל פעם פגשתי דבר שלא הכרתי, וכל תשובה הולידה בתוכי שאלות חדשות. למדתי על הזמן, על הזיכרון, על האהבה ועל הבחירה. ראיתי אפשרויות לחיים שמעולם לא חייתי, והבנתי שגם הנצח אינו יכול לפטור אותי מן האחריות להחליט כיצד אחיה.

אבל עכשיו לא הייתה לפניי ישות שתוכל להוסיף עוד דבר.

הייתי לבדי.

הושטתי את ידי אל הפרי, וכמעט נגעתי בו, כששמעתי לחישה.

בתחילה חשבתי שזו הרוח העוברת בין העלים. אבל הלחישה חזרה, והפעם שמעתי בתוכה צלילים שנשמעו כמו מילים בשפה שלא הכרתי.

הסתובבתי.

בין שורשיו העצומים של העץ עדיין היה הפתח שדרכו ירדתי קודם אל אולם האפשרויות. אלא שעכשיו בקע ממנו אור זהוב, והאדמה שסביבו רעדה קלות.

התרחקתי מן הפרי.

הלחישות התגברו.

הן נשמעו כמו קולותיהן של רוחות עתיקות, המדברות זו עם זו ממרחק עצום. לא הבנתי אף מילה, ובכל זאת הרגשתי שהן פונות אליי.

התכופפתי והבטתי פנימה.

המדרגות שהכרתי נעלמו.

במקומן נמשך מעבר טבעי בתוך סלע כהה, שלא ראיתי קודם. האור הזהוב ריצד על קירותיו, כאילו נהר של אש זורם מתחת לפני האבן.

ובתוך האור נעו צללים.

תחילה נדמה היה לי שאלו ציפורים גדולות. כנפיהן היו ארוכות, והן נעו במעגלים נמוכים מעל הקרקע. אבל כשהתבוננתי היטב, הבחנתי שהכנפיים אינן נעות כלל.

היצורים ריחפו.

אחד מהם חלף קרוב לפתח.

ראיתי גוף ארוך, כמעט שקוף, וכנפיים שהיו עשויות שכבות דקות של אור כהה. לא הצלחתי להבחין בראש או בעיניים.

לרגע התעורר בי פחד.

הציפור הכסופה שליוותה אותי במסע לא הייתה שם, ושומר העץ לא נראה מאז נפרדנו.

יכולתי לחזור אל הפרי. יכולתי גם להסתובב ולחפש את הדרך הביתה.

אבל הקולות מתוך המערה נשאו איתם משהו שלא יכולתי להתעלם ממנו.

הם לא נשמעו כמו אזהרה.

הם נשמעו כמו געגוע.

נכנסתי.

המעבר היה צר בתחילתו, אך ככל שהתקדמתי הלכו קירותיו והתרחקו זה מזה. האור לא הגיע מלפידים או מפתחים בסלע. הוא עלה מתוך עורקים זהובים שעברו בקירות, הסתעפו ונפגשו, כמו מערכת של שורשים בתוך האדמה.

אחד היצורים המכונפים חלף מעל ראשי.

נעצרתי.

הוא לא השמיע קול, אבל ברגע שעבר לידי הרגשתי משהו מוזר.

לרגע קצר הייתי בטוחה שאני זוכרת מקום שמעולם לא ראיתי.

עמק רחב מתחת לשמיים סגולים. בתים שנבנו סביב עצים גבוהים. אנשים עומדים ליד נהר ומרימים את פניהם אל השמיים.

התמונה נעלמה כמעט מיד.

הנחתי יד על קיר המערה כדי לייצב את עצמי.

היצור המשיך לרחף, כאילו לא אירע דבר.

ואז הלחישות השתנו.

הן הפכו לשירה.

קולות רבים הצטרפו זה לזה, חלקם עמוקים ואיטיים, אחרים גבוהים כל כך שכמעט לא יכולתי לשמוע אותם. המנגינה לא הייתה דומה למוזיקה שהכרתי. היא התקדמה בכמה כיוונים בעת ובעונה אחת, ובכל זאת לא היה בה צליל אחד שנשמע זר לאחרים.

בהדרגה התחלתי להבין מילים.

לא מפני שלמדתי את השפה, אלא כאילו משמעותן הגיעה אליי לפני הצליל.

השירים סיפרו על עולמות שחיו בהם יצורים במשך דורות רבים. על נהרות שנשאו מים אל ערים שנעלמו. על יערות שניטעו בידי מי שלא זכו לראות אותם גדלים. על אימהות שהתפללו לשלום ילדיהן, ועל אנשים שהביטו בשמיים וביקשו להבין אם מישהו שומע אותם.

שמעתי תפילות לבריאות, להגנה, לגשם, לשיבה הביתה.

היו בהן שמות שלא הכרתי, ואחרים שנשמעו מוכרים באופן משונה.

בתוך אחד השירים שמעתי את המילה אלוהים.

נעצרתי.

הקשבתי היטב.

הקולות לא ביקשו כולם את אותו הדבר. היו ביניהם מי שביקשו להאריך את חייהם, ומי שביקשו שיקיריהם לא יסבלו עוד. שמעתי קול שהתחנן להצלת עיר שלמה, וקול אחר שביקש רק לראות שוב אדם אהוב.

הבנתי שאינני שומעת מקהלה אחת.

אני שומעת תפילות שנאמרו בזמנים שונים ובמקומות שונים, ושמשהו במערה הזאת שמר את הדיהן.

אחד היצורים המכונפים ירד באיטיות ונעצר מולי.

כנפיו נפרשו לצדדים.

בתוכן ראיתי מאות נקודות אור קטנות, וכל אחת מהן נשאה תמונה זעירה.

כשהתקרבתי, אחת התמונות התרחבה.

ראיתי אישה מבוגרת יושבת לצד מיטתו של ילד חולה. היא החזיקה את ידו והתפללה בשקט.

בתמונה אחרת עמד גבר לבדו על חוף סלעי, והביט בספינה המתרחקת ממנו.

בתמונה שלישית ראיתי קבוצה של יצורים שלא דמו לבני אדם, עומדים יחד מתחת לשמיים אדומים. גם הם נשאו את פניהם כלפי מעלה.

התבוננתי בהם בתדהמה.

לא ידעתי אם הם חיו בעבר, חיים עכשיו או שייכים לעולם שכבר אינו קיים.

אבל הבנתי משהו.

הכמיהה לא הייתה רק אנושית.

גם יצורים שלא הכרתי ביקשו לשמור על מה שאהבו. גם הם פחדו לאבד, קיוו, המתינו והתפללו.

היצור קיפל את כנפיו והתרחק.

המשכתי ללכת.

המנגינה ליוותה אותי עד שהמעבר נפתח לאולם עגול. במרכזו עמד סולם מוזהב, שנמשך כלפי מעלה ונעלם בתוך פתח בתקרה.

לא היו סביבו קירות תומכים.

הוא עמד לבדו, דק וגבוה באופן שנראה בלתי אפשרי.

התקרבתי.

כל שלב היה מעוטר בצורות עדינות של כנפיים, עלים וענפים. כשהנחתי עליו את ידי, הרגשתי שהוא חמים.

הרמתי את ראשי.

אי שם למעלה בקע אור מסנוור.

היצורים המכונפים התכנסו סביב הסולם, אבל לא עלו בו. הם ריחפו במעגל רחב, כאילו הם מלווים אותי עד לנקודה שאליה אינם יכולים להמשיך.

הנחתי רגל על השלב הראשון.

הסולם היה יציב.

התחלתי לטפס.

בתחילה ספרתי את השלבים, אבל אחרי זמן קצר איבדתי את הספירה. ככל שעליתי, השירים הלכו והתרחקו, ובמקומם שמעתי את נשימותיי ואת פעימות לבי.

מדי פעם הבטתי למטה.

האולם התרחק כל כך, עד שהיצורים המכונפים נראו כמו נקודות כהות הנעות בתוך אור זהוב.

המשכתי.

באמצע הדרך עצרתי לנוח.

החזקתי בסולם בשתי ידיי והצמדתי אליו את מצחי.

חשבתי על כך שכל עוד אני מטפסת, הגוף שלי עדיין עושה את מה שעשה תמיד. השרירים מתעייפים. הנשימה נעשית מהירה. הלב מזרים דם.

הרגשתי אליו חיבה פתאומית.

כל השנים האלה נשא אותי הגוף הזה ממקום למקום. הוא אפשר לי לחבק, לטעום, לרקוד, לשחות, להרגיש שמש על העור.

לא תמיד הייתי מרוצה ממנו.

לעיתים רציתי שישתנה, שיתחזק, שייראה אחרת.

אבל עכשיו, כשידעתי שאני עשויה להיפרד ממנו, הרגשתי עד כמה הוא היה חלק מכל מה שהכרתי.

הנחתי את כף ידי על החזה.

הלב פעם במהירות.

לא ידעתי אם עוד מעט אשמע אותו בפעם האחרונה.

המשכתי לטפס.

כשהגעתי אל השלב העליון, האור היה חזק כל כך שנאלצתי לעצום את עיניי.

הושטתי יד קדימה, הרגשתי אדמה יציבה, ומשכתי את עצמי החוצה.

רוח נעימה נגעה בפניי.

פתחתי את עיניי.

לפניי נפרש נוף רחב ויפהפה.

שדות ירוקים נמשכו עד לאופק. עצים גבוהים נשאו עלים מנצנצים, וביניהם זרמו פלגים צלולים שהתאחדו לאגם גדול. האור על פני המים השתנה בין זהב לכסף, והשמיים היו בהירים כל כך, עד שנדמה היה שאין בינם לבין האדמה גבול ברור.

אבל הדבר שעצר את נשימתי היה העץ.

הוא עמד במרכז הנוף.

עץ הנצח.

זיהיתי את גזעו העצום ואת הענפים הרחבים, אבל מכאן ראיתי אותו מזווית אחרת. שורשיו נמשכו אל תוך האדמה, ובמקומות מסוימים יצאו ממנה והמשיכו למרחקים, כאילו הם מחברים את כל הנוף למרכז אחד.

על ענפיו היו תלויים פירות זהובים.

עשרות מהם.

אולי מאות.

עמדתי ללא תנועה.

לא הבנתי כיצד ייתכן שירדתי אל מתחת לעץ, טיפסתי בסולם, ועכשיו אני שוב עומדת מולו.

ואז הבחנתי בדבר נוסף.

העץ לא נראה בדיוק כפי שנראה קודם.

בין הענפים ראיתי מקומות שבהם האור התעבה לצורות של שערים. חלקם היו פתוחים, ובתוכם נראו שמיים אחרים. באחד מהם הבחנתי בים כהה ובשני ירחים. באחר ראיתי רכס הרים מכוסה שלג כחול.

התקרבתי לאט.

הרגשתי כאילו המערה לא הובילה אותי למקום אחר, אלא אפשרה לי לראות חלק מן העץ שהיה נסתר ממני.

ליד הגזע נשמע קול.

״עכשיו את רואה מעט יותר.״

הסתובבתי.

לא היה שם איש.

״מי מדבר?״ שאלתי.

״אין צורך שתראי אותי כדי לשמוע.״

הקול היה עמוק, אבל לא נשמע כקולו של גבר או של אישה.

הוא הגיע מכל הכיוונים, ובכל זאת הרגשתי שהוא פונה אליי בלבד.

״איפה אני?״

״במקום שבו הדרך אל העץ והדרך אל העולמות נפגשות.״

הבטתי בענפים.

״זה אותו עץ?״

״אותו עץ. אך מה שראית ממנו קודם היה רק מה שגופך ותודעתך יכלו להכיל.״

התקרבתי אל הגזע.

הוא היה חם למגע.

״ומה היו הקולות במערה?״

״עקבות של כמיהה.״

״תפילות?״

״חלקן. אחרות היו מילים שנאמרו בלי שאיש קרא להן תפילה.״

חשבתי על האישה לצד מיטת הילד.

״האם מישהו שמע אותן?״

השתרר שקט.

לרגע חשבתי שהקול נעלם.

ואז הוא השיב.

״שמיעה אינה תמיד תשובה, ותשובה אינה תמיד הדבר שהתפללו לקבל.״

הרגשתי עצב.

״זה נשמע קשה.״

״לעיתים הוא קשה מאוד.״

לא הייתה בקול הבטחה שכל תפילה נענית, ולא ניסיון להסביר מדוע אנשים סובלים.

הערכתי את השתיקה שנשארה אחריו.

הבטתי אל אחד הפירות.

״סיפרו לי שהעץ הזה קיים מאז ראשית הבריאה.״

״הוא נושא בתוכו זיכרון עתיק מאוד.״

״האם הוא עץ החיים שמוזכר בתורה?״

״את מכירה את הסיפור על עץ החיים ועל הדרך שנשמרה מפני האדם לאחר שאכל מעץ הדעת. המקום שאת עומדת בו נוגע באותו סוד, אבל לא כל מה שאת רואה כאן ניתן להסבר באמצעות הדברים שנמסרו לעולמך.״

חשבתי על הכרובים ועל להט החרב המתהפכת.

״אז מדוע הדרך פתוחה בפניי?״

״מפני שהגעת אליה.״

״זה לא אומר שאני רשאית לאכול.״

״נכון.״

הופתעתי.

״אז מי נותן לי רשות?״

״אין כאן מי שיכול לשאת במקומך את הבחירה.״

הסתכלתי על הפירות.

״ומה יקרה אם אוכל?״

״הגוף שסביבו נבנו חייך יסיים את תפקידו. קיומך לא יהיה תלוי עוד בנשימה, בדופק או בחלוף השנים. אבל אל תבלבלי את החופש מן הגוף עם חופש מכל גבול.״

נזכרתי בכל מה שלמדתי.

בישות הזמן.

בישות הזיכרון.

בישויות האור.

באולם האפשרויות.

הרגשתי שכבר אינני אותה אישה שנכנסה לפרדס.

ובכל זאת, נשאר בי משהו מוכר מאוד.

הרצון לחיות.

לא רק להאריך ימים.

לחיות.

להמשיך להרגיש התפעלות מול דבר חדש. להבין מעט יותר את העולם. לגלות את מה שאינני יודעת. לאהוב.

״ואוכל לחזור הביתה?״ שאלתי.

הקול השיב רק לאחר שתיקה ארוכה.

״לא בדרך שבה יצאת ממנו.״

הרגשתי כאילו משהו מתכווץ בתוכי.

״אז לא אראה שוב את משפחתי?״

״אינני יכול להבטיח לך מפגש, ואינני יכול להבטיח שלא יהיה. הדרך שבה תתקיימי תשתנה, ואיתה גם האפשרויות שלך.״

הבטתי באדמה.

זו הייתה התשובה שפחדתי לשמוע.

לא הבטחה.

לא נחמה.

רק האפשרות שאבחר בדבר שאין ממנו חזרה פשוטה אל חיי הקודמים.

חשבתי על הבית.

על ילדיי.

על כל הרגעים הקטנים של חיי שלא נראו חשובים במיוחד בזמן שהתרחשו.

שיחה במטבח. צחוק שנשמע מחדר אחר. ארוחה משותפת. קול שקורא לי.

הרגשתי געגוע עז.

לרגע רציתי להסתובב וללכת.

אבל כשהרמתי את עיניי אל העץ, ידעתי שאם אחזור עכשיו, משהו בתוכי ימשיך לשאול כל חיי מה היה קורה אילו נשארתי.

לא רציתי לבחור מתוך פחד.

גם לא מתוך רצון להוכיח אומץ.

רציתי להיות בטוחה ככל שאפשר שאינני בורחת מן החיים שלי, אלא נענית לאפשרות אחרת של קיום.

התקרבתי לענף נמוך.

פרי גדול במיוחד היה תלוי בקצהו.

הוא היה חלק, כמעט עגול, ובתוך קליפתו נע אור חלש. כשהושטתי אליו את ידי, הרגשתי חום עדין בקצות האצבעות.

נגעתי בו.

החום התפשט לאורך זרועי.

לרגע עלתה בי תחושה משונה, כאילו העץ מכיר את פעימות לבי.

אחזתי בפרי.

הוא ניתק מן הענף בקלות.

הופתעתי ממשקלו. הוא היה כבד יותר מכפי שנראה.

עמדתי והחזקתי אותו בשתי ידיי.

הסתכלתי סביב.

האגם היה שקט. הרוח הניעה את העלים, ובמרחק נשמעו ציפורים.

לא היו ברקים.

לא נשמע קול שמכריז שהגיע הרגע.

העולם המשיך להתקיים באותה שלווה.

חשבתי שאולי כך נראות גם החלטות גדולות אחרות בחיים. העולם אינו עוצר לכבודן. רק מי שבוחר יודע שמשהו עומד להשתנות.

הרמתי את הפרי אל פניי.

ריח עדין עלה ממנו.

הוא הזכיר לי פרי שאכלתי בילדותי, אבל לא הצלחתי לזהות איזה. ככל שניסיתי להיזכר, כך התרחק הזיכרון.

חייכתי לעצמי.

אפילו עכשיו, מול עץ הנצח, הזיכרון האנושי שלי המשיך לתעתע בי.

עצמתי את עיניי.

חשבתי על האנשים שאני אוהבת.

לא ניסיתי להיפרד מהם.

לא רציתי להפוך את הרגע הזה לטקס של פרידה.

רק נתתי לפניהם לעלות בזיכרוני, בזה אחר זה.

ואז פקחתי את עיניי.

ונגסתי.