המסע אל הנצח — פרק שישי: הסוד שלא נברא

הפרק השישי של ספרי, המסע אל הנצח, מתפרסם כאן פרק אחר פרק. הפרקים הקודמים: פרק 1 · פרק 2 · פרק 3 · פרק 4 · פרק 5.

פרק שישי — הסוד שלא נברא

עמדתי למרגלות עץ הנצח, והפרי הזהוב עדיין היה תלוי על הענף הנמוך — ואז ראיתי, בין השורשים, פתח שלא היה שם כשהגעתי.

מתוכו בקע אור חלש.

הייתי בטוחה שהפתח לא היה שם. ובכל זאת הוא נראה עתיק, כאילו השורשים צמחו סביבו במשך אלפי שנים.

המנגינה ששמעתי קודם כבר נעלמה, אבל משהו ממנה נשאר בתוכי: מדי פעם נדמה היה לי שאני שומעת צליל בודד, וכשהייתי עוצרת להקשיב — חזר השקט.

התכופפתי והצצתי פנימה. מעבר לפתח ראיתי מדרגות רחבות היורדות אל החשכה.

היססתי. כבר פגשתי ישויות שלא העליתי בדעתי שקיימות, למדתי על הזמן, על הזיכרון ועל האהבה, ובכל מפגש גיליתי כמה מעט אני יודעת.

אבל עכשיו, מול המדרגות, לא הייתה זו סקרנות בלבד. הייתה בי תחושה שאני עומדת להיכנס למקום שאולי לא ארצה להכיר.

הנחתי יד על אחד השורשים.

״האם אני יכולה לחזור מכאן?״ שאלתי.

לא הייתה תשובה.

המתנתי — וירדתי במדרגה הראשונה.

האור שמאחוריי נחלש, אבל המדרגות עצמן החלו להאיר מתחת לרגליי: בכל פעם שהנחתי את כף רגלי הופיע זוהר עדין באבן, וכשהמשכתי הלאה, האור דעך.

ירדתי לאט. האוויר נעשה קריר יותר, ריח של אדמה רטובה מילא את המעבר, ובמרחק שמעתי טיפות מים נופלות בקצב קבוע.

לא ידעתי כמה זמן עבר עד שהגעתי לתחתית.

לפניי נפרש אולם עצום. התקרה הייתה גבוהה כל כך, שלא הצלחתי לראות היכן היא מסתיימת. קירותיו היו חלקים וכהים, ועליהם נעו נקודות אור זעירות, כמו כוכבים בשמי לילה.

במרכז האולם עמדה דלת.

לא הייתה לה מסגרת, ולא ראיתי קיר שהפריד בינה לבין שאר החלל. היא פשוט עמדה שם, עשויה חומר לבן, כמעט שקוף.

התקרבתי. על הדלת הופיעו סימנים שלא הכרתי. הם השתנו בזמן שהתבוננתי בהם, כאילו ניסו למצוא שפה שאוכל להבין.

ואז הופיעה מילה אחת.

האפשרות.

הושטתי יד אל הדלת. עוד לפני שנגעתי בה, היא נפתחה.

מעברה השני לא היה חדר. היה שם שדה רחב, מכוסה עשב כסוף שהתנועע ברוח. מעליו נפרשו שמיים כהים, ובהם שלושה ירחים בגדלים שונים.

בקצה השדה עמד בית קטן. מן החלונות בקע אור.

התקרבתי אליו. משהו בבית עורר בי תחושה מוכרת. לא זיהיתי אותו, אבל ידעתי שאם אפתח את הדלת, אמצא בפנים דבר שחשוב לי.

כשהגעתי אל החלון הראשון, הבטתי פנימה.

ראיתי אישה יושבת ליד שולחן עץ. היא הייתה מבוגרת ממני בהרבה. שערה היה לבן, ועל פניה נראו קמטים עמוקים.

מולה ישבה ילדה קטנה. האישה סיפרה לה סיפור. לא שמעתי את המילים, אבל ראיתי את תנועות ידיה, את החיוך ואת האופן שבו הילדה התקרבה אליה כדי להקשיב.

ואז האישה הרימה את ראשה והביטה ישר בי.

הרגשתי את נשימתי נעצרת.

זו הייתי אני.

לא דמות שדמתה לי. אני.

העיניים היו אותן עיניים. גם הדרך שבה הטיתי מעט את ראשי הייתה מוכרת לי. אבל מעולם לא חייתי את הרגע הזה.

נסוגתי מן החלון. האישה קמה והתקרבה אל הזכוכית.

הנחתי את ידי על פי.

״איך זה אפשרי?״ לחשתי.

היא לא השיבה. במקום זאת הניחה את כף ידה על החלון, בדיוק מול ידי.

רציתי לגעת בזכוכית, אבל פחדתי.

ואז הבית נעלם.

מצאתי את עצמי שוב בשדה הכסוף. השמיים השתנו: הירחים נעלמו, ובמקומם הופיעה שמש גדולה בצבע נחושת.

מולי עמד אדם. הוא היה גבוה, לבוש בבגד פשוט וכהה. פניו לא היו מבוגרות ולא צעירות. שערו היה שחור, אבל בתוכו נראו קווצות לבנות.

הוא הביט בי בשקט.

״מי אתה?״ שאלתי.

״מי שלא פגשת.״

הבטתי בו בחשדנות.

״זה לא מסביר דבר.״

״נכון.״

הוא חייך קלות.

״אבל את רגילה לכך שכל מי שאת פוגשת צריך להיות מישהו. בעל שם, עבר, תפקיד.״

״ולך אין?״

״יש לי אפשרויות רבות, אבל אף אחת מהן לא הפכה לחיים.״

לא הבנתי.

הוא התקרב.

״את נמצאת במקום שבו נשמרים הדברים שלא התרחשו.״

״איך אפשר לשמור דבר שלא התרחש?״

״כפי שאת יכולה לדמיין דרך שלא בחרת ללכת בה.״

הוא הרים את ידו, והשדה הכסוף השתנה.

ראיתי עיר גדולה, מלאה בניינים גבוהים ורחובות עמוסים. אנשים נעו בה במהירות, כלי רכב שלא הכרתי חלפו מעל האדמה, ובין הבניינים צמחו עצים עצומים.

״זה העתיד?״ שאלתי.

״אחד העתידים האפשריים.״

התמונה השתנתה. העיר נעלמה. במקומה ראיתי יער רחב, נהרות צלולים ויצורים שלא הכרתי.

״וזה?״

״אפשרות אחרת.״

״אז אתה ישות העתיד?״

הוא הניד בראשו.

״לא. העתיד עדיין יכול להתרחש. אני שייך למה שלא התרחש, אף שהיה יכול להתרחש.״

״אתה מתכוון לכל הדברים שהיינו יכולים לעשות ולא עשינו?״

״גם.״

הוא התיישב על אבן שהופיעה פתאום לידו.

״כל בחירה פותחת דרך אחת ומשאירה אחרות מאחור. את מכירה את הדרך שבה הלכת. אבל אינך יכולה לדעת באמת מי היית נעשית אילו בחרת אחרת.״

חשבתי על חיי: על החלטות קטנות וגדולות, על מקומות שבהם בחרתי לגור, על אנשים שפגשתי, על הזדמנויות שוויתרתי עליהן. כמה פעמים שאלתי את עצמי מה היה קורה אילו הייתי בוחרת אחרת?

״אבל לפעמים אני יכולה לשער,״ אמרתי.

״לשער, כן. לדעת, לא.״

״וזו אחת הסיבות שבני אדם מתייסרים על דרכים שלא בחרו. הם משווים את החיים האמיתיים שלהם לחיים מדומיינים שבהם הם בוחרים לראות בעיקר את מה שהיה יכול להיות טוב יותר.״

״אבל לפעמים אנחנו באמת עושים טעויות.״

״בוודאי. לא כל חרטה היא אשליה. יש החלטות שהיינו רוצים לשנות משום שאנחנו מבינים את הנזק שגרמו. אבל גם אז אינך יודעת את כל מה שהיה מתרחש בדרך האחרת.״

הוא קם.

״בואי. אני רוצה להראות לך דבר.״

הלכתי בעקבותיו. השדה נפתח לשביל ארוך, ובשני צדדיו הופיעו דלתות. מאות דלתות. אולי אלפים. כולן היו שונות זו מזו: חלקן עשויות עץ, אחרות אבן, זכוכית או אור.

מאחורי כל דלת נשמעו קולות. צחוק, בכי, מוזיקה, שיחות.

נעצרתי ליד דלת כחולה. מתוכה נשמע קול מוכר. קולי.

״מה יש שם?״

״חיים שיכולת לחיות.״

הרגשתי דחף לפתוח אותה. הנחתי את ידי על הידית.

״אם אכנס, אוכל לראות מה היה קורה אילו בחרתי אחרת?״

״תראי אפשרות אחת. לא את התשובה היחידה.״

היססתי — ואז פתחתי.

ראיתי את עצמי בבית שלא הכרתי, מוקפת אנשים זרים. הייתי צעירה יותר, וצחקתי בקול רם. היה משהו בחיי האישה הזאת שנראה קל ומשוחרר.

לרגע הרגשתי קנאה. היא נראתה מאושרת.

אבל אז התמונה השתנתה. ראיתי אותה יושבת לבדה בחדר חשוך, פניה עייפות. היא החזיקה בידה מכתב, וקראה אותו שוב ושוב. לא ידעתי מה נכתב בו. היא כיסתה את פניה בידיה.

סגרתי את הדלת. נשמתי עמוק.

״חשבתי שהחיים האלה היו טובים יותר,״ אמרתי.

״מפני שראית רגע אחד מתוכם.״

המשכנו ללכת.

נעצרתי ליד דלת קטנה עשויה עץ בהיר. מאחוריה שמעתי קול של ילד. הוא קרא לי.

הרגשתי את לבי מתכווץ.

״מי נמצא שם?״

הישות לא השיבה.

הקול נשמע שוב.

״אמא!״

הושטתי יד אל הדלת — אבל לפני שנגעתי בה, הופיעה בתודעתי מחשבה: מה אם מאחוריה נמצא ילד שלא נולד? ילד שיכולתי להביא לעולם אילו חיי היו מתפתחים אחרת?

הרגשתי דמעות בעיניי.

״אני לא רוצה לפתוח אותה,״ לחשתי.

״למה?״

״מפני שאם אראה אותו, אולי ארגיש שאיבדתי מישהו שמעולם לא הכרתי.״

הוא הנהן.

״את מתחילה להבין.״

התרחקתי מן הדלת, בעצב משונה — לא על אדם שאיבדתי, על אפשרות שלא התקיימה.

״אבל אם כל האפשרויות האלה קיימות כאן,״ אמרתי, ״האם הן אמיתיות?״

״הן אינן חיים שהתרחשו. הן דרכים שאפשר לדמיין מתוך התנאים שהיו.״

״אז למה הן נראות אמיתיות כל כך?״

״מפני שהתודעה שלך מסוגלת להרגיש גם דברים שאינם מתרחשים בפועל. את יכולה לפחד ממשהו שעוד לא קרה, להתגעגע לדבר שלא היה, או להתרגש מסיפור שאינך חלק ממנו.״

כמה מן הרגשות שלנו נוצרים לא מן המציאות עצמה, אלא מן האפשרויות שאנחנו מדמיינים — פחד מדבר שלא התרחש, אכזבה מחיים שלא נראו כפי שציפינו?

הוא התקרב אליי.

״אבל היכולת לדמיין אפשרויות היא גם אחת המתנות הגדולות של התודעה. בלעדיה היית מתקשה לתכנן, ליצור, לקוות או להבין את מה שעוד לא קיים.״

הבטתי בדלתות.

״אז הדמיון הוא גם מקור של כאב וגם מקור של יצירה.״

״כן.״

הוא עצר.

״ועכשיו הגענו לשאלה שבגללה הובאת לכאן.״

״איזו שאלה?״

הישות הרימה את ידה. כל הדלתות נעלמו.

מצאנו את עצמנו בתוך חלל לבן וריק — בלי אדמה, בלי שמיים, בלי אור שנראה מגיע ממקור מסוים. עמדתי על דבר שלא הצלחתי לראות.

״מה חסר כאן?״

הסתכלתי סביבי.

״הכול.״

״את בטוחה?״

״אין כאן שום דבר.״

״אבל את כאן.״

״וגם אתה.״

״נכון.״

״עכשיו דמייני מקום שבו כל האפשרויות כבר התרחשו. כל מחשבה כבר נחשבה, כל דרך כבר נבחרה, כל תשובה כבר ניתנה.״

״מה יישאר ליצור שחי במקום כזה? אם אין עוד אפשרות לגלות דבר חדש, האם עדיין יש משמעות לסקרנות? ואם כל תוצאה ידועה מראש, האם הבחירה עדיין נחווית כבחירה?״

״אולי הבחירה קיימת, אבל משהו בחוויה שלה משתנה.״

הוא הנהן.

״בדיוק.״

״את חושבת על הנצח כעל זמן שאין לו סוף. אבל מה יקרה אם תמשיכי לחיות עד שתכירי כל מקום, תפגשי כל יצור ותלמדי כל דבר שאפשר ללמוד? מה יגרום לך להמשיך לרצות להתקיים?״

הרגשתי פחד קל. השאלה ששאלתי את עצמי אחרי שפגשתי את ישות הזמן חזרה עכשיו — במשמעות חדשה.

״אולי היכולת ליצור דברים חדשים,״ אמרתי.

״ומה אם כבר יצרת כל דבר שיכולת לדמיין, והכרת כל יצור שיכולת להכיר?״

״אתה מנסה להגיע למצב שבו לא יישאר לי שום דבר לעשות.״

״לא. אני מנסה להראות לך שאת מחפשת את משמעות הקיום בעיקר במה שעוד לא השגת.״

השתתקתי. הוא צדק. אבל אם המשמעות שלי תלויה תמיד בדבר הבא, מה יקרה ברגע שבו לא יהיה דבר נוסף?

הישות התקרבה אליי.

״יש דבר אחד שאינך יכולה ליצור באמצעות כוח, ידע או זמן.״

הרגשתי את לבי פועם מהר יותר.

״מהו?״

״את הבחירה החופשית של אחר לאהוב.״

שתקתי.

״את יכולה ליצור עולם יפה, להעניק ליצור את כל מה שהוא צריך, להגן עליו, ללמד אותו, אפילו לאפשר לו לחיות לנצח. אבל אינך יכולה להכריח אותו לאהוב מבלי לשנות את משמעות האהבה עצמה.״

חשבתי על ישויות האור, על השיחה שלנו על אהבה שאינה מבקשת להחזיק.

״מפני שאהבה כפויה אינה אהבה,״ אמרתי.

״במובן שעליו אנחנו מדברים, כן.״

הוא הרים את ידו. החלל הלבן התמלא באורות קטנים. כל אור נע בכיוון אחר. חלקם התקרבו, אחרים התרחקו.

״אם הבריאה נובעת מאהבה, כפי שהתחלת לחשוב, ייתכן שאחד הדברים העמוקים ביותר בה הוא האפשרות שיצורים יכירו בערכם של אחרים מתוך עצמם.״

״אבל אם אלוהים ברא הכול, הוא הרי ידע מה יקרה.״

״ייתכן. אבל ידיעה אינה זהה לכפייה. וגם כאן, עלייך להיזהר מלהשליך את הדרך שבה את יודעת דברים על דרך ידיעתו של הבורא.״

״אז מהו הסוד שלא נברא?״ שאלתי.

הישות הביטה בי זמן רב.

״לא כל מה שקיים כיכולת מוכרח להפוך למעשה.״

הוא הצביע אל האורות.

״האפשרות לאהוב יכולה להינתן. אבל האהבה החופשית של יצור מסוים אינה דבר שאפשר להניח בתוכו כמו שמניחים אבן באדמה. היא מתממשת בדרך שבה הוא פונה אל מה שמחוץ לעצמו.״

״אז הסוד הוא הבחירה לאהוב?״

״אולי הסוד הוא שאין דרך להפוך אותה למובטחת בלי לשנות את טבעה.״

הרגשתי צמרמורת.

כל המסע שלי החל מן הרצון להבין כיצד אפשר לחיות לנצח. ועכשיו עמדתי מול האפשרות שהדבר החשוב ביותר בקיום אינו דבר שאפשר להבטיח, אפילו אם החיים עצמם אינם מסתיימים.

אפשר להאריך חיים, להרחיב ידע, לשנות צורת קיום — אבל אהבה, חוכמה ומשמעות אינן ניתנות להבטחה. הן דורשות מן היצור החי לא רק יכולת, גם בחירה.

ואז קרה דבר שלא ציפיתי לו.

אחד האורות התקרב אליי. הוא היה קטן וחלש. כשהגיע לגובה פניי, ראיתי בתוכו תמונה.

הבית שלי. האנשים שאני אוהבת.

הרגשתי געגוע חד.

האור התקרב עוד — ואז שמעתי קול מוכר.

״את חוזרת?״

הרגשתי את נשימתי נעצרת. לא ידעתי מי אמר את המילים. הקול היה מורכב מקולות רבים שהכרתי, כאילו כל האנשים שאהבתי שאלו אותי יחד.

הושטתי את ידי אל האור.

״כן,״ לחשתי.

אבל אז נעצרתי. האם באמת ידעתי שאני חוזרת? הרי עדיין לא בחרתי.

האור החל להתרחק.

״חכה!״ קראתי.

הוא נעצר.

הישות התקרבה אליי.

״את יכולה לבחור להמשיך במסע,״ אמר. ״אבל אינך יכולה לבחור במקומם כיצד ירגישו בהיעדרך.״

הרגשתי כאב בחזה.

״אני לא רוצה לפגוע בהם.״

״אז עלייך לכלול גם אותם בתוך הבחירה שלך. לא מפני שהם בעלים של חייך, אלא מפני שלבחירות שלך יש משמעות גם בחייהם.״

לראשונה הבנתי שהשאלה אם אחיה לנצח אינה רק שאלה על מה שיקרה לי. היא גם שאלה על הקשרים שאני חלק מהם, על הדברים שאשאיר מאחור, ועל האחריות שלי כלפי מי שלא בחרו במסע הזה.

האור נעלם. החלל הלבן החל להתפוגג.

מצאתי את עצמי שוב באולם שמתחת לעץ הנצח. הדלת השקופה עמדה פתוחה. הישות עמדה מולי.

״אתה תישאר כאן?״ שאלתי.

״המקום הזה יישאר פתוח כל עוד קיימות אפשרויות שלא נבחרו.״

״ואתה?״

הוא חייך.

״אני שייך למה שיכול היה להיות. אינני צריך להישאר במקום אחד.״

״יש לך שם?״

הוא שתק לרגע.

״תוכלי לקרוא לי האפשרות שלא התממשה.״

חשבתי על כל הדלתות שראיתי, על החיים שיכולתי לחיות, על האנשים שיכולתי לפגוש — ועל הילד שקרא לי מאחורי הדלת שלא פתחתי.

״יש דבר אחד שאני רוצה לדעת,״ אמרתי. ״אם כל האפשרויות שלא בחרתי ממשיכות להתקיים כאן, האם אני באמת מאבדת משהו כשאני בוחרת?״

הוא התקרב אליי.

״את מאבדת את האפשרות לחיות את כל הדרכים כאילו היו דרך אחת. אבל הבחירה היא גם מה שמאפשר לחיים שלך לקבל צורה מסוימת.״

חיים שבהם לא מוותרים על שום אפשרות אינם בהכרח חיים מלאים יותר. לפעמים דווקא ההחלטה לבחור בדרך אחת היא שמאפשרת לנו להעמיק בה.

״ואם אבחר בנצח?״

״גם אז לא תוכלי לחיות את כל האפשרויות בבת אחת.״

הוא עצר.

״אינסוף זמן אינו מעניק לך אינסוף גרסאות של עצמך.״

גם אם אחיה לנצח, עדיין אצטרך לבחור, וכל בחירה תשאיר אפשרויות אחרות מאחור. הנצח לא ישחרר אותי מן הצורך להחליט מי אני רוצה להיות — הוא רק יעניק לי זמן רב יותר לשאת בתוצאות הבחירות שלי.

הישות פנתה אל הדלת.

״כעת את יכולה לחזור אל העץ.״

הבטתי במדרגות שהובילו למעלה.

״ואם אחליט לא לאכול מן הפרי?״

הוא חייך.

״גם זו תהיה בחירה.״

התחלתי לעלות. המדרגות האירו מתחת לרגליי, בדיוק כפי שהאירו כשירדתי. אבל הפעם הרגשתי שהן מובילות אותי למקום אחר — לא מפני שהעץ השתנה, מפני שאני השתניתי.

כשהגעתי אל הפתח, אור היום סנוור אותי לרגע. יצאתי אל היער.

עץ הנצח עמד מעליי, עצום ושקט. הפרי הזהוב עדיין היה תלוי על הענף הנמוך.

התקרבתי אליו. יכולתי לראות את האור נע מתחת לקליפתו. הושטתי את ידי.

הפעם לא עצרתי מפחד. עצרתי מפני שהבנתי משהו שלא ידעתי קודם.

החיים אינם מקבלים משמעות רק מן האפשרויות שעומדות בפנינו, אלא גם מן הנכונות שלנו לבחור באחת מהן ולוותר על האחרות.

ואולי זו הסיבה שהנצח אינו יכול להעניק לנו את כל מה שאנחנו מבקשים. מפני שיש דבר שאפילו זמן שאין לו סוף אינו יכול לעשות במקומנו.

לבחור כיצד נחיה.

עמדתי מול הפרי, ופתאום עלתה בי מחשבה שהטרידה אותי יותר מכל מה שראיתי באולם האפשרויות.

אם אלוהים ברא עולם שבו יצורים יכולים לבחור, ואם הבחירה שלהם אינה דבר שאפשר להחליף בהחלטה של אחר בלי לשלול את חירותם, האם גם אני, אם אעבור לצורת קיום נצחית, אצטרך ללמוד לאהוב את הבריאה בלי לנסות לשלוט בה?

הבטתי בענפי העץ. המנגינה חזרה להישמע, חלשה מאוד. אבל הפעם שמעתי בתוכה דבר חדש.

לא רק צלילים. גם מרווחים של שקט.

ופתאום הבנתי שאולי דווקא המרווחים האלה הם שמאפשרים למנגינה להתקיים.

נשמתי עמוק.

עדיין לא ידעתי אם אבחר בנצח.

אבל ידעתי שהשאלה כבר אינה רק אם אני מוכנה לחיות ללא סוף.

השאלה היא אם אני מוכנה להמשיך לבחור, גם כשלא יהיה עוד סוף שיבחר במקומי.