פרק שלישי — בין הזמן לנצח

עמדתי מול עץ הנצח ולא הצלחתי להסיר ממנו את עיניי.

הוא היה יפה באופן שלא הכרתי. לא רק בגלל הגזע הכסוף, הענפים הרחבים או הפירות הזהובים שנראו כאילו נאסף לתוכם אור השמש. היה בו משהו נוסף, שקשה היה לי להגדיר. תחושה של נוכחות. כאילו לא עמדתי מול עץ, אלא מול דבר חי שמודע לכך שאני נמצאת שם.

הפרי שהתנועע קודם לכן נעצר.

הסתכלתי על הענפים האחרים. העלים כמעט לא זזו. הרוח, שליוותה אותנו לאורך השביל, נעלמה ברגע שנכנסנו אל קרחת היער.

לא שמעתי אפילו ציוץ של ציפור.

מלבד הציפור הכסופה, כמובן.

היא עמדה על ענף נמוך והביטה בי. במשך כל הדרך היא הייתה מלאת חיים, לפעמים חסרת סבלנות, כאילו ידעה בדיוק לאן אנחנו הולכות ולא הבינה מדוע אני מתעכבת על כל דבר. עכשיו הייתה שקטה.

״למה קראת לו עץ הנצח?״ שאלתי.

״מפני שזה שמו.״

״אני מניחה שלא התכוונת לתת לי תשובה כל כך פשוטה.״

היא הטתה מעט את ראשה.

״לא כל תשובה פשוטה היא תשובה שלמה.״

התקרבתי אל הגזע.

מקרוב הבחנתי שקווי הקליפה שלו אינם דומים לאלה של עצים אחרים. הם התפתלו זה סביב זה, דקים ומסועפים, ויצרו צורות שהזכירו לי כתיבה בשפה שאיני מכירה.

הושטתי יד, אך עצרתי לפני שנגעתי בו.

״מותר?״

״העץ לא היה נותח לך להתקרב אילו לא רצה בכך.״

לא ידעתי מה לעשות עם המשפט הזה. מאז שנכנסתי לשביל הנסתר שמעתי דברים שלא התאימו לשום דבר שהכרתי, ובכל זאת, במקום להיבהל, מצאתי את עצמי מקבלת אותם זה אחר זה. אולי משום שהכול התרחש בהדרגה. פרח שהתקפל למגע ידי, בריכה שהשתקפו בה כוכבים בשעות הערב, שעון שכמעט לא התקדם.

כל אחד מהדברים האלה היה מוזר בפני עצמו. יחד הם יצרו עולם שבו כבר לא ידעתי אילו כללים עדיין תקפים.

הנחתי את כף ידי על הגזע.

הקליפה הייתה חמימה.

עצמתי את עיניי לרגע. מתחת לכף ידי הרגשתי פעימה חלשה, כמעט בלתי מורגשת. ניסיתי להקשיב לה, להחליט אם זו תנועה אמיתית או הדופק שלי, אבל ככל שהתרכזתי בה נעשתה התחושה ברורה יותר.

משכתי את ידי.

״הוא פועם.״

הציפור לא נראתה מופתעת.

״בדרכו.״

הבטתי שוב בעץ. הייתי בטוחה שלא ראיתי אותו מעולם, ובכל זאת התחושה המוזרה שליותה אותי מאז שנכנסנו לקרחת היער הלכה והתחזקה. היא הזכירה לי את הרגעים שבהם ריח מסוים מחזיר אותי לילדות, עוד לפני שאני מצליחה להיזכר לאיזה מקום או לאיזה אדם הוא שייך.

רק שכאן לא הגיע הזיכרון.

נשארה רק תחושת ההיכרות.

״הייתי כאן פעם?״ שאלתי.

הציפור העבירה את משקלה מרגל אחת לאחרת.

״מה גורם לך לחשוב כך?״

״אני לא יודעת. אולי העץ הזה. אולי את. יש לי הרגשה ששתיכן יודעות עליי משהו שאני לא יודעת.״

היא הביטה לעבר השביל שממנו הגענו.

״יש דברים שאי אפשר להבין לפני שפוגשים אותם.״

כבר עמדתי להשיב לה, כששמעתי קול מאחוריי.

״ויש דברים שאפשר לפגוש פעמים רבות ועדיין לא להבין.״

הסתובבתי בבהלה.

בצד הרחוק של קרחת היער, במקום שהצללים התארכו בין השורשים, ישב אדם על סלע שטוח.

הייתי בטוחה שלא היה שם קודם.

הוא נראה כגבר מבוגר, אם כי לא הצלחתי להעריך את גילו. שיערו היה אפור, פניו חרושות קמטים עדינים, ועיניו בהירות באופן יוצא דופן. הוא לבש בגדים פשוטים בצבעי אדמה והחזיק בידיו דבר קטן שלא הצלחתי לזהות.

לא היה בו דבר מאיים, אבל עצם הופעתו הפתאגית גרמה לי לסגת צעד.

״מאיפה הגעת?״

״אני כאן כבר זמן מה.״

הסתכלתי על הציפור. היא נשארה על הענף, רגועה לחלוטין.

״את מכירה אותו?״

״כן.״

״כמובן,״ מלמלתי. ״אני היחידה כאן שלא מכירה אף אחד.״

האיש חייך.

״את מכירה אותי טוב יותר מכפי שאת חושבת.״

התבוננתי בפניו. ניסיתי למצוא בהם משהו מוכר, אבל לא הצלחתי.

״אני מצטערת, אני לא זוכרת שנפגשנו.״

״לא כך התכוונתי.״

הוא פתח את כף ידו. בתוכה נח שעון כיס קטן, ישן למראה, שמחוגיו לא נעו.

״מי אתה?״

״את יכולה לקרוא לי זמן.״

חיכיתי שיחייך, שיסביר שזו בדיחה או שם משונה שנתנו לו. הוא לא עשה זאת.

הסתכלתי על השעון שבידו, ואז על הציפור.

״הזמן?״

״זה השם שבני האדם נתנו למה שאני מייצג. הוא מתאים למדי, אף שאינני בטוח שהם מבינים אותו.״

הייתי צריכה כנראה להיבהל. במקום זאת הרגשתי סקרנות גדולה.

כל חיי התייחסתי לזמן כאל דבר שאפשר למדוד אבל אי אפשר לראות. משהו שחולף, גם כשאנחנו רוצים שיעצור. ועכשיו ישב מולי אדם שהציג את עצמו כזמן, ואני ניסיתי להבין אם הוא באמת מי שהוא טוען להיות או שאני חולמת חלום יוצא דופן.

הוצאתי את הטלפון מכיסי.

המסך נדלק. השעה כמעט לא השתנתה מאז עמדתי ליד הבריכה.

״יש משהו לא תקין בשעון שלי.״

האיש הביט בו.

״השעון שלך תקין.״

״אז איך יכול להיות שהלכתי כל כך הרבה זמן וכמעט לא עברו דקות?״

״מפני שלא בכל מקום הזמן נחווה באותה דרך.״

התיישבתי על אבן מולו, בעיקר משום שרגליי התחילו להתעייף. הייתי זקוקה לרגע שבו אוכל פשוט לשבת ולנסות להבין מה מתרחש סביבי.

״אם אתה באמת הזמן, יש לי הרבה שאלות בשבילך.״

״אני רגיל לזה.״

״אני מניחה שכולם רוצים ממך משהו.״

״רובם רוצים עוד ממני. אחרים מבקשים שאמהר. יש מי שמתחננים שאעצור, ויש מי שמבקשים שאעביר אותם מהר ככל האפשר אל יום אחר.״

חשבתי על הפעמים שבהן הסתכלתי בשעון וחיכיתי שיום קשה יסתיים, ועל ימים אחרים שרציתי להאריך עוד קצת. ימי הולדת של הילדים, חופשות משפחתיות, ארוחות שהתארכו אל תוך הלילה. אפילו רגעים פשוטים, שבהם ישבתי בבית והרגשתי שאין שום מקום אחר שהייתי מעדיפה להיות בו.

מוזר כמה מעט אנחנו חושבים על הזמן עצמו, אף שאנחנו עסוקים בו ללא הרף.

״אני חושבת שהבעיה היא שאנחנו תמיד מרגישים שחסר לנו זמן,״ אמרתי.

״ומה היית עושה אילו היה לך יותר?״

כמעט עניתי מיד. היו לי כל כך הרבה דברים שרציתי להספיק. ספרים לקרוא, מקומות לראות, שפות ללמוד, מחשבות לפתח, אנשים להכיר. גם בגילי עדיין הרגשתי שיש בי סקרנות של ילדה, לפעמים אפילו יותר מכפי שהייתה לי בצעירותי.

אבל אז נזכרתי בשבועות שבהם היו לי שעות פנויות ובכל זאת לא עשיתי את כל הדברים שתכננתי.

״כנראה הייתי מוצאת עוד דברים לעשות,״ הודתי.

הוא חייך.

״זאת תשובה שאני שומע לעיתים קרובות.״

״אבל יש דברים שאי אפשר להספיק בחיים אחד.״

״נכון.״

״זה לא מפריע לך?״

״מה בדיוק?״

״שאנשים חיים כל כך מעט. שהם מתחילים להבין את עצמם, ללמוד מהטעויות שלהם, להכיר את העולם, ואז הכול נגמר.״

הוא הניח את השעון לצידו.

״את חושבת שהבנה מגיעה רק עם השנים?״

חשבתי על השאלה. הכרתי אנשים צעירים שהיו בהם רגישות וחוכמה שלא מצאתי אצל מבוגרים מהם בהרבה. ומנגד, הכרתי אנשים שחזרו על אותן טעויות במשך עשרות שנים.

״לא,״ אמרתי. ״אבל הניסיון משנה אותנו. יש דברים שלא הייתי מסוגלת להבין בגיל עשרים, גם אם מישהו היה מסביר לי אותם היטב. הייתי צריכה לחיות אותם.״

הוא הנהן.

״אז אולי מה שאת מבקשת אינו רק עוד זמן. את מבקשת עוד הזדמנויות לחיות.״

המשפט הזה נשאר איתי.

במשך שנים עסקתי בשאלה איך אפשר להאריך את החיים. קראתי, למדתי, ניסיתי לשמור על הגוף שלי, על הבריאות ועל ההרגלים היומיומיים. האמנתי שיש משמעות גדולה לאופן שבו אנחנו חיים, ולא רק למספר השנים שנזכה להן.

אבל מעולם לא עמדתי מול האפשרות שהשנים פשוט לא יסתיימו.

הרמתי את מבטי אל עץ הנצח.

״הפרי הזה באמת יכול לתת חיי נצח?״

האיש עקב אחרי מבטי.

״כן.״

המילה הייתה קצרה כל כך, כמעט רגילה, עד שלקח לי רגע להבין מה שמעתי.

״אז למה לא כולם מגיעים לכאן?״

״רובם אינם יודעים שהעץ קיים. וגם מבין אלה שמוצאים אותו, לא כולם בוחרים לאכול מפריו.״

״למה שמישהו יוותר על האפשרות לחיות לנצח?״

הוא לא מיהר להשיב.

״מפני שלא כולם מבקשים את אותם החיים.״

התבוננתי בפירות הזהובים.

״אבל כולם מפחדים למות, לא?״

״לא כולם. וגם מי שפוחד מן המוות אינו בהכרח רוצה לחיות לנצח.״

ניסיתי לדמיין אדם שמקבל אפשרות כזאת ובוחר לוותר עליה.

חשבתי על אנשים שכבר איבדו את מי שאהבו יותר מכול. על מי שסבלו שנים ממחלות, מכאב או מבדידות. האם הנצח היה עבורם מתנה? אולי דווקא עונש?

ומנגד, האם החיים אינם משתנים כל הזמן? האם אי אפשר למצוא בהם אהבה חדשה, משמעות חדשה, אפילו אחרי אובדן גדול?

לא ידעתי.

התחלתי להבין שהשאלה מורכבת הרבה יותר מכפי שנראתה לי בתחילה.

״אתה יודע,״ אמרתי, ״כשהייתי צעירה חשבתי שאנשים מבוגרים יודעים את כל התשובות. היום אני מבינה שככל שאני לומדת יותר, אני מגלה כמה מעט אני יודעת. לפעמים אני מרגישה שרק עכשיו התחלתי להבין מה זה בכלל לחיות.״

״ומה גילית?״

הבטתי סביבי. האור שבין הענפים היה רך, כמעט זהוב כמו הפירות עצמם.

״שהחיים אינם רק הדברים הגדולים שקורים לנו. לפעמים דווקא הדברים הקטנים הם אלה שנשארים. שיחה עם ילד, ריח של אוכל בבית, שיר ששומעים במקרה ומחזיר אותנו עשרים שנה לאחור. אפילו הליכה פשוטה בפרדס.״

חייכתי לעצמי.

״אם כי ההליכה הזאת קצת יצאה משליטה.״

האיש צחק בשקט.

היה משהו נעים בצחוק שלו. לרגע שכחתי שאני יושבת מול דמות בלתי אפשרית, במקום שלא אמור להתקיים.

״אני חושבת שאנחנו מבזבזים הרבה מהחיים בציפייה למשהו,״ המשכתי. ״כשהילדים קטנים אנחנו מחכים שיגדלו קצת, כשהם גדלים אנחנו מתגעגעים לתקופה שבה היו קטנים. אנחנו מחכים לסוף השבוע, לחופשה, לשנה הבאה. ואז פתאום מסתכלים אחורה ומבינים שכל הזמן הזה היו אלה החיים עצמם.״

הוא הקשיב בלי להפריע.

״אולי זאת הסיבה שהייתי רוצה עוד זמן,״ אמרתי. ״לא כדי להספיק יותר משימות. כדי להיות נוכחת יותר. כדי לא להרגיש שכל דבר יפה חולף לפני שהצלחתי באמת ליהנות ממנו.״

״והאם את חושבת שחיי נצח יגרמו לך להיות נוכחת יותר?״

השאלה הפתיעה אותי.

לא חשבתי על האפשרות ההפוכה.

אם הייתי יודעת שיש לי אינסוף שנים, האם עדיין הייתי ממהרת לחבק את ילדיי? האם הייתי יוצאת לראות שקיעה, או אומרת לעצמי שתמיד תהיה עוד אחת?

אולי הידיעה שהזמן מוגבל היא בדיוק מה שגורם לנו להעריך אותו.

אבל גם המחשבה הזאת לא סיפקה אותי. הרי יש אנשים שחיים כאילו זמנם אינסופי, למרות שהם יודעים היטב שלא.

״אני לא חושבת שהנצח ישנה את האופי שלי,״ אמרתי לבסוף. ״לפחות אני מקווה שלא.״

״הזמן משנה את כולנו. גם כשאנחנו מבטיחים לעצמנו שלא נשתנה.״

שתקתי.

לא הייתי בטוחה אם אני מסכימה איתו. יש דברים שהשתנו בי עם השנים, אבל יש גם חלקים שהרגשתי שנשארו בדיוק כפי שהיו בילדותי. אותה סקרנות, אותה רגישות לדברים מסוימים, אותו רצון להבין מה מסתתר מאחורי מה שאני רואה.

אולי האדם משתנה, אבל משהו עמוק יותר ממשיך ללוות אותו.

הבטתי שוב בעץ.

״ספר לי עליו.״

האיש הסתכל אל הענפים הגבוהים, כאילו ניסה להיזכר במשהו רחוק מאוד.

״בני האדם שמרו סיפורים על העץ הזה במשך דורות. חלקם זוכרים אותו מגן עדן, מן הימים שבהם עץ החיים ועץ הדעת היו חלק מאותו גן. לאחר שאדם וחוה אכלו מפרי עץ הדעת, הדרך אל עץ החיים נחסמה בפניהם.״

הכרתי את הסיפור.

כילדה שמעתי אותו פעמים רבות, אבל מעולם לא הקדשתי מחשבה רבה לעץ השני. עץ הדעת תמיד עמד במרכז. הפרי האסור, הנחש, הבחירה, הגירוש. עץ החיים נותר אי־שם בשולי הסיפור, כאילו היה רק פרט נוסף.

״הכרובים ולהט החרב המתהפכת,״ אמרתי.

״כך מספרים בני האדם.״

״והם באמת שמרו עליו?״

״הייתה תקופה שבה הדרך אליו הייתה סגורה. העולם השתנה מאז.״

הסתכלתי על קרחת היער.

״אז עכשיו כל אחד יכול להגיע?״

״לא כל אחד מוצא את הדרך.״

״אבל אני מצאתי.״

הוא הביט בציפור הכסופה.

״את לא הגעת לכאן לבד.״

גם אני הסתכלתי עליה. היא עמדה על הענף בשקט, מנקה נוצה בכנפה כאילו השיחה כלל אינה נוגעת לה.

לפתע הרגשתי צורך להבין מדוע הביאה אותי דווקא לכאן.

הרי יצאתי מהבית להליכה קצרה. לא חיפשתי שער לעולם אחר, לא ביקשתי לפגוש את הזמן, ובוודאי לא תכננתי לעמוד מול פרי שיכול לשנות את קיומי.

ובכל זאת, ככל שהתבוננתי לאחור על הדרך שעברנו, היה לי קשה להאמין שכל זה התרחש במקרה.

״למה אני?״ שאלתי.

האיש החזיר את מבטו אליי.

״זאת שאלה שתצטרכי לשאול מישהו אחר.״

הסתכלתי על הציפור.

היא הפנתה את ראשה אל הענפים הגבוהים.

הבנתי שלא אקבל ממנה תשובה כרגע.

רציתי להתעקש, אבל משהו אחר הטריד אותי יותר.

״אם אוכל מהפרי, מה יקרה לי?״

״תמשיכי להתקיים.״

״אני מתכוונת לגוף שלי. לחיים שלי. למשפחה שלי.״

הוא התבונן בי זמן ממושך.

״הנצח אינו המשך פשוט של החיים שאת מכירה.״

הרגשתי צמרמורת קלה.

״מה זה אומר?״

״שיש הבדל בין חיים של גוף לבין קיום של תודעה. הפרי אינו מבטיח לך שהכול יישאר כפי שהוא היום.״

חשבתי על בעלי, על ילדיי, על הבית.

לא הייתי אישה שחיפשה דרך להימלט מחייה. אהבתי אותם. גם את הימים העמוסים, גם את הדאגות הקטנות, אפילו את השגרה שלפעמים התלוננתי עליה.

היו לי עוד כל כך הרבה דברים שרציתי לעשות איתם. ארוחות משפחתיות, נסיעות, שיחות ארוכות. רציתי לראות את ילדיי ממשיכים לגדול, בונים את חייהם, מוצאים את מקומם בעולם.

״אז אולי זה בכלל לא מה שאני רוצה,״ אמרתי בשקט.

האיש לא ניסה לשכנע אותי אחרת.

וזה היה הדבר המפתיע ביותר.

הוא לא הבטיח לי אושר, לא סיפר על עולמות נפלאים שמחכים מעבר למה שאני מכירה, ולא ניסה להפוך את חיי האנושיים למשהו קטן וחסר חשיבות.

הוא פשוט ישב שם, כאילו ידע שיש החלטות שאיש אינו יכול לקבל בשבילנו.

לאחר זמן מה קם ממקומו.

״אתה הולך?״ שאלתי.

״את כבר לא זקוקה לי כדי לחשוב על מה ששמעת.״

״אבל יש לי עוד שאלות.״

״אני בטוח.״

הוא הרים את שעון הכיס והחזיק אותו לרגע מול האור.

״אפשר לשאול אותך עוד אחת?״

הוא הנהן.

״אתה יודע מתי אמות?״

השאלה יצאה מפי לפני שהספקתי לחשוב אם אני באמת רוצה לשמוע את התשובה.

האיש הביט בי בעיניים עצובות מעט.

״אני יודע מה כבר חלף. העתיד אינו שייך לי לבדי.״

רציתי לשאול למה התכוון, אבל הוא כבר החל להתרחק לעבר העצים.

עקבתי אחריו במבט. הוא לא מיהר, ובכל זאת נדמה היה שהמרחק בינו לביני גדל מהר מכפי שהליכתו אפשרה.

כשהגיע אל הצללים שבין הגזעים, כבר לא הצלחתי לראות אותו.

נשארתי לבדי עם הציפור והעץ.

לא ידעתי אם חלפו דקות או שעות.

הסתכלתי בטלפון. השעה עדיין כמעט לא השתנתה.

חשבתי על השיחה.

כל כך הרבה שנים רציתי להבין איך אפשר לחיות יותר, ועכשיו, כשעמדה לפניי האפשרות לחיות ללא סוף, גיליתי שאני בכלל לא בטוחה מה פירוש הדבר.

המוות תמיד נראה לי כמו גבול שאין מעבר לו. משהו שאנחנו יודעים שיגיע, גם אם איננו אוהבים לחשוב עליו. במשך רוב חיינו אנחנו מצליחים להרחיק את המחשבה הזאת, אבל היא חוזרת ברגעים מסוימים. כשאנחנו מאבדים אדם אהוב. כשמישהו בגילנו חולה. כשאנחנו מסתכלים בתמונה ישנה ומבינים כמה מהר עברו השנים.

חשבתי על האנשים שכבר לא היו בחיי.

כמה הייתי רוצה לשבת איתם שוב, אפילו לשעה אחת. לשמוע את קולם, לשאול דברים שלא הספקתי לשאול, לומר דברים שחשבתי שתמיד יהיה זמן לומר.

אבל האם חיי נצח היו פותרים את הכאב הזה?

אם הייתי ממשיכה להתקיים בזמן שאחרים הולכים לעולמם, אולי הייתי נאלצת לחוות את הפרידות האלה שוב ושוב.

מצד שני, האם הייתי מוותרת על כל האהבה שעוד אוכל להרגיש רק מפני שיום אחד היא עלולה להסתיים?

לא מצאתי תשובה.

הסתכלתי על כפות ידיי.

הן היו מוכרות לי כל כך, ובכל זאת פתאום ראיתן אותן אחרת. אלה הידיים שבהן החזקתי את ילדיי כשהיו תינוקות. הידיים שבישלו, כתבו, ליטפו, חיבקו. באמצעות הגוף הזה הכרתי את העולם.

הריח של הגשם הראשון. החום של השמש על הפנים. המגע של מים קרים ביום חם. התחושה של ראש ילד שנרדם על הכתף.

האם הייתי מסוגלת להתקיים בלי כל אלה?

הרמתי את מבטי אל העץ.

אחד הפירות היה תלוי נמוך במיוחד. הוא היה גדול מעט מהאחרים, עגול וזהוב, ועל קליפתו נראו קווים דקים שהחזירו את האור.

התקרבתי אליו.

לא התכוונתי לקחת אותו. רציתי רק לראות אותו מקרוב.

אבל כשהושטתי את ידי, הרגשתי שוב את אותה חמימות שהרגשתי כשנגעתי בגזע.

הנחתי את אצבעותיי על הפרי.

הוא היה חלק, כמעט קטיפתי, ובתוכו הרגשתי תנועה עדינה.

לרגע חלפה בי תחושה מוזרה, כאילו כבר עשיתי את התנועה הזאת בעבר.

ראיתי הבזק של אור, לא בעיניי אלא אי־שם בתוכי. הוא נעלם לפני שהצלחתי להבין מה ראיתי.

הסרתי את ידי בבהלה.

הציפור פרשה מעט את כנפיה.

״הכול בסדר?״

״אני חושבת שכן.״

הסתכלתי על הפרי.

״קרה לי משהו כשנגעתי בו.״

היא המתינה.

״הייתה לי תחושה שאני נזכרת במשהו, אבל אני לא יודעת במה.״

הציפור לא אמרה דבר.

לא רציתי להתחיל שוב לחקור אותה. כבר הבנתי שהיא יודעת יותר מכפי שהיא מוכנה לספר, ואולי גם אני הייתי צריכה להפסיק לחפש תשובות אצל אחרים.

עמדתי שם זמן רב.

חשבתי על כל השנים שבהן ניסיתי לשמור על בריאותי. על הדברים שקראתי, על מה שלמדתי, על ההרגלים שהקפדתי עליהם. תמיד רציתי לחיות חיים ארוכים, אבל מעולם לא שאלתי את עצמי מה הייתי עושה אילו לא היה להם סוף.

כמה דברים עוד לא ראיתי. כמה מקומות לא ביקרתי בהם. כמה שאלות נשארו ללא תשובה.

לפעמים הרגשתי שגם אם ייתנו לי עוד מאה שנים, לא אספיק ללמוד את כל מה שמעניין אותי.

ועכשיו עמדה לפניי האפשרות לקבל זמן ללא גבול.

נזכרתי במה שאמר הזמן על הנוכחות שלנו בחיים. האם הידיעה שיש לי אינסוף שנים תגרום לי לדחות הכול למחר? או שאולי דווקא החופש מהפחד מפני הסוף יאפשר לי לחיות אחרת?

לא ידעתי.

אבל הבנתי דבר אחד: גם אם אחזור עכשיו הביתה, לא אוכל לשכוח את העץ הזה.

אדע שהוא קיים.

בכל פעם שאחשוב על השנים שחולפות, אזכור שעמדתי כאן והייתה לי אפשרות לבחור.

אולי אתחרט אם אוכל מהפרי.

ואולי אתחרט כל חיי אם אעזוב אותו.

המחשבה הזאת הפחידה אותי כמעט כמו הבחירה עצמה.

הושטתי שוב את ידי.

הפעם אחזתי בפרי בעדינות, וכשמשכתי אותו מעט הוא ניתק מן הענף בקלות מפתיעה.

הסתכלתי עליו בכף ידי.

הוא לא היה כבד. למעשה, מלבד החום העדין שעלה ממנו והאור שהאיר את אצבעותיי, הוא הרגיש כמו פרי רגיל לגמרי.

כמה מוזר.

דבר קטן כל כך, ובתוכו אפשרות גדולה כל כך.

הבטתי בציפור הכסופה.

היא עמדה במרחק ולא אמרה דבר.

הייתי אסירת תודה על השתיקה הזאת.

לא רציתי שמישהו יאמר לי מה לעשות.

אבל כשניסיתי להרים את הפרי אל פניי, היד שלי נעצרה.

לפתע ראיתי בעיני רוחי את המטבח שלנו.

לא את הבית כפי שהוא נראה בתצלומים, מסודר ונקי, אלא כפי שהוא באמת בסוף יום: כוס שנשארה על השיש, מגבת תלויה על ידית התנור, אור קטן מעל הכיור. שמעתי את בעלי קורא לי מחדר אחר ושואל אם ראיתי משהו שהוא מחפש. שמעתי את אחד הילדים צוחק ממשהו שלא הבנתי, ואת עצמי מבקשת שיספרו לי מה מצחיק.

רציתי להיות שם.

Не завтра, не через год, а сейчас.

Тоска нахлынула так внезапно, что я почувствовала её в горле. Я ведь только недавно вышла из дома. Никто из них не знал, что я стою здесь, сжимая в руке вещь, способную разлучить нас.

Я посмотрела на плод и вдруг разозлилась.

Я разозлилась на дерево, что стояло в своём безмятежном спокойствии, на человека, который назвал себя временем и ушёл, не объяснив, что на самом деле произойдёт, и, прежде всего, на птицу, которая привела меня сюда.

«Ты знала, что в конце тропы,», — сказала я ей.

Она спустилась с ветки и приземлилась на выступающий корень неподалёку от меня.

«Знала».

«И знала, что я могу съесть плод».

«Такая вероятность есть».

«Тогда почему ты не сказала мне раньше? Прежде чем я начала идти за тобой?»

Мой голос звучал громче, чем я намеревалась. Мне не нравилось слышать, как я так говорю, но я не пыталась смягчить тон.

«Потому что тогда ты, возможно, не пришла бы», — сказала она.

«Именно. Возможно, я бы решила, что не хочу идти».

Она слегка опустила голову.

«Ты права. Мне следовало рассказать тебе больше».

Этот ответ заставил меня замереть. Я ожидала, что она увернётся, снова скажет, что есть вещи, которые я не могу понять. Вместо этого она стояла передо мной и позволяла мне злиться.

«У меня есть семья», — сказала я, хотя она уже знала. «У меня есть муж, которого я люблю. Дети. Целая жизнь. Я не могу просто исчезнуть для них только потому, что нашла в саду что-то любопытное».

Птица посмотрела на меня.

«Я знаю, как они тебе дороги».

«Ты не знаешь, каково это».

Как только я это сказала, я немного раскаялась. Я понятия не имела, что знала или пережила эта птица. Но она не обиделась, по крайней мере не так, как я могла заметить.

«Возможно, не так, как ты знаешь», — ответила она.

Я почувствовала, как глаза наполняются слёзами, и это разозлило меня ещё больше.

Я не хотела плакать. Я хотела, чтобы кто-то объяснил мне, что происходит, дал ответ, на который я могла бы положиться. Но никто здесь не был готов это сделать.

Я посмотрела на плод в своей руке.

«Если я съем его, смогу ли я вернуться к ним?»

Птица замолчала на слишком долгий момент.

«Не так, как ты сейчас себе представляешь».

У меня было ощущение, будто почва уходит у меня из-под ног.

«Тогда зачем ты вообще привела меня сюда?»

Она немного приблизилась.

«Чтобы ты знала, что такая возможность существует. Не для того, чтобы ты её выбрала».

«Но теперь мне придётся жить с этим знанием».

«Верно».

Я посмотрела на неё. Впервые с нашей встречи она показалась мне совсем маленькой. Не проводником, знающим все тропы, а хрупкой птицей, сидящей на дереве и ожидающей решения, которое ей не под силу принять.

Я хотела отложить плод и уйти.

Очень хотела.

Я уже немного наклонилась, чтобы положить его на землю, но вдруг остановилась.

Не из-за дерева и не из-за птицы.

Из-за самой себя.

Я поняла, что злюсь и потому, что часть меня хочет его съесть.

Мне не хотелось в этом признаваться.

Как это возможно, что я так люблю свою жизнь и при этом тянусь к возможности, которая может отнять её у меня? Означает ли это желание, что мне чего-то не хватает дома? Что я недостаточно люблю людей, которые меня ждут?

Нет. Я знала, что нет.

Я любила свою жизнь, и именно поэтому хотела ещё большего от неё. Ещё времени, чтобы понять, почувствовать, открыть для себя новое. Я хотела знать, что находится за последним горизонтом, не потому, что мой мир казался мне маленьким, а потому, что он пробуждал во мне жажду ещё и ещё жизни.

Но плод не обещал мне ещё такой жизни.

Он предлагал нечто иное, что мне не удавалось до конца вообразить.

Я почувствовала его вес в своей ладони. Он был невероятно лёгким, но в тот же миг мне с трудом удавалось его удержать.

«Мне страшно», — сказала я.

Я не знала, говорю ли я с птицей или с самой собой.

«Тебе можно бояться», — ответила она.

«И я тоже хочу. Это пугает меня больше всего».

Она ничего не сказала.

Я вспомнила день, когда впервые держала на руках одного из моих детей. В тот же миг я почувствовала любовь, о существовании которой не знала, но и огромный страх. Внезапно в мире появился человек, чьё счастье стало для меня не менее важным, чем моё собственное. Ничто не могло меня к этому подготовить.

С тех пор я принимала множество решений, не зная, какой будет моя жизнь после них. Конечно, не такие решения, как это. Но я никогда не ждала, пока узнаю всё. Иногда я выбирала, руководствуясь надеждой, иногда — необходимостью, иногда потому, что не могла представить себя продолжающей путь другим образом.

Разница была в том, что теперь цена касалась не только меня.

Я снова достала телефон. Открыла экран и замерла перед семейным снимком. Мы все улыбались в камеру в совершенно обычный день. Я вспомнила момент, когда его делали, смешную реплику, сказанную за секунду до нажатия кнопки, тепло человека, стоявшего рядом со мной.

Я провела пальцем по экрану.

Я хотела позвонить домой.

Не для того, чтобы рассказать им о дереве. А просто чтобы услышать знакомый голос и спросить, как они.

Но связи не было.

Я ещё мгновение посмотрела на снимок и выключила экран.

Я подумала о том, что если бы на моём месте стоял кто-то из них, я бы умоляла не прикасаться к плоду. Я бы попросила его вернуться со мной домой, напомнила бы ему обо всём том, что ещё ждёт нас.

Эта мысль причиняла мне боль.

Могу ли я выбирать для себя то, что не захотела бы выбрать кто-то, кого я люблю?

Я не нашла лёгкого ответа.

«Ты всё ещё можешь вернуться», — сказала птица.

Я посмотрела на тропу. Она была там, узкая и затенённая, ведущая обратно в сад и в мир, который я знала.

На мгновение я представила, как иду по ней. Возвращаюсь домой, умываюсь, сажусь обедать с семьёй. Возможно, я бы рассказала им, что встретила странную птицу. А может, я бы всё оставила при себе, боясь, что если произнесу эти слова вслух, они покажутся невозможными даже мне.

Я могла вернуться.

Но я знала, что если вернусь, не забуду.

Это дерево останется со мной на каждом дне рождения, с каждой новой седой прядью, каждый раз, когда я буду слышать о человеке, умершем слишком рано. Я гадала, что бы случилось, если бы я осмелилась. Возможно, я бы даже вернулась, чтобы найти эту тропу.

Достаточно ли этого причины, чтобы съесть плод?

Нет.

Я поняла, что нет одной причины, которая могла бы оправдать такой выбор. Не только любопытство, не только страх смерти и даже не желание пережить всё то, что мне ещё не удалось.

Мне нужно было выбрать, не зная, смогу ли я когда-нибудь объяснить этот выбор тем, кого я люблю.

Я убрала телефон в карман.

«Я не хочу, чтобы они думали, что я их бросила», — тихо сказала я.

Птица долго смотрела на меня.

«Я слышу тебя».

Это не было решением. Она ничего не обещала, и я не просила её о том, что она не могла выполнить.

Я снова посмотрела на плод.

Я подумала о муже, о детях, о доме.

Я не пыталась оттолкнуть эти мысли. Напротив. Я хотела, чтобы они были со мной в момент принятия решения, чтобы я не могла потом сказать, что забыла, что могла потерять.

Только тогда я подняла плод.

От него исходил сладкий аромат, нежный и знакомый так, как мне не удалось объяснить.

Я подумала о вечере, который оставила позади.

О том, что завтра утром взойдёт солнце, дети проснутся, и жизнь продолжится так же, как всегда.

А затем я подумала о дне, когда всё это закончится.

Я не знала, когда наступит этот день. Возможно, через много лет. А может, раньше, чем я себе представляю.

Неужели я действительно собираюсь это сделать?

Я поднесла плод к губам.

Я почувствовала, как тёплая кожура коснулась их.

Я всё ещё могла отстраниться.

Я всё ещё могла положить его на землю, попросить птицу отвести меня домой и притвориться, что всё это было странным сном.

Но я не отстранилась.

Я закрыла глаза и откусила.

Кожура легко треснула, и сладкий сок наполнил рот.

Вкус отличался от вкуса любого плода, который я когда-либо ела. На мгновение он напомнил мне о чём-то из детства, затем о чём-то совершенно ином, а в конце концов я не смогла сравнить его ни с чем.

Я проглотила.

Я ждала.

Ничего не произошло.

Я открыла глаза и посмотрела на дерево.

Оно стояло точно так же, как и прежде.

Листья колыхались на лёгком ветру. Птица всё ещё была там.

Я чуть не рассмеялась над собой. Возможно, я ожидала, что в момент укуса небо развернётся или огромный луч озарит мир.

А затем я услышала нечто.

Сначала я подумала, что это шелест листьев, но звук шёл откуда-то ещё. Глубже, непрерывно, состоял из тысяч тонких звуков, которые мне не удавалось различить.

Я огляделась.

Я увидела деревья, землю, маленькие камни у своих ног.

Всё казалось знакомым, и всё же я заметила детали, которые никогда раньше не могла разглядеть. Крошечное движение листьев, переливы света на коре, даже пылинки, парящие в воздухе.

Я глубоко вздохнула.

Я почувствовала, как воздух наполняет лёгкие, но вместе с ним пришло новое ощущение. Будто я способна чувствовать окружающее пространство, даже не касаясь его.

Я попыталась прислушаться снова.

Звуки доносились не только до моих ушей.

Они были повсюду.

Я посмотрела на свою руку.

Она всё ещё сжимала плод, который я откусила.

Я хотела спросить у птицы, что со мной происходит, но вдруг почувствовала, что нет нужды спешить и спрашивать.

Во мне воцарилось странное спокойствие.

Не спокойствие того, кто получил все ответы, а того, кто понял, что у него есть время их найти.

А затем я заметила ещё кое-что.

Мысль о смерти, которая всегда присутствовала где-то на заднем плане, больше не вызывала во мне того чувства страха.

Я попыталась вспомнить, что чувствовала по отношению к ней всего несколько минут назад.

Я вспомнила страх. Я знала, что он был.

Но мне не удалось почувствовать его так же, как прежде.

Будто что-то внутри меня освободилось от долгого сдерживания, которого я не замечала до сих пор.

Я посмотрела на птицу.

Она спокойно смотрела на меня.

И только тогда я поняла, что перемены уже начались.

Хотя я всё ещё не знала, что именно изменилось.

И даже не представляла, что произойдёт со мной в следующую минуту.

Конец третьей главы