פרק עשרים ושבעה — המחיר של האמת

המילים האחרונות שהופיעו על המפה המשיכו להעסיק אותי גם לאחר שהקשר נותק.

אל תחפשו רק את מי שמבקש להיכנס.

בדקו מי נתן לו את הדרך.

נעמה עמדה מול הרישום העתיק של שתי החתימות. אחת מהן הייתה ישנה כל כך, עד שקוויה כמעט נמחקו. השנייה נראתה ברורה יותר, אך חלק ממנה טושטש בתקופה מאוחרת.

״מי חתם עליהן?״ שאלתי.

״עדיין איננו יודעות,״ השיבה נעמה. ״וגם לא ברור מה בדיוק הן אישרו.״

אדרה התקרבה אל השולחן.

״מצאתי הפניה לרישום שלא נכלל בארכיון המרכזי. הוא מתאר ניסוי מוקדם במערכות חיבור בין תודעות.״

״את חושבת שהוא קשור לתחנת הקבלה?״

״ייתכן. אבל אני רוצה לראות את הרישום המלא לפני שנחליט.״

נעמה שמרה את המפה.

״אליה ואני נמשיך לעקוב אחר הנתיב הפנימי. שום מעבר לא ייפתח. אם יחול שינוי, נקרא לכן.״

יצאתי עם אדרה אל הספרייה העתיקה.

חדר העדויות היה קטן מכפי שציפיתי.

לא היו בו אולמות מפוארים או מדפים שנמשכו עד אין קץ. רק קירות מכוסים בחריטות צפופות ואבן שטוחה במרכז החדר.

על האבן הונח לוח כהה.

״כאן נשמרו עדויות שלא הועברו לארכיון הציבורי,״ הסבירה אדרה.

״למה?״

״לפעמים מפני שהיו חלקיות. לפעמים מפני שסתרו מסמכים אחרים.״

״ומי החליט מה יישמר בחוץ?״

״זאת שאלה שעוד לא מצאתי לה תשובה.״

היא הפעילה את הלוח.

תחילה הופיעו מילים.

אחר כך קולות.

ולבסוף ראיתי חדר עגול ובמרכזו שתי תודעות.

האחת הייתה יציבה, בעלת צורה ברורה. השנייה נראתה כאור חלש שקווי המתאר שלו התפזרו ונאספו ללא הרף.

״אני רוצה לצאת,״ אמרה התודעה החלשה.

״ננסה לייצב אותך באמצעות קשר זמני,״ השיבה האחרת. ״כשתוכלי להחזיק את המבנה שלך בעצמך, נפריד בינינו.״

״ואם לא אצליח?״

״נעצור.״

״את מבטיחה?״

״כן.״

קו אור דק נוצר ביניהן.

בתחילה הוא הבהב, אך בהדרתם נעשה יציב. התודעה החלשה החלה לקבל צורה.

״אני יכולה לשמוע את עצמי,״ אמרה בפליאה.

היא צחקה.

לרגע נדמה היה שהניסוי מצליח.

אבל אז התרחב הקו.

התודעה החלשה התקרבה אל האחרת.

״אני מפחדת שתחזירי אותי,״ אמרה.

״אני לא מחזירה אותך.״

״אז אל תתרחקי.״

מן הצד נשמע קול.

״החיבור עמוק מדי. צריך להתחיל בהפרדה.״

התודעה היציבה ניסתה להחליש את הקשר.

האור ביניהן התחזק.

״אם ננתק עכשיו, היא עלולה לאבד את היציבות שהשיגה,״ אמר אחד המשקיפים.

״ואם נמתין, ייתכן שלא נוכל להפריד ביניהן כלל,״ השיב אחר.

התודעה החלשה שמעה אותם.

״הבטחתם לי שאוכל לצאת.״

איש לא ענה.

סביב השתיים הופיעו אורות נוספים.

אחד, אחריו שניים, ואז עוד רבים.

החיבור התרחב והפך לרשת.

קולות החלו להישמע מכל עבר. חלקם ביקשו עזרה, אחרים דרשו להפסיק.

התודעה היציבה ניסתה להתרחק, אך כל תנועה שלה משכה אחריה את הרשת כולה.

״נתקו עכשיו!״

היא הביקה בתודעה שמולה.

״אני מצטערת.״

הקשר נותק.

הבזק אור מילא את החדר.

כשהתמונה התבהרה, ראיתי שהתודעה החלשה נותרה קיימת, אך צורתה השתנתה. חלק מן האור שלה עדיין נמשך אל המקום שבו עמדה האחרת.

״תחזירו לי את מה שלקחתם,״ נשמע קולה.

הרישום הסתיים.

עמדתי מול האבן זמן רב.

״מה קרה לה?״ שאלתי.

״הרישום אינו מספר,״ השיבה אדרה.

״היא נשארה כלואה?״

״ייתכן. אבל איננו יודעות היכן המשיכה להתקיים.״

״ומי הייתה התודעה היציבה?״

״גם שמה חסר.״

התקרבתי ללוח.

״אז מישהו שמר את הכישלון, אבל השמיט את זהות המשתתפות.״

״כן. איננו יודעות אם השמות הוסרו בזמן התיעוד או מאוחר יותר.״

ביקשתי לראות שוב את תחילת הניסוי.

הפעם לא התבוננתי בתודעות. בחנתי את החדר, את המכשירים ואת הסימנים שעל הקירות.

ואז הבחנתי בצורה מוכרת.

שני קווים מקבילים.

לצדם נקודה.

״אדרה, תעצרי.״

התמונה קפאה.

״זה הסימן של תחנת הקבלה.״

אדרה הגדילה אותו.

״הוא שייך לאותה מערכת סימון. אבל לא בהכרח לאותה תחנה.״

״אפשר להשוות אותו לרישומים שלנו?״

״כן.״

היא העתיקה את הסימן ושלחה אותו לנעמה.

הבטתי שוב בחדר הריק.

אולי הדרך שמישהו השאיר פתוחה לא נועדה במקור למעבר ממקום למקום.

אולי היא נועדה לחיבור בין תודעות.

בדרך החוצה חשבתי על ההבטחה שניתנה בתחילת הניסוי.

נעצור.

היא נאמרה בביטחון מוחלט.

ובכל זאת, כשהגיע הרגע, מי שנתנה אותה לא ידעה כיצד לקיים אותה בלי לפגוע במי שביקשה להציל.

נזכרתי באילה.

בהדמיה שבנינו עבורה.

באותו רגע שבו הופיעה דלת שלא ביקשה לראות.

נעמה הצליחה לעצור את התצוגה. אבל מה היה קורה אילו התעלמנו מן הסימן הראשון שמשהו אינו כשורה?

הבנתי פתאום עד כמה חשוב לא רק לדעת להפעיל מערכת, אלא גם להבין כיצד להפסיק את פעולתה.

מצאתי את אליה בחדר התצפית וסיפרתי לה על הניסוי.

היא הקשיבה עד שסיימתי.

״אני רוצה לדבר עם אחדה,״ אמרתי.

״על מערכות החיבור?״

״כן. היא מכירה את הניסיונות הראשונים ליצור קהילות של זיכרון משותף.״

״את חושבת שהייתה מעורבת בניסוי?״

״אני לא יודעת. ואני לא רוצה להאשים אותה בלי לדעת. אבל אולי היא תוכל להסביר למה דברים כאלה המשיכו להתרחש.״

אליה הסכימה לבוא איתי.

עמק ההסכמה נראה שליו כשהגענו אליו.

אורות נעו בין העצים, ועל פני הבריכה הופיעו השתקפויות של דמויות שחלפו בשבילים.

תמירה פגשה אותנו ליד המים.

״חזרתן.״

״אנחנו מחפשות את אחדה.״

היא בחנה את פניי.

״קרה משהו?״

״מצאנו רישום של ניסוי חיבור שנכשל.״

תמירה השתקקה.

״היו ניסויים כאלה,״ אמרה לבסוף. ״חלקם קדמו לקהילה שלנו.״

״אחדה יודעת עליהם?״

״אני מניחה שהיא מכירה לפחות חלק מן ההיסטוריה.״

היא הלכה לקרוא לה.

כשאחדה הגיעה, הצגתי בפניה את הרישום.

היא צפתה בו בשקט.

כשהסתיים, לא דיברה זמן מה.

״ראית אותו בעבר?״ שאלתי.

״לא את התיעוד הזה. אבל שמעתי על ניסיונות דומים.״

״למה לא סיפרת לנו?״

״לא ידעתי שהם קשורים למערכת שאתן חוקרות.״

״אבל ידעת שחיבורים עמוקים עלולים להקשות על הפרדה.״

״כן.״

״וזה מידע שהיה יכול לעזור לנו.״

אחדה הביטה בי.

״נכון.״

הופתעתי מכך שלא ניסתה להתגונן.

״פחדתי,״ אמרה.

״ממה?״

״שכשתשמעו על הכישלונות, תחשבו שכל קשר עמוק בין תודעות הוא דבר מסוכן.״

״אז העדפת שלא לספר?״

״לא חשבתי על זה כך. אבל אני מבינה עכשיו שזאת הייתה התוצאה.״

התיישבנו ליד הבריכה.

״כשהקמנו את הקהילה,״ סיפרה אחדה, ״רצינו ליצור מקום שבו תודעות לא יצטרכו לשאת את בדידותן לבדן. היו כאלה שאיבדו את עולמן. אחרות נשאו זיכרונות שלא הצליחו להכיל.״

״ושיתוף הזיכרונות עזר להן?״

״לרבות מהן, כן. בהתחלה הן יכלו לבחור איזה זיכרון לחלוק ומתי להפסיק.״

״ומה השתנה?״

״חלקן ביקשו להישאר מחוברות. הן מצאו נחמה בתחושה שמישהו אחר יכול להבין אותן בלי שיצטרכו להסביר הכול.״

היא התבוננה במים.

״אבל לא תמיד ידענו להבחין בין קשר שנבחר מחדש בכל רגע לבין קשר שהפך לתנאי לקיומה של תודעה.״

״וכשאותה תודעה ביקשה לעזוב?״

״לפעמים הצלחנו להפריד. לפעמים לא.״

״מפני שהאחרות הסתמכו עליה?״

״כן. ולעיתים גם מפני שהיא עצמה כבר לא ידעה אילו חלקים מן הזיכרון שלה שייכים לה.״

חשבתי על אילה ועל תמה.

על השיר.

על הטבעת הכחולה.

״אנחנו מנסות ליצור קשר בלי לערבב את הזיכרונות,״ סיפרתי.

תיארתי את קערת התקשורת של נעמה ואת מרחב ההדמיה.

אחדה הקשיבה בתשומת לב.

״אולי זאת דרך טובה יותר,״ אמרה.

״עדיין מוקדם לדעת.״

״נכון. אבל יש הבדל בין לאפשר למישהי לדבר עם אחרת לבין להפוך את הזיכרונות שלהן למבנה משותף שאינן יכולות להפריד.״

הבטתי בה.

״אפשר להיות קרובים בלי לדעת הכול זה על זה.״

אחדה חייכה בעצב.

״הלוואי שהיינו מבינים את זה מוקדם יותר.״

לפני שעזבנו שאלתי אותה על הנתיב הפנימי בתחנת הקבלה.

הראיתי לה את שני הקווים המקבילים ואת הנקודה.

היא התבוננה בסימן.

״הוא מוכר לי.״

״מאיפה?״

״ממערכות ישנות שהבחינו בין מקור הבקשה לבין המקום שבו היא אמורה להתקבל.״

״את יודעת מי בנה את הנתיב?״

״לא. כמה קבוצות השתתפו בפיתוח המערכות האלה.״

״והרישומים המקוריים?״

״חלקם עדיין קיימים.״

״איפה?״

״בארכיון המבנים הראשונים. אני יכולה לעזור לכן להגיע אליהם.״

הרגשתי שסוף סוף מצאנו כיוון ברור.

״תעשי את זה?״

״כן.״

היא הביטה בי.

״אבל יש דבר שאני רוצה שתדעי.״

״מה?״

״מי שבנו את המערכות הראשונות לא בהכרח רצו לפגוע. חלקם האמינו שהם פותרים בעיה שאיש לפניהם לא הצליח לפתור.״

״אני מבינה.״

״זה חשוב לי.״

״גם לי,״ השבתי. ״אבל הכוונה שלהם לא משנה את מה שקרה למי שנפגעו.״

אחדה השפילה את מבטה.

״לא. היא לא משנה.״

כשחזרנו לסדנה, נעמה כבר השוותה את הסימן שמצאנו לתרשימים של תחנת הקבלה.

״יש התאמה חלקית,״ אמרה.

״מה המשמעות שלה?״

״ייתכן שהנתיב הפנימי שימש גם לחיבור זמני בין מבנים, לא רק לקליטה של תודעה שעברה ממקום אחר.״

״כמו בניסוי?״

״אולי. אבל אנחנו צריכות את הרישומים המוקדמים כדי לדעת.״

אדרה פתחה את תיעוד הניסוי לצד המפה.

״ויש עוד משהו.״

היא הצביעה על סימן זעיר בקצה אחד המכשירים שתועדו בחדר.

קו דק התפצל לשניים.

״מצאנו את אותו סימן גם באחד מרישומי המרחב המנותק,״ אמרה נעמה.

״אז התודעה מן הניסוי נמצאת שם?״

״לא בהכרח. ייתכן שהסימן הועבר כחלק ממבנה או מזיכרון.״

״אבל אפשר לבדוק.״

״כן. בלי לפנות לתודעות ובלי להפעיל מעבר, נוכל להשוות את הרישומים.״

הסכמתי.

בזמן שנעמה עבדה, ביקשה אילה לדבר איתנו.

קולה נשמע מתוך הקערה.

״דיברתי שוב עם תמה,״ סיפרה.

״איך היה?״

״טוב. היא שרה לי.״

״מהאמצע?״ שאלתי.

אילה צחקה.

״מהאמצע.״

היא שתקה לרגע.

״אני רוצה לשאול אותך משהו.״

״בבקשה.״

״אם תמצאו זיכרון שנראה שייך לי, אתן תספרו לי?״

חשבתי על הרישום העתיק.

על התודעה שביקשה לצאת.

על הסיפור שלא ידעתי כיצד הסתיים.

״נספר לך שמצאנו מידע,״ השבתי. ״ואת תוכלי להחליט אם תרצי לראות אותו.״

״גם אם הוא יהיה כואב?״

״כן.״

״ואם אשנה את דעתי באמצע?״

״נעצור.״

המילה הזאת נשמעה לי אחרת עכשיו.

״איך אדע שבאמת תוכלו לעצור?״ שאלה אילה.

הבטתי בנעמה.

״לפני שנציג לך משהו, נבדוק שהמערכת מאפשרת זאת,״ השיבה. ״ואם לא נוכל להבטיח עצירה בטוחה, לא נתחיל.״

אילה שתקה.

״טוב,״ אמרה לבסוף. ״אני רוצה לדעת, אבל אני לא רוצה שמישהו יחליט בשבילי.״

״גם אנחנו לא,״ אמרתי.

הבדיקה נמשכה זמן רב.

נעמה השוותה את סימני הקשר מן הניסוי העתיק לרישומים המאוחרים.

חלקם היו פגומים.

אחרים השתנו עד שקשה היה לקבוע אם מקורם זהה.

לבסוף הופיעה התאמה חלקית.

״מצאתי משהו,״ אמרה.

התקרבתי.

״אחד הסימנים מן הניסוי מופיע ברישום מאוחר יותר של המרחב המנותק.״

״אז אולי אחת המשתתפות המשיכה להתקיים שם.״

״ייתכן. אבל הסימן לבדו אינו מספיק כדי לזהות אותה.״

אדרה בחנה את התוצאה.

״נצטרך לברר אם הוא שייך לתודעה עצמה או למערכת שאליה הייתה מחוברת.״

נעמה הנהנה.

״ואם נצליח לזהות תודעה מסוימת, נבקש את הסכמתה לפני שנציג לה את הרישום.״

חשבתי על האישה מן הניסוי.

על הפחד בקולה.

לא ידעתי אם היא עדיין קיימת.

אבל בפעם הראשונה הייתה לנו דרך לחפש אותה בלי להניח מראש היכן היא נמצאת.

מאוחר יותר יצאתי אל הגן.

התיישבתי ליד הבריכה והבטתי באורות שנעו על פני המים.

חשבתי על חיי האנושיים.

על הפעמים שבהן רציתי להגן על ילדיי מפני כל כאב.

כשהיו קטנים, היה קל יותר להאמין שאוכל לעשות זאת.

יכולתי להחזיק אותם בזרועותיי, להרחיק סכנה, להרגיע פחד.

אבל ככל שגדלו, הבנתי שלא תמיד אדע מה נכון עבורם.

היו פעמים שבהן הייתי בטוחה שאני מבינה את צרכיהם טוב מהם.

והיו פעמים שבהן גיליתי שטעיתי.

לא מפני שאהבתי אותם פחות.

אלא מפני שגם אהבה גדולה אינה מעניקה לאדם ידיעה מוחלטת.

חשבתי על האישה שהתעוררה בגופי.

היא חזרה הביתה אל ילדיי.

מאז היא ממשיכה לחיות את החיים שהכרנו שתינו.

ואני נמצאת כאן.

לשתינו זיכרונות משותפים.

אבל הבחירות שאנחנו עושות עכשיו שונות.

לא הייתי רוצה שמישהו יחליט עבור אחת מאיתנו מה עליה לזכור, את מי עליה לאהוב או היכן עליה לחיות.

גם אם יאמין שהוא יודע מה טוב בשבילה.

ליארה מצאה אותי כשהאור סביב הבריכה החל להתעמעם.

״נעמה קוראת לנו.״

קמתי מיד.

בסדנה עמדו כולם סביב המפה.

שני הקווים המקבילים הופיעו מעל השולחן.

בקשת הכניסה עדיין הייתה פעילה.

גם בקשת העצירה.

אבל עכשיו הופיע ביניהם סימן חדש.

קו קצר נמשך מן המרחב הפנימי אל אחד ממנגנוני הקליטה הישנים.

״מה זה?״ שאלתי.

״ניסיון ליצור חיבור,״ השיבה נעמה.

״מעבר?״

״לא. אין אישור יעד, לא נרשמה קליטה חדשה ושום מעבר לא נפתח.״

הרגשתי הקלה.

״אז מה המערכת מנסה לעשות?״

״לשחזר נתיב חיבור ישן.״

אדרה התקרבה אל הרישום.

״מאותו סוג שראינו בניסוי?״

״עדיין אינני יכולה לקבוע.״

נעמה פתחה את פרטי הפעילות.

זוהה ניסיון לשחזר נתיב חיבור ישן.

מקור השחזור: לא מזוהה.

אישור הפעלה נוכחי: חסר.

סהר הביט במילים.

״אז המערכת אמורה לעצור אותו.״

״כן,״ השיבה נעמה.

אבל לפני שהספיקה להמשיך, הופיעה שורה נוספת.

הרשאת שימוש היסטורית: מזוהה.

״איך יכולה להיות הרשאה אם אין אישור הפעלה?״ שאלתי.

אדרה התקרבה.

״מפני שהמערכת מזהה הרשאה שנשמרה בעבר. זה לא אומר שמותר להשתמש בה עכשיו.״

״אפשר לראות מי נתן אותה?״

נעמה פתחה את השדה.

שתי חתימות הופיעו מעל השולחן.

האחת עתיקה.

השנייה מטושטשת.

אותן חתימות שמצאנו ברישומים הקודמים.

אדרה הביטה בהן.

״אנחנו חייבות למצוא את המסמך המקורי,״ אמרה.

״ואת התנאים שבהן ניתנה ההרשאה,״ הוסיפה נעמה.

היא בדקה שוב את מצב התחנה.

״הנתיב עדיין לא נפתח. אבל המערכת ממשיכה לזהות את ההרשאה הישנה.״

״אז מי שמנסה להשתמש בו יודע שהיא קיימת?״ שאלתי.

״אולי. ואולי המערכת עצמה פונה אליה באופן אוטומטי. עדיין איננו יודעות.״

הבטתי בשתי החתימות.

כל כך הרבה שאלות נותרו פתוחות.

מי בנה את הנתיב?

למה הוסתר חלק מן הרישום?

והאם מישהו השתמש בעבר בהרשאה הזאת כדי לבצע פעולה שלא הייתה צריכה להתרחש?

נעמה עמדה לסגור את המפה.

ואז הופיעה הודעה נוספת.

נמצא מסמך מקור מקושר להרשאה ההיסטורית.

מיקום: ארכיון המבנים הראשונים.

אדרה הרימה את ראשה.

זה היה בדיוק המקום שאחדה הציעה להראות לנו.

לראשונה מאז שהחלה בקשת הכניסה המסתורית, לא עמדנו מול סימן חסר פשר בלבד.

הייתה לנו כתובת.

״נלך לשם,״ אמרתי.

נעמה הנהנה.

״אבל עד שנדע מה כתוב במסמך, שום דבר לא ייפתח.״

הבטתי שוב בחתימה המטושטשת.

מישהו טרח להסתיר חלק ממנה.

ואולי עכשיו, אחרי זמן רב כל כך, נוכל לגלות מדוע.

סוף פרק עשרים ושבעה