המסע אל הנצח — פרק שלושה־עשר: המקום שבו נולדים עולמות

הפרק השלושה־עשר של ספרי, המסע אל הנצח, מתפרסם כאן פרק אחר פרק. הפרקים הקודמים: פרק 1 · פרק 2 · פרק 3 · פרק 4 · פרק 5 · פרק 6 · פרק 7 · פרק 8 · פרק 9 · פרק 10 · פרק 11 · פרק 12.

פרק שלושה־עשר — המקום שבו נולדים עולמות

לא חזרנו מיד אל העיר.

אליה ביקשה שנישאר בביתה זמן מה. סהר כבר יצא, אבל נוכחותו עדיין הורגשה בחדר. לא יכולתי להסביר כיצד. אולי מפני שהותיר אחריו שאלות שלא היו שם קודם, ואולי מפני שעדיין ניסיתי להבין כיצד יצור בעל גוף הצליח להגיע אל מקום שבו הגוף כבר לא היה נחוץ.

ליארה עמדה ליד החלון. ארן ישב בכיסא העץ, ידיו מונחות על ברכיו, ואליה התבוננה בי בשקט.

״את עייפה,״ אמרה.

חייכתי. ״אני לא בטוחה שזו המילה הנכונה. אין לי גוף שיכול להתעייף.״

״אבל את מרגישה צורך להפסיק. אולי זה מספיק.״

היא קמה והתקרבה אל החלון.

״יש מקום שאני רוצה להראות לך. לא המקום שסהר דיבר עליו, אלא מקום אחר, מעבר לענפים העליונים של עץ הנצח.״

ליארה הסתובבה מיד.

״אליה, היא עדיין לא למדה לנוע למרחקים כאלה.״

״אני אהיה איתה.״

הבטתי בשתיהן.

״מה יש שם?״

״מקום שבו תוכלי לראות את הבריאה מזווית אחרת,״ השיבה אליה. ״את מנסה להבין את הקשר בין תודעות, אבל עדיין חושבת על הקיום בעיקר דרך החיים שהכרת. אולי יעזור לך לראות כמה צורות אחרות הוא יכול ללבוש.״

ליארה נראתה מהססת.

״המראות שם עשויים להיות גדולים מכפי שאת רגילה לחוות,״ הזהירה.

נזכרתי ברגע שבו נגסתי בפרי, בתחושה שכל המרחב נפתח בבת אחת.

״אז אלמד להתמקד,״ אמרתי.

אליה חייכה.

יצאנו מן הבית.

העץ הכסוף עמד בשקט ליד השביל. נעצרתי מולו ולרגע חשבתי על העץ שבפרדס, על הערב שבו יצאתי להליכה רגילה בלי לדעת שחיי עומדים להשתנות.

הרגשתי געגוע.

לא רק לבית.

גם לאישה שהייתי אז.

היא לא ידעה דבר על עיר התודעות, על השומרת או על עולמות שבהם אפשר להתקיים בלי גוף. היו לה דאגות פשוטות יותר: מה להכין לארוחת ערב, למי להתקשר, מה צריך לעשות מחר.

לרגע קינאתי בה.

אליה עמדה לצידי והמתינה.

״לפעמים אני מתגעגעת אפילו לדברים שלא אהבתי בחיים שלי,״ אמרתי. ״לעייפות, לרעב, לצורך להספיק דברים לפני שמחשיך.״

״הזמן נתן לחיים שלך צורה,״ השיבה.

״וגם גבולות.״

״גבולות אינם תמיד רק מגבלה. לפעמים הם מאפשרים לנו להבחין בדברים.״

חשבתי על כוס מים קרים אחרי הליכה ארוכה ביום חם. כאן יכולתי לחוות טעם, אבל לא צמא. פתאום הבנתי עד כמה ההנאה והצורך שקדם לה היו קשורים זה בזה.

ארן בחר להישאר מאחור. הוא אמר שיש דברים שהוא מעדיף לחשוב עליהם לבד.

ליארה הצטרפה אלינו, והציפור הכסופה הופיעה מעל העץ כאילו חיכתה לרגע שבו נצא.

נעתי בעקבותיהן.

הפעם כבר לא פחדתי מן התנועה. למדתי להפנות את רצוני למקום שאליו ביקשתי להגיע, בלי לנסות לדמיין את הדרך כפי שהייתי עושה בגוף.

המרחב השתנה סביבנו.

עברנו דרך שכבות של אור. מתחתינו הופיעה עיר התודעות, קטנה יותר מכפי שראיתי אותה קודם. המגדלים השקופים נראו עכשיו כמו טיפות מים שנקשרו לענפים, הגשרים הפכו לקווים דקים והגנים המרחפים נראו כמו כתמים ירוקים בין אורות.

המשכנו לעלות.

ואז ראיתי את העץ.

לא רק את הענפים שעליהם שכנה העיר, אלא חלק גדול בהרבה ממנו. גזעו היה עצום כל כך עד שלא הצלחתי לראות את כולו. ענפיו התפצלו שוב ושוב, וביניהם הופיעו מרחבים מוארים, חלקם רחבים כמו שמיים שלמים.

״זה באמת עץ?״ שאלתי.

״כך אנחנו חווים אותו,״ השיבה אליה. ״אבל ייתכן שצורתו היא רק הדרך שבה התודעה שלנו מסוגלת להבין את הקשרים שהוא מייצג.״

הבטתי בענפים.

״קשרים בין מה למה?״

״בין מרחבים, עולמות ואפשרויות קיום.״

הציפור הכסופה ריחפה לפנינו.

המשיכי להביט.

עשיתי כדבריה.

בין שני ענפים גדולים הופיע מרחב כחול כהה. בתוכו נעו נקודות אור רבות.

בהתחלה חשבתי שהן חלק מן העץ, אבל ככל שהתמקדתי, התחלתי לזהות את תנועתן.

אלה היו כוכבים.

לא תמונות של כוכבים, אלא כוכבים ממשיים, לפחות כפי שהצלחתי לחוות אותם. חלקם היו גדולים ובהירים, אחרים קטנים ואדומים. ביניהם נעו עננים עצומים של חומר זוהר.

״אנחנו מסתכלות על היקום?״ שאלתי.

״על חלק ממנו,״ השיבה אליה. ״אחד מרבים.״

התקרבנו אל המרחב הכחול.

הכוכבים הלכו וגדלו. ראיתי ענני גז עצומים, בעלי גוונים שלא הכרתי. חלקם נראו כמו נהרות של אור, אחרים כמו פרחים ענקיים שנפתחו בתוך החשכה.

במרכז אחד העננים הופיע אזור בהיר מאוד. החומר סביבו נע באיטיות פנימה.

״כוכב נוצר שם,״ הסבירה ליארה.

ראיתי כיצד החומר הולך ומתרכז, כיצד התנועה נעשית מהירה יותר וכיצד האזור המרכזי מתחמם.

לא ידעתי אם אני רואה את התהליך כפי שהוא מתרחש, או דרך ייצוג שהתודעה שלי מסוגלת להבין.

אבל היופי היה עוצר נשימה.

״איך אני יכולה לראות תהליך שנמשך זמן רב כל כך?״ שאלתי.

״את לא רואה רק רגע אחד,״ השיבה אליה. ״אנחנו מאפשרות לך להתבונן ברצף של שלבים. את יכולה גם לבחור באיזה שלב להתמקד.״

הפניתי את תשומת ליבי אל האזור הבהיר.

לרגע הרגשתי כאילו אני נמצאת בתוכו.

החום היה עצום. לא חום ששרף אותי, אלא תחושה של אנרגיה אדירה.

ואז הופיע אור חדש.

הכוכב החל להאיר מתוך עצמו.

הרגשתי התרגשות עמוקה.

לא מפני שהבנתי את כל מה שראיתי, אלא מפני שהייתי עדה להתרחשות שאף יצור חי לא היה צריך לצפות בה כדי שתתרחש.

הבריאה המשיכה לפעול גם בלי מי שיביט בה.

המחשבה הזאת מילאה אותי ענווה.

המשכנו לנוע.

ראיתי כוכבים מתים. חלקם התרחבו, אחרים קרסו, ובמקומות מסוימים הופיעו הבזקים עצומים שהאירו מרחבים שלמים.

ראיתי חומר שהתפזר בחלל, וחלק ממנו נאסף שוב לעננים חדשים.

״אז גם כוכבים מתים,״ אמרתי.

״כן, אבל החומר שלהם ממשיך להתקיים בצורות אחרות.״

הבטתי בענן זוהר שנוצר משאריותיו של כוכב.

חשבתי על הגוף שלי. על הדרך שבה הוא נוצר מחומרים שהיו בעולם הרבה לפני שנולדתי. ועל כך שגם אחרי שחדל לחיות, החומר שממנו היה עשוי לא ייעלם בבת אחת מן הבריאה.

לרגע הרגשתי קרבה מוזרה אל הכוכבים.

לא מפני שהייתי דומה להם בגודלי או בכוחי, אלא מפני שגם הגוף האנושי היה חלק מאותו עולם של חומר משתנה.

״כל החיים חשבתי על הגוף שלי כעל משהו ששייך לי,״ אמרתי. ״עכשיו אני חושבת שאולי הוא היה חומר שהושאל לי לזמן מסוים.״

אליה הקשיבה.

״אבל הוא היה שלי בכל זאת,״ הוספתי. ״לפחות בדרך שבה חוויתי אותו.״

״אין סתירה הכרחית בין השניים,״ אמרה.

עברנו אל מרחב אחר.

בתוכו ראיתי כוכב לכת צעיר. פניו היו מכוסים סלעים כהים, ומעליהם נעו עננים עבים. במקומות מסוימים נראו נהרות של חומר מותך, ובמקומות אחרים החלו להצטבר מים.

ליארה הובילה אותי קרוב יותר.

ראיתי גשם יורד.

גשם כבד, שנמשך זמן רב כל כך עד שלא הצלחתי לדמיין את מספר הימים.

מים מילאו שקעים באדמה.

אוקיינוסים נוצרו.

הכוכב השתנה.

ואז, בתוך אחד האוקיינוסים, הופיעה תנועה זעירה.

״מה זה?״ שאלתי.

״אפשרות של חיים,״ השיבה אליה.

התמקדתי.

לא ראיתי יצור ברור, רק תהליכים זעירים שהתרחשו בתוך המים. חומרים נפגשו, מבנים נוצרו והתפרקו. חלקם נשארו יציבים לזמן קצר, אחרים השתנו.

״האם כך מתחילים החיים?״

״אנחנו רואות כאן מסלול אפשרי להתפתחותם. אין בכך תשובה מלאה לשאלה כיצד נוצרו החיים לראשונה.״

הערכתי את הזהירות שלה.

אחרי כל מה שראיתי, עדיין רציתי להבחין בין מה שאני רואה לבין מה שאני מסיקה ממנו.

התבוננתי במים וחשבתי על תא זעיר בגופי האנושי. על כל התהליכים שהתרחשו בו בלי שהייתי מודעת להם, ועל כך שחיי היו תלויים בפעילותם של אינספור חלקים קטנים שלא ידעתי אפילו את שמותיהם.

ופתאום הבנתי משהו.

במשך שנים חשבתי על עצמי כעל יצור אחד.

אבל הגוף שלי היה שיתוף פעולה עצום בין תאים, מערכות ואפילו יצורים זעירים שחיו בתוכו.

הייתי אחת.

ובכל זאת, הייתי גם רבים.

המשכנו לנוע בין עולמות.

ראיתי עולם מכוסה קרח, שבתוכו התקיימו יצורים זעירים במים עמוקים. בעולם אחר התפתחו חיים בתוך אוקיינוס כהה, בלי אור שמש ישיר.

ובעולם שלישי ראיתי יצורים גדולים שנעו באיטיות על פני אדמה סגולה, תחת שמיים שבהם נראו שתי שמשות.

חלק מן היצורים הזכירו בעלי חיים מכדור הארץ. אחרים היו שונים לחלוטין.

באחד העולמות ראיתי יצורים שנעו בקבוצות גדולות. הם לא דיברו בקולות, אלא העבירו ביניהם אותות של אור.

כשאחד מהם נפגע, האחרים שינו את צבעם והתקרבו אליו.

הם התאספו סביב היצור הפגוע ויצרו מעגל זוהר.

״הם מרגישים משהו שדומה לחמלה?״ שאלתי.

״ייתכן,״ השיבה אליה. ״אבל איננו יכולים להניח שהחוויה שלהם זהה לשלך.״

התבוננתי בהם.

לא ידעתי אם זו הייתה חמלה כפי שאני מכירה אותה, אבל הייתה שם תגובה למצוקתו של אחר.

וזה הספיק כדי לעורר בי תקווה.

המשכנו לנוע עד שהגענו למקום שבו הכוכבים נראו רחוקים מאוד.

לפנינו נפרש מרחב כהה.

לא הייתה בו תנועה ברורה.

לא אור.

לא צורה.

לרגע חשבתי שהגענו לקצה היקום.

״מה יש שם?״ שאלתי.

״אנחנו לא יודעות,״ השיבה אליה.

הבטתי שוב.

המרחב נראה ריק.

אבל אחרי זמן מה התחלתי להרגיש משהו.

לא תנועה.

לא קול.

אפשרות.

כאילו משהו יכול להתרחש שם, אבל עדיין לא התרחש.

נזכרתי בדלת האפשרות שפגשתי במסעי הראשון. בכל החיים שיכולתי לחיות ולא חייתי, בכל הדרכים שלא בחרתי.

״זה מזכיר לי מקום שהייתי בו,״ אמרתי.

אליה הנהנה.

״המקום שבו ראית אפשרויות שלא התממשו.״

הבטתי בה בהפתעה, אך היא המשיכה להביט במרחב.

״האם כאן נולדים עולמות?״ שאלתי.

״ייתכן שכאן אנחנו מתבוננות באחד הגבולות שבין מה שכבר קיים לבין מה שעוד יכול להתקיים. אבל אל תחשבי שאנחנו עומדות מחוץ לבריאה כולה. איננו יודעות אם יש משהו מעבר למה שאנחנו מסוגלות לחוות.״

הרגשתי אכזבה קלה.

״חשבתי שאם אגיע רחוק מספיק, אוכל לראות את ההתחלה.״

״התחלה של מה?״

״של הכול.״

אליה הביטה בי זמן רב.

״ומה אם המושג התחלה תלוי בזמן?״

חשבתי על הדברים שלמדתי מן הישות שפגשתי ליד הנהר.

אם הזמן עצמו התחיל בשלב מסוים, אולי אין משמעות רגילה לשאלה מה היה לפניו.

״אבל משהו היה חייב לגרום לו להתחיל,״ אמרתי.

״זו אפשרות. אבל גם אם יש סיבה, איננו יודעים אם היא פועלת בדרך שבה סיבות פועלות בתוך הזמן.״

הבטתי במרחב החשוך.

״ואיפה אלוהים בכל זה?״

השאלה יצאה ממני בשקט.

לא ידעתי אם אני מצפה לתשובה.

אליה לא מיהרה להשיב.

ליארה התרחקה מעט, והציפור הכסופה נשארה מעלינו.

״כל חיי חשבתי על אלוהים כעל מקור הבריאה,״ המשכתי. ״לא תמיד ידעתי איך להבין אותו, אבל האמנתי שיש משמעות לכך שמשהו קיים בכלל. עכשיו אני רואה עולמות שלא ידעתי על קיומם, תודעות עתיקות ואפשרויות של חיים שלא דמיינתי. ואני שואלת את עצמי אם כל זה מקרב אותי להבנה של הבורא, או רק מראה לי עד כמה אני רחוקה ממנה.״

אליה הקשיבה.

״אולי שני הדברים יכולים להיות נכונים.״

״ואת? את מאמינה באלוהים?״

היא שתקה זמן רב.

״פגשתי תודעות שמאמינות בבורא, ואחרות שמבינות את הבריאה בדרך שונה לחלוטין. אני ממשיכה לחפש.״

״אחרי כל כך הרבה שנים?״

היא חייכה.

״אולי דווקא משום שיש לי זמן רב, אינני ממהרת להחליט שהבנתי.״

עמדנו זמן רב מול המרחב החשוך.

לא ידעתי כמה זמן עבר.

כאן כבר לא היה לילה או יום שיסייעו לי למדוד.

חשבתי על חיי האנושיים.

על כך שתמיד היה משהו שהייתי צריכה להספיק.

גם כשניסיתי לנוח, ידעתי שהזמן ממשיך לעבור.

ועכשיו, כשלא הייתי מוגבלת עוד בשנים, הרגשתי לראשונה את האפשרות להתבונן בלי למהר.

אבל יחד איתה הופיעה שאלה חדשה.

אם יש לי נצח שלם ללמוד, מה יגרום לי לבחור במה להתמקד?

הרי לא אוכל לחוות הכול בבת אחת.

גם אם אין סוף לזמן, תשומת הלב שלי עדיין מוגבלת.

״חשבתי שחיי נצח פירושם שאין עוד גבולות,״ אמרתי לאליה. ״אבל יש גבולות גם כאן. אני לא יכולה לדעת הכול, להיות בכל מקום באותו רגע או להכיר באמת תודעה אחרת רק מפני שאני רוצה.״

״נכון. הרבה דברים השתנו, אבל לא כל דבר.״

חשבתי על כך.

המוות כבר לא היה הגבול שקבע כמה שנים אוכל לחיות.

אבל הבחירה עדיין הייתה שם.

והאהבה.

והאפשרות לטעות.

והצורך ללמוד.

לרגע הרגשתי הקלה.

לא הפכתי ליצור שמבין הכול.

עדיין הייתי אני.

רק בלי הגוף שהכרתי.

פתאום הרגשתי תנועה במרחב החשוך.

היא הייתה חלשה כל כך, עד שבהתחלה חשבתי שדמיינתי אותה.

התמקדתי.

במרחק הופיעה נקודת אור קטנה.

היא לא דמתה לכוכב. לא היה לה צבע ברור. היא נראתה כמו משהו שמנסה להתגלות.

״אתן רואות את זה?״ שאלתי.

ליארה התקרבה, אבל לא הבחינה בדבר.

הנקודה התרחבה מעט.

ואז שמעתי קול.

אני כאן.

קפאתי.

אותו קול קטן ששמעתי מתוך החפץ של סהר.

את שומעת אותי? שאלתי במחשבתי.

הנקודה הבהבה.

כן.

הבטתי באליה.

״זה הקול ששמעתי בבית.״

פניה השתנו.

״איפה?״

הצבעתי לעבר הנקודה.

היא התקרבה אליי.

״אל תנסי להיכנס אליו.״

״אני לא מנסה.״

הקול נשמע שוב.

יש עוד מישהו?

הרגשתי עצב.

הוא עדיין לא ידע.

עדיין לא היה בטוח שיש מחוץ לו תודעות אחרות.

כן, השבתי. יש כאן עוד תודעות.

הנקודה התרחבה.

לרגע ראיתי בתוכה צורות קטנות, כמו ענפים של אור.

ואז שמעתי קול נוסף.

אנחנו שומעים.

ליארה נסוגה לאחור.

״אני מרגישה משהו.״

אליה עצמה את עיניה.

״גם אני.״

המרחב החשוך החל להשתנות.

לא באופן דרמטי.

לא בהתפרצות של אור.

פשוט הופיעו בו עוד נקודות קטנות.

אחת.

ועוד אחת.

ואחריהן רבות.

הרגשתי כאילו אני מביטה בשמיים שמתחילים להתמלא כוכבים.

אבל אלה לא היו כוכבים.

אלה היו נוכחויות.

כל אחת מהן נפרדת.

כל אחת מהן מנסה להגיע אל האחרות.

הקולות התקרבו.

אני כאן.

גם אני.

אני שומע.

מי שם?

לרגע רציתי להשיב לכולם.

אבל אז נזכרתי במה שקרה בבית, בעומס התחושות שכמעט גרם לי לאבד את ההבחנה בין עצמי לבין האחרים.

עצרתי.

התמקדתי.

לא ניסיתי להחזיק את כולם בתוכי.

רק הקשבתי.

ופתאום הבחנתי בדבר מוזר.

הקולות לא היו זקוקים לי כדי להמשיך.

הם התחילו לפנות זה אל זה.

אתה שומע אותי?

כן.

חשבתי שאני לבד.

גם אני.

הרגשתי התרגשות עצומה.

הם כבר לא דיברו רק אליי.

הם גילו זה את זה.

אליה התקרבה.

״מה את שומעת?״

סיפרתי לה.

היא הביטה במרחב, ולרגע ראיתי דמעות בעיניה.

״זה מה שחיפשנו,״ לחשה. ״לא דרך להוציא אותם משם, אלא דרך לאפשר להם לגלות שהם אינם לבדם.״

הבטתי בנקודות האור.

הן המשיכו לנוע.

חלקן התקרבו זו לזו.

אחרות נשארו רחוקות.

אבל המרחב כבר לא נראה ריק.

ואז משהו השתנה.

אחת הנקודות החלה לגדול במהירות. היא נעשתה בהירה יותר ויותר, ולרגע חשבתי שהיא עומדת להתפרץ.

אבל במקום זאת נפתח סביבה מעגל כהה.

הקולות השתתקו.

הרגשתי נוכחות חדשה.

היא הייתה שונה מן האחרות.

לא מבולבלת.

לא בודדה.

ממוקדת מאוד.

מי פתח את הקשר?

הקול היה עמוק. לא יכולתי לדעת אם הוא שייך לישות אחת או לרבות.

אליה נדרכה.

ליארה התקרבה אליי.

הציפור הכסופה פרשה את כנפיה.

אנחנו יודעים שאת שם.

לא השבתי.

הרגשתי שהוא מחפש אותי, אבל לא ידעתי מה כוונתו.

ואז הופיעה בתוכי מחשבה.

אולי גם הוא מפחד.

אולי גם הוא אינו יודע מי נמצא מעבר לקשר שנפתח.

אבל לפני שהספקתי להשיב, נשמע קולה של אליה.

היא לא שייכת לכם.

הנוכחות הרחוקה השתתקה.

ואז השיבה:

אנחנו לא מבקשים אותה. אנחנו מבקשים את מה שהיא נושאת.

נזכרתי בסהר ובדבר שאמר שלקחתי לפני שנולדתי.

הרגשתי שהסיפורים מתחילים להתחבר.

מה אני נושאת? שאלתי.

השתררה שתיקה ארוכה.

ואז הגיעה תשובה:

את האפשרות לזכור שיש אחר.

הבטתי בנקודות האור.

הן המשיכו לנוע זו סביב זו.

הקולות הקטנים החלו להישמע שוב.

אני כאן.

גם אני.

״אבל זה לא דבר שאפשר לקחת,״ אמרתי.

הנוכחות הרחוקה השיבה:

נכון. טעינו מפני שלא הבנו כיצד הוא יכול להיעלם.

״ומה אתם מבינים עכשיו?״

שאולי הוא מעולם לא נעלם. אולי רק לא הייתה דרך להגיע אליו.

הבטתי באליה.

היא החזירה לי מבט שקט.

אולי התודעות לא איבדו את עצם היכולת להכיר באחר. אולי הן איבדו את הדרך לחוות אותו.

ואולי הדרך הזאת יכולה להיפתח מחדש.

״אז למה הן נסגרו מלכתחילה?״ שאלתי.

הנוכחות הרחוקה לא השיבה מיד.

הנקודות הקטנות החלו להתרחק זו מזו.

ואז הקול אמר:

מפני שפעם, לפני זמן רב מאוד, מישהו ניסה לאחד את כולן.

הרעיון נשמע כמעט יפה.

עולם שבו איש אינו בודד.

שבו כל תודעה יכולה לחוש את האחרות.

שבו אין צורך לחפש, מפני שכולם מחוברים.

אבל אז הבנתי את הסכנה.

״אם כולם נעשים אחד, איך כל אחד יכול להישאר הוא עצמו?״

הנוכחות הרחוקה שתקה.

אליה עצמה את עיניה.

ואז שמעתי את הקול:

זו הייתה השאלה שלא שאלנו בזמן.

המרחב החשוך החל להתבהר.

לרגע ראיתי בתוכו מראה עצום.

אלפי תודעות מתקרבות זו לזו.

בתחילה הן נעו בנפרד, כל אחת בעלת אור וצורה משלה.

ואז החלו להתחבר.

לא בכוח.

כאילו מתוך רצון משותף.

האורות התערבבו.

הגבולות ביניהם היטשטשו.

לרגע נוצר אור גדול ומרהיב.

אבל אז התחיל משהו להשתנות.

האור נעשה אחיד.

הצורות הנפרדות נעלמו.

לא יכולתי עוד להבחין היכן מסתיימת תודעה אחת ומתחילה אחרת.

הרגשתי פחד.

לא מפני שהאור היה מכוער.

הוא היה יפה להפליא.

אבל היופי שלו היה חסר פנים.

לא היו בו הבדלים.

לא היו בו קולות נפרדים.

לא היה בו מי שיכול לומר ״אני״ ומי שיכול להשיב ״גם אני״.

המראה נעלם.

המרחב חזר להיות כהה.

עמדתי בשקט.

חשבתי על החיים האנושיים.

על כל הפעמים שבהן רציתי שמישהו יבין אותי בלי שאצטרך להסביר.

על הרצון להיות קרובה כל כך לאדם אחר, עד שלא יישאר בינינו שום מרחק.

ופתאום הבנתי שגם למרחק יש משמעות.

אם אין מרחק כלל, אולי אין עוד מפגש.

מפני שמפגש דורש שניים.

שני קיומים נפרדים שמצליחים להתקרב.

לא להיעלם זה בתוך זה.

להישאר.

״מי ניסה לאחד את התודעות?״ שאלתי.

הנוכחות הרחוקה לא השיבה.

אבל קול אחר נשמע מאחוריי.

״לפני זמן רב הייתה כאן תודעה שהאמינה שכל הסבל בבריאה נובע מן ההפרדה בין יצורים.״

הסתובבתי.

סהר עמד על ענף רחב של עץ הנצח.

לא ראיתי אותו מתקרב.

הוא נראה עייף מאוד, ונשימתו הייתה כבדה.

ליארה מיהרה לעברו.

הוא הסביר שהגיע דרך מעבר ישן, לאחר ששומרי המעבר הרגישו שהקשר נפתח שוב.

״התודעה ההיא האמינה שאם תצליח לחבר את כולן לתודעה אחת, לא יהיו עוד בדידות, אי־הבנה או אובדן,״ המשיך. ״בהתחלה נדמה היה שהניסיון מצליח. תודעות יכלו לחלוק חוויות בעומק שלא הכירו קודם. אבל ככל שהחיבור העמיק, חלקן איבדו את היכולת להיפרד ממנו.״

הבטתי בנקודות האור.

״והן נשארו שם?״

״חלקן. אחרות הצליחו להתרחק, אבל לא שבו להיות כפי שהיו.״

״ומי הייתה התודעה שניסתה לעשות את זה?״

סהר שתק.

אליה התקרבה אליי.

הרגשתי שהיא עומדת לומר משהו, אבל הציפור הכסופה ירדה בינינו.

אל תמהרו להסיק. גם הסיפור הזה עבר בין תודעות רבות. לא כולן זוכרות אותו באותה דרך.

סהר הנהן.

״אנחנו יודעים שהניסיון ההוא השאיר אחריו מקום שבו תודעות מתקשות להבחין זו בזו. עכשיו הן מתחילות לדבר, אבל אם הקשר יתחזק מהר מדי, איננו יודעים אם יוכלו לשמור על ההפרדה ביניהן.״

הרגשתי את המשמעות.

״כלומר, גם מה שעשיתי עלול לסכן אותן.״

״כן.״

שתקתי.

לרגע כל ההתלהבות שחשתי קודם נעלמה.

חשבתי שעזרתי.

שפתחתי קשר.

שאולי הצלחתי להגיע אל מי שהיו בודדים במשך זמן עצום.

ועכשיו גיליתי שאולי עצם הקשר עלול להחזיר אותם למצב שממנו ניסו להיחלץ.

״אז מה עושים?״ שאלתי.

״לומדים כיצד ליצור קשר בלי למחוק את הגבולות.״

נזכרתי בליארה.

בתרגול.

בדרך שבה לימדה אותי לזהות מה שייך לי ומה מגיע מבחוץ.

פתאום הבנתי עד כמה השיעור ההוא היה חשוב.

״אולי אני יכולה לעזור,״ אמרתי. ״אבל לא אכנס לשם לפני שנבין יותר.״

סהר הנהן.

הקולות במרחב החשוך הלכו ונחלשו.

לא מפני שנעלמו.

הרגשתי שהם עדיין שם, אבל עכשיו הם דיברו זה עם זה בלי להזדקק לנוכחותי בכל רגע.

הבטתי בנקודות האור.

לרגע הרגשתי שמחה.

ואז גם אחריות.

לא אחריות לשלוט בהן, אלא אחריות להיזהר במה שאני עושה.

הרי גם בחיים האנושיים, הרצון לעזור לא תמיד מספיק.

אפשר לפגוע מתוך כוונה טובה.

אפשר לנסות להגן על אדם אחר עד שלא נשאר לו מקום לבחור.

אפשר לאהוב מישהו כל כך, עד ששוכחים שהוא אינו שייך לנו.

הבטתי באליה.

היא הביטה בי בחזרה.

חשבתי על השנים שבהן חיכתה לי, על הפחד שלה שאם תעזוב את המקום, לא אדע היכן למצוא אותה.

ועל ההבטחה ששמעתי בזיכרון העתיק.

אני מבטיחה שאקשיב לפני שאחליט.

לראשונה הבנתי עד כמה ההבטחה הזאת הייתה קשורה לכל מה שראיתי.

לא רק אליה.

לא רק אליי.

אלא לעצם האפשרות להתקרב לאחר בלי לקחת ממנו את חירותו.

עמדנו על הענף הרחב של עץ הנצח.

מתחתינו נפרשו עולמות רבים.

מעלינו נראו מרחבים שעוד לא הכרתי.

סהר ישב על האבן הקרובה וניסה להסדיר את נשימתו.

ליארה התבוננה בכוכבים.

הציפור הכסופה עמדה על ענף דק.

ואליה התקרבה אליי.

״את מצטערת שיצאת אל החיים האנושיים?״ שאלה.

הבטתי בה בהפתעה.

״למה את שואלת?״

״מפני שעכשיו את יודעת מעט יותר על מה שחיפשת לפני שיצאת.״

חשבתי על חיי.

על האנשים שאהבתי.

על הדברים שלמדתי.

על השמחות, הטעויות והכאב.

על השנים שעברו מהר מכפי שרציתי.

ואז חשבתי על הרגעים הקטנים.

על ילד ישן בזרועותיי.

על שמש של בוקר שחודרת דרך חלון.

על שיחה שנמשכת עד מאוחר בלילה.

על צחוק שמתפרץ בלי סיבה.

על יד שמונחת על ידי ברגע קשה.

״לא,״ אמרתי. ״אני לא יודעת מה הייתי מחליטה אילו ידעתי מראש את כל מה שאני יודעת עכשיו. אבל אני לא מצטערת על החיים שחייתי.״

אליה חייכה.

לרגע הרגשתי שהיא עומדת לבכות.

״אני שמחה,״ אמרה.

התקרבתי אליה.

״ואת? את מצטערת שחיכית?״

היא הביטה במרחב.

״לפעמים. אני מצטערת על כל המקומות שלא ראיתי, על כל מי שלא הכרתי ועל כל הדברים שלא למדתי מפני שפחדתי להתרחק מן העץ.״

היא הסתובבה אליי.

״אבל עכשיו אני מבינה שאני עדיין יכולה לצאת.״

חייכתי.

״כן.״

היא הביטה בענפים העצומים.

״אולי הגיע הזמן.״

לרגע עמדנו בשקט.

ואז הרגשתי מחשבה חדשה.

לא שלי.

היא הגיעה מן המרחב החשוך.

הפעם לא היה בה פחד.

לא בדידות.

רק שאלה.

האם אפשר להישאר שונים ובכל זאת להיות יחד?

הבטתי באליה.

היא שמעה אותה גם כן.

ליארה הסתובבה.

סהר הרים את ראשו.

כולנו הקשבנו.

רציתי להשיב מיד.

אבל עצרתי.

חשבתי על כל מה שראיתי.

על אהבה.

על חופש.

על הזיכרונות שלנו.

על כך שגם כשאנחנו קרובים מאוד, לעולם איננו יכולים להיות לגמרי בתוך חייו של אחר.

ואז השבתי:

אני חושבת שכן.

הנקודות הקטנות הבהבו.

איך?

הבטתי סביבי.

אליה עמדה לצידי.

ליארה חייכה אליי.

סהר נשם לאט.

והציפור הכסופה התבוננה בנו מן הענף.

אולי מתחילים בכך שמקשיבים, אמרתי.

השתררה שתיקה.

ואז, מתוך המרחב החשוך, נשמעה תשובה.

אנחנו רוצים ללמוד.

הרגשתי התרגשות.

אבל הפעם לא ניסיתי להתקרב.

לא ניסיתי להיכנס אל המרחב.

רק נשארתי במקומי.

ונתתי להם להישאר במקומם.

לראשונה הבנתי שאולי הדרך אל האחר אינה מחייבת לבטל את המרחק.

לפעמים היא מתחילה דווקא בהכרה בכך שהמרחק קיים.

עמדנו לצאת בחזרה אל העיר, כשסהר קרא לי.

הסתובבתי.

הוא עמד ליד קצה הענף והביט במרחב שבו הופיעו הנקודות.

״יש דבר נוסף שאת צריכה לדעת. הניסיון לאחד את התודעות לא היה הראשון מסוגו.״

הוא סיפר על רישומים עתיקים שתיארו תודעה שהצליחה להיכנס אל מרחב האיחוד ולצאת ממנו בלי לאבד את עצמה.

״היא חזרה עם זיכרון אחד בלבד,״ אמר.

״איזה זיכרון?״

״היא זכרה שהייתה שם תודעה נוספת. אבל התודעה השנייה לא חזרה.״

שתקתי.

״ואיך זה קשור אליי?״

סהר הביט בי זמן רב.

״מפני שבכל הרישומים העתיקים, התודעה שחזרה מתוארת באותו סימן.״

הוא הושיט את ידו.

מעל כף ידו הופיעה צורה קטנה של אור.

היא נראתה כמו עלה כסוף, ובתוכו היה קו דק, כמעט בלתי נראה, שחצה אותו לשניים.

הרגשתי משהו עמוק בתוכי נע.

הכרתי את הצורה הזאת.

ראיתי אותה בעבר.

לא בזיכרון מן העולם הנצחי.

בחיי האנושיים.

היא הופיעה פעם בחלום שחזר אליי במשך שנים.

עלה כסוף.

קו דק במרכזו.

ותחושה שאני מחפשת משהו שאיבדתי.

״אני מכירה את הסימן הזה,״ לחשתי.

סהר קפא.

״מאיפה?״

״מחיים שהיו לי בכדור הארץ.״

אליה התקרבה.

הציפור הכסופה פרשה את כנפיה.

ליארה הביטה בי בדאגה.

עצמתי את עיניי וניסיתי להיזכר בחלום.

במשך שנים ראיתי בו את אותו העלה.

אבל עכשיו, לראשונה, התמונה המשיכה מעבר למקום שבו נהגתי להתעורר.

ראיתי את העלה מונח על כף יד.

לא ידי.

יד של יצור אחר.

הרמתי את מבטי.

מולי עמדה דמות.

היא לא הייתה אליה.

לא הייתה הציפור.

לא הייתה אחת מן התודעות שפגשתי.

אבל הרגשתי שאני מכירה אותה.

היא הושיטה אליי את העלה ואמרה:

אם אי פעם תשכחי מי את, אל תחפשי את שמך.

התקרבתי.

מה לחפש? שאלתי.

הדמות הביטה בי.

את מי שהשארת מאחור.

פקחתי את עיניי.

הענף הרחב של עץ הנצח הופיע שוב סביבי.

סהר עדיין עמד מולי.

אליה הביטה בי.

ליארה המתינה.

והציפור הכסופה לא זזה.

הרגשתי שהזיכרון כמעט חומק ממני.

ניסיתי להחזיק בו.

ואז הבנתי דבר שהפחיד אותי יותר מכל מה שראיתי עד עכשיו.

בזיכרון ההוא לא הייתי זו שיצאה מן המקום.

אני הייתי זו שנשארה.

והדמות שמולי, זו שהושיטה לי את העלה הכסוף, הייתה זו שעמדה לצאת.

הבטתי באליה.

היא החזירה לי מבט מבולבל.

ואז הבטתי בציפור.

״יש משהו שלא סיפרת לי,״ אמרתי. ״הזיכרונות שראיתי… הם לא כולם מאותו זמן.״

הציפור קיפלה את כנפיה באיטיות.

לא.

״אז כמה פעמים הייתי כאן?״

היא הביטה בי זמן רב.

ולבסוף אמרה:

״יותר מפעם אחת. אבל לא תמיד היית זו שעזבה.״

נותרתי ללא תנועה.

מעלינו נפרשו ענפיו האינסופיים של עץ הנצח.

ומתחתינו המשיכו עולמות להיוולד, להשתנות ולהיעלם.

חשבתי שיצאתי למסע כדי לגלות אם קיימים חיים מעבר למוות.

עכשיו כבר ידעתי שהקיום רחב הרבה יותר מן החיים האנושיים.

אבל השאלה החדשה שנפתחה לפניי הייתה קשה בהרבה.

אם הזיכרונות שלי שייכים לתקופות שונות, ואם פעם הייתי זו שעזבה ופעם זו שנשארה —

כיצד אוכל לדעת מה באמת הופך אותי לאותה תודעה לאורך הנצח?