המסע אל הנצח — פרק ארבעה־עשר: הזיכרון שאינו שלי

הפרק הארבעה־עשר של ספרי, המסע אל הנצח, מתפרסם כאן פרק אחר פרק. הפרקים הקודמים: פרק 1 · פרק 2 · פרק 3 · פרק 4 · פרק 5 · פרק 6 · פרק 7 · פרק 8 · פרק 9 · פרק 10 · פרק 11 · פרק 12 · פרק 13.

פרק ארבעה־עשר — הזיכרון שאינו שלי

הקול נשמע שוב מעבר לחלון.

״אתם עדיין שם?״

״כן,״ עניתי. ״אנחנו כאן.״

עמדתי מול משטח האבן הכהה, במקום שבו ראיתי לפני רגע חדר קטן ודמות שעמדה ליד החלון. עכשיו לא ראיתי דבר מלבד השתקפות עמומה של פניי.

״מי אתה?״ שאלתי.

חלפו כמה רגעים.

״אני לא בטוח שאוכל לענות לך על זה.״

הסתכלתי על אליה. היא עמדה לצדי, מרוכזת בקול כאילו ניסתה לזהות לא רק את המילים אלא גם את המקום שממנו הגיעו.

״אתה נמצא בחדר שראינו?״ שאלתי.

״בחלק ממנו.״

״מה זאת אומרת, בחלק ממנו?״

״החדר אינו מקום אחד. הוא מחזיק כמה גרסאות של אותו מקום.״

הבטתי שוב בחלון.

״אתה יכול לפתוח אותו?״

״אני יכול להראות לכם את מה שנשמר כאן. אבל אני לא יכול להבטיח שתראו את מה שבאמת התרחש.״

״למה?״

״מפני שזיכרון אינו חלון אל העבר. הוא חלון אל מה שמישהו הצליח לשמור ממנו.״

רציתי לשאול שאלה נוספת, אבל סהר התקרב והניח את ידו על מסגרת האבן.

״מי בנה את המקום הזה?״

״אנשים שרצו להפסיק להתווכח על מה שקרה.״

״והם הצליחו?״

״לא. הם רק מצאו דרך לשמר את הוויכוח.״

לרגע השתררה דממה.

ואז המשטח הכהה החל להתבהר.

ראיתי את החדר שוב. שולחן עץ פשוט עמד במרכזו, ולצדו שני כיסאות. הפעם שני החלונות היו פתוחים, אף שמעבר לאחד מהם עדיין עמד קיר הסלע.

בקצה החדר הופיעה דמות גברית. פניה היו מטושטשות, כאילו לא הצליחו להתגבש לצורה אחת.

״אתם יכולים להיכנס,״ אמר הקול. ״אבל יש כלל אחד.״

״מהו?״ שאלתי.

״אל תיקחו איתכם זיכרון שאינו שלכם בלי רשות.״

חשבתי על הדיסק שבידי, על הבית בעל שבעת הכיסאות ועל מה שלמדתי מארן.

״אני מסכימה.״

אליה הסתכלה עליי.

״את בטוחה?״

״לא,״ הודיתי. ״אבל אני רוצה להבין מה קרה כאן.״

היא הנהנה.

הדלת שמאחורינו נפתחה בחריקה חלשה.

נכנסנו אל החדר.

מבחוץ הוא נראה קטן, אבל בפנים היה רחב בהרבה. הקירות התרחקו ככל שהתקדמנו, עד שנוצר סביבנו אולם מואר באור רך.

לאורך הקירות עמדו מדפים ועליהם אלפי חפצים: מפתחות, צעצועים, טבעות, אבנים, ספרים, פיסות בד וכלים שבורים. כל אחד מהם נח בתוך מסגרת שקופה.

״מה כל אלה?״ שאלתי.

״עוגנים,״ השיב האיש.

עכשיו ראיתי אותו בבירור. הוא נראה מבוגר, בעל פנים צרות ועיניים כהות. שערו היה קצר ולבן, ובגדיו פשוטים.

״עוגנים למה?״

״לזיכרונות. לפעמים די בחפץ קטן כדי להחזיק עולם שלם.״

התקרבתי אל המדף הקרוב.

בתוך אחת המסגרות הייתה נעל קטנה, בלויה בקצותיה.

לצדה נח סרט אדום.

האיש הבחין במבטי.

״הם שייכים למירה.״

״מי זאת מירה?״

״אישה שמגיעה לכאן כבר שנים רבות.״

כאילו שמעה את שמה, נפתחה דלת בקצה האולם.

אישה נכנסה פנימה.

היא נראתה כבת חמישים, בעלת שיער שחור שבתוכו הופיעו קווצות כסופות. היא החזיקה בידיה קופסת עץ קטנה, וכשראתה אותנו נעצרה.

״יש כאן מבקרים?״ שאלה.

״כן,״ השיב האיש. ״הם מחפשים את המעברים הישנים.״

מירה הביטה בי.

״ואת? מה את מחפשת?״

חשבתי לרגע.

״אני כבר לא בטוחה שזאת אותה תשובה שהייתי נותנת כשהתחלתי את המסע.״

היא חייכה בעצב.

״אז כנראה התחלת באמת לחפש.״

מירה הניחה את הקופסה על השולחן ופתחה אותה. בתוכה הייתה נעל קטנה, זהה לזו שראיתי על המדף.

״זאת הייתה הנעל האהובה על הבן שלי,״ אמרה. ״הוא היה בן שש כשעברנו לבית הראשון שלנו. בכל בוקר היה מתעקש לנעול אותה בעצמו, גם כשהיה ממהר וגם כשהשרוכים הסתבכו לו.״

היא הרימה את הנעל, והאור בחדר השתנה.

ריח של לחם חם התפשט באוויר.

שולחן האבן הפך לשולחן עץ, ועליו הופיעו קערת קמח, מערוך וכד חלב. מבעד לחלון ראיתי גינה קטנה ועץ שענפיו נעו ברוח.

ילד עמד ליד השולחן.

שערו היה כהה, חולצתו מוכתמת בקמח, ועל פניו חיוך רחב.

״אימא, תראי!״ קרא והרים את ידיו.

מירה צחקה.

״אתה כולך קמח.״

הילד ניסה לנגב את פניו בשרוול והצליח רק ללכלך אותם יותר.

לא יכולתי שלא לחייך.

הייתה בסצנה הזאת פשטות מוכרת כל כך, עד שלרגע שכחתי היכן אני נמצאת.

ואז הבחנתי במשהו מוזר.

הילד חזר על אותה תנועה.

הוא הרים את ידיו, חייך ואמר שוב:

״אימא, תראי!״

מירה לא נראתה מופתעת.

היא ניגשה אליו וסידרה את צווארון חולצתו.

״לפעמים אני נותנת לו להמשיך,״ אמרה. ״ולפעמים אני עוצרת את הרגע כאן.״

״זה זיכרון?״ שאלתי.

״הבסיס שלו הוא זיכרון. את כל השאר יצרתי במשך השנים.״

הילד התיישב ליד השולחן והחל ללוש בצק.

״ומה קרה לו?״

מירה התבוננה בו.

״הוא גדל.״

חיכיתי שתמשיך.

״כשעזבתי את העולם האנושי, הוא כבר היה אדם מבוגר. היו לו חיים משלו. במשך שנים ניסיתי לשחזר גם את האדם שהיה, אבל תמיד חזרתי אל הילד הזה.״

״למה דווקא אליו?״

היא חייכה.

״מפני שהוא עדיין היה צריך אותי.״

המילים נגעו בי יותר מכפי שציפיתי.

מירה התיישבה על הכיסא.

״כשהוא היה קטן, ידעתי כמעט כל מה שקורה בחייו. מתי הוא רעב, מתי הוא מפחד, מה מצחיק אותו. אחר כך הוא גדל, ובצדק הפסיק לספר לי הכול. אבל לפעמים התגעגעתי לא רק אליו. התגעגעתי גם לאישה שהייתי כשהיה קטן.״

הסתכלתי על הילד.

הוא המשיך ללוש את הבצק, מרוכז לחלוטין במלאכתו.

״את יודעת שהוא לא באמת כאן?״ שאלתי.

״בוודאי.״

״אז למה את חוזרת?״

״מאותה סיבה שאנשים בעולם האנושי שומרים תמונות. רק שכאן אני יכולה להיכנס לתוכן.״

היא שתקה לרגע.

״אבל יש בזה סכנה.״

״איזו?״

״בהתחלה הייתי משחזרת רק דברים שזכרתי. אחר כך התחלתי להוסיף שיחות. דברים שרציתי לומר לו ולא אמרתי. תשובות שרציתי לשמוע ממנו.״

היא הסתכלה עליי.

״ויום אחד מצאתי את עצמי נזכרת בשיחה שמעולם לא התרחשה.״

הבטתי בילד.

״איך ידעת?״

״כי שמרתי את הזיכרון המקורי בנפרד. בדקתי אותו, וגיליתי שהמשפט שזכרתי לא היה שם.״

״ומה עשית?״

״הפסקתי להוסיף לו מילים.״

הילד הרים את ראשו.

״אימא?״

מירה פנתה אליו.

״כן, אהוב שלי?״

״אפשר עוד קמח?״

היא חייכה, אבל לא ענתה.

כעבור רגע הילד נעלם, ואיתו המטבח כולו.

שוב עמדנו בחדר האבן.

״המשפט הזה היה אמיתי,״ אמרה. ״אני זוכרת אותו היטב. אבל גם אם לא היה, עדיין הייתי מתגעגעת אליו.״

היא סגרה את הקופסה.

״אני לא רוצה למחוק את מה שיצרתי. אלה היו שנים של נחמה. אני רק רוצה לזכור מה היה ומה הוספתי.״

ליארה התקרבה אליה.

״את עדיין שומרת את שתי הגרסאות?״

״כן.״

״אז אולי זה בדיוק מה שאנחנו צריכים ללמוד לעשות כאן.״

האיש שהכניס אותנו לחדר המתין ליד שני החלונות.

״מירה נתנה לכם לראות את הזיכרון שלה מרצונה,״ אמר. ״עכשיו אוכל להראות לכם משהו אחר.״

הוא הניח על השולחן שתי טיפות אור.

״אלה שתי עדויות שנמסרו על אותו אירוע. שתיהן נבדקו, ושתיהן נשמרו בלי שינוי מאז שנמסרו.״

״אז אחת מהן אמיתית?״ שאלתי.

״ייתכן ששתיהן אמיתיות מבחינת מי שחווה אותן.״

הוא הצביע על החלון הראשון.

בתוכו הופיע גן רחב ובמרכזו עץ בעל עלים אדומים.

שתי דמויות עמדו מתחת לעץ.

האחת לבשה בגד בהיר והחזיקה חפץ קטן בכף ידה. השנייה עמדה מולה, כשידיה מושטות לפנים.

ראיתי את הדמות הראשונה מוסרת את החפץ לשנייה.

החלון החשיך.

״ועכשיו השני,״ אמר האיש.

אותו גן הופיע.

אותו עץ אדום.

אותן שתי דמויות.

אבל הפעם ראיתי את החפץ עובר בכיוון ההפוך.

הסתובבתי אליו.

״איך זה ייתכן?״

״כל אחת מהתודעות זכרה שהיא זו שנתנה את החפץ.״

״מי מהן צדקה?״

״אנחנו לא יודעים.״

התקרבתי לחלונות.

״אולי היו שני מפגשים. אולי אחת מהן ניסתה להגן על האחרת. ואולי הזיכרון השתנה במשך הזמן.״

״כל האפשרויות האלה נבדקו,״ אמר האיש. ״אבל לא נמצאה עדות נוספת שתכריע ביניהן.״

״אז למה לשמור את שתיהן?״

״מפני שמחיקת אחת מהן לא תהפוך את האחרת לנכונה.״

הבטתי בשני החלונות.

בחיי האנושיים הייתי רגילה לחשוב על זיכרון כעל דבר ששייך לעבר. משהו שנמצא מאחוריי, יציב וקבוע, ואני רק צריכה להצליח להגיע אליו.

אבל אולי הזיכרון היה דומה יותר לסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על מה שקרה.

סיפור שמשתנה מעט בכל פעם שאנחנו חוזרים אליו.

״ואם מישהו שינה אחת מהעדויות אחרי שנמסרה?״ שאלתי.

״במקרה כזה נשאר לפעמים סימן.״

נזכרתי בעלה הכסוף.

הוצאתי אותו מקפל הבגד.

הוא נח על כף ידי, קל ושקט.

האיש הביט בו ומיד הזדקף.

״מאיפה יש לך את זה?״

״מצאתי אותו בדרך לכאן.״

״הוא לא שייך לאוסף הזה.״

״אז למה הוא מגיב לחלונות?״

העלה החל להאיר.

על פניו הופיעו שני הקווים שראיתי קודם, אבל הפעם הבחנתי ביניהם בחריץ דק.

האיש התקרב.

״אפשר?״

היססתי.

״אתה רוצה לקחת אותו?״

״רק לבדוק.״

הושטתי אליו את ידי, אבל לא שחררתי את העלה.

הוא בחן אותו מקרוב.

״זה סימן השוואה ישן,״ אמר לבסוף. ״השתמשו בסימנים כאלה כדי לזהות שינויים ברישומים.״

״הוא יכול לומר לנו מה באמת קרה?״

״לא. אבל הוא יכול להראות אם מישהו שינה את מה שנשמר.״

הוא התרחק צעד.

״נסי להחזיק אותו מול החלון הראשון.״

עשיתי כדבריו.

העלה נשאר כסוף.

העברתי אותו מול החלון השני.

גם הפעם לא השתנה דבר.

״שתי העדויות נשמרו כפי שנמסרו,״ אמר האיש.

״אבל הן עדיין סותרות.״

״נכון.״

הסתכלתי על העלה.

הוא לא פתר את הסתירה.

ובכל זאת הבנתי את חשיבותו.

הוא לא נועד לקבוע מי דובר אמת. הוא נועד להראות אם מישהו התערב במה שאחרים בחרו להשאיר אחריהם.

״אני רוצה לראות את הרישומים של בית שבעת הכיסאות,״ אמרתי.

האיש הביט בי.

״למה דווקא אותם?״

סיפרתי לו על הבית העגול, על האיש שלא הצליח לצאת ממנו ועל הקיר שמאחוריו הרגשתי תנועה.

סיפרתי גם על הקולות ששמענו באולם בעיר, על האזהרה שלא לפתוח את המעבר ועל המשפט שנחרת בבאר.

הוא הקשיב בלי להפריע.

כשסיימתי, ניגש אל הקיר הרחוק והניח עליו את כף ידו.

אחת האבנים זזה הצדה.

מאחוריה התגלה ארון צר ובו לוחות שקופים.

הוא הוציא שלושה מהם והניח אותם על השולחן.

״אלה הרישומים המוקדמים ביותר שנשמרו כאן על סגירת המעברים.״

אליה התקרבה מיד.

״חשבתי שהרישומים האלה אבדו.״

״רובם אבדו. אלה נשמרו מפני שלא היו מחוברים לרשת המרכזית.״

הבטתי בה.

״את מכירה אותם?״

״אני מכירה את התקופה שבה נוצרו. לא את כל מה שנכתב בהם.״

האיש הפעיל את הלוח הראשון.

מעל השולחן הופיע דגם של בית שבעת הכיסאות.

ראיתי את החדר העגול, את השולחן ואת שבעת הכיסאות.

אחד מהם היה שבור.

אחר הפוך.

הדגם הסתובב באיטיות, ואז הופיעו סביבו קווים זוהרים שהובילו למקומות אחרים.

״זאת הייתה אחת מתחנות החיבור הראשונות,״ אמר האיש. ״בתחילה היא נועדה לאפשר שיתוף של חוויות. מאוחר יותר נעשו בה ניסויים מורכבים יותר.״

״ניסויים במה?״

״בחיבור בין זיכרונות של כמה תודעות.״

״בלי הסכמה?״

״בחלק מהמקרים ניתנה הסכמה. בחלקם לא ברור מה הוסכם.״

הוא הפעיל את הלוח השני.

הופיע רישום של שבעה קווים שנפגשו בנקודה אחת.

שישה מהם התרחקו ממנה.

השביעי נשאר מחובר.

מתחתיו הופיע משפט:

״המעבר נסגר לאחר שכל המשתתפים אישרו את ההפרדה.״

הסתכלתי על האיש.

״אבל מישהו נשאר בבית.״

״כך עולה מן העדויות המאוחרות יותר.״

״אז איך ייתכן שכולם אישרו?״

״זאת אחת השאלות שלא נפתרו.״

הוצאתי שוב את העלה הכסוף.

החזקתי אותו מול הלוח.

לרגע לא קרה דבר.

ואז הופיע קו דק של אור אדום לאורך המשפט.

האיש קפא.

״תזיזי אותו מעט שמאלה.״

עשיתי כדבריו.

האור התרחב.

מתחת למשפט הופיעו סימנים ישנים, כמעט מחוקים.

האיש התכופף.

״זה לא הרישום המקורי.״

״מה היה כתוב קודם?״ שאלתי.

הוא הגדיל את האותיות.

חלקן היו שבורות.

אחרות חסרות.

אבל כמה מילים עדיין נותרו קריאות.

״ההפרדה בוצעה לפני שהתקבל אישור מן הקשר השביעי.״

הרגשתי צמרמורת.

ליארה קראה את המשפט שוב.

״כלומר, הם סגרו את המעבר לפני שקיבלו תשובה מן התודעה השביעית.״

״כן,״ אמר האיש.

״ומי שינה את הרישום?״ שאלתי.

הוא בחן את הלוח.

״החתימה של מי שביצע את השינוי הוסרה. אבל אפשר לראות שהשינוי נעשה אחרי הסגירה.״

הבטתי באליה.

פניה היו רציניות.

״מישהו רצה שיאמינו שכולם הסכימו,״ אמרתי.

״זאת אפשרות,״ השיבה. ״אבל אנחנו עדיין לא יודעים למה.״

״אולי מפני שמישהו נשאר כלוא.״

״ואולי מפני שמי שסגרו את המעבר חשבו שהם מצילים אחרים.״

נזכרתי בקולות ששמענו באולם.

אם לא נסגור עכשיו, זה יתפשט.

הייתה שם סכנה כלשהי.

אבל האם היא הצדיקה את מה שנעשה?

ומי החליט?

האיש הפעיל את הלוח השלישי.

הפעם לא הופיע בית.

רק חדר קטן.

היה בו כיסא אחד ושני חלונות.

זיהיתי אותו מיד.

״זה החדר שראינו לפני שנכנסנו.״

״כן,״ אמר האיש. ״אבל זאת גרסה מוקדמת שלו.״

״למה הוא היה מחובר לבית שבעת הכיסאות?״

״מפני שכאן בדקו את ההבדל בין זיכרון שנמסר לבין זיכרון שהתקבל.״

הוא הצביע על החלון הראשון.

״בחלון הזה אפשר היה לראות את מה שתודעה ביקשה לשתף.״

ואז על השני.

״ובזה את מה שהתודעה האחרת קיבלה בפועל.״

הבטתי בשני החלונות.

״והם לא תמיד היו זהים.״

״לעיתים קרובות הם היו שונים. לפעמים ההבדלים היו קטנים. פרט שנשכח, צבע שהשתנה, תחושה שהתחזקה. אבל כשהחלו לחבר כמה תודעות בבת אחת, ההבדלים נעשו גדולים יותר.״

״עד שאנשים התחילו לזכור דברים שלא קרו להם?״

״כן.״

הוא השתתק.

״והיו גם מקרים שבהם תודעה לא הצליחה להבחין עוד בין הזיכרונות שלה לבין אלה שקיבלה.״

חשבתי על הרשת החיה בעולם בעל שלושת הירחים.

על תחושת השייכות המופלאה שחוויתי שם, ועל הרגע שבו כמעט שכחתי מדוע ארצה לצאת ממנה.

״אז אולי סגרו את המעברים כדי למנוע את זה,״ אמרתי.

״ייתכן,״ השיב האיש. ״אבל אם כך, עדיין נותרת השאלה מדוע לא חיכו לתשובה מן השביעי.״

הבטתי בדגם החדר.

״אנחנו יכולים לשמוע את מה שנשמר שם?״

האיש הניד בראשו.

״לא מתוך הרישום הזה. הקול עצמו לא נשמר כאן.״

״אבל שמענו אותו מבחוץ.״

הוא הביט בי.

״איזה קול?״

״מישהו ביקש שלא נלך.״

לראשונה מאז שנכנסנו, ראיתי בפניו פחד ברור.

״מה בדיוק הוא אמר?״

חזרתי על המילים.

הפעם אל תלכו.

האיש התרחק מן השולחן.

״לא שמעתי את המשפט הזה שנים רבות.״

״מי אמר אותו?״

״אני לא יודע מי אומר אותו עכשיו. בעבר הוא הופיע ברישומי החדר אחרי ניסיונות קשר שלא הושלמו.״

״אז הוא לא בהכרח שייך למי שנמצא שם?״

״לא בהכרח. לפעמים רשת ישנה ממשיכה להשמיע בקשות גם אחרי שמי שהשמיע אותן כבר אינו מחובר אליה.״

חשבתי על הילדה שפגשתי.

לא רציתי להאמין שהקול שלה היה רק שריד של משהו שכבר איננו.

אבל גם לא יכולתי לדעת.

״אז איך מבררים?״

״מנסים ליצור קשר חדש. בלי להשתמש בקול הישן כהוכחה לזהות מי שעונה.״

הבטתי בדיסק.

שלושת הקווים הקצרים והקו הארוך נראו עכשיו חשובים יותר מתמיד.

שלוש פעימות לבדיקה.

והרביעית, אם תגיע, תהיה תשובה.

״אפשר לקחת את הרישום הזה לנעמה?״ שאלתי.

האיש הביט בלוחות.

״המקור חייב להישאר כאן.״

״אני לא רוצה לקחת אותו בלי רשות. אני רוצה שהיא תוכל לבדוק את השינוי.״

הוא חשב לרגע.

״אפשר ליצור עותק של החלק שנוגע לסגירת המעבר. הוא יכלול את סימן המקור ואת העדות לכך שהמשפט שונה.״

״ומי יוכל לראות אותו?״

״מי שתבחרי למסור לו.״

״ואם מישהו אחר ינסה לפתוח אותו?״

״הוא יוכל לדעת שקיים רישום, אבל לא לקרוא את תוכנו בלי הסכמה.״

הסתכלתי על ליארה.

היא הנהנה.

״זה נשמע הוגן.״

האיש הניח את ידו מעל הלוח.

מתוכו התרוממה פיסת אור קטנה, שהתגבשה ללוח שקוף בגודל כף ידי.

עליו הופיעו שני המשפטים.

המקורי.

והמשפט שנכתב במקומו.

לקחתי את הלוח.

הוא היה קריר, בניגוד לדיסק שהתחמם בכל פעם שהתקרבנו למעבר.

״תודה,״ אמרתי.

האיש השיב בהנהון.

״אני שמח שמישהו עדיין שואל מה באמת נשמר כאן.״

כשיצאנו מן המבנה, העננים האפורים נעו נמוך מעל המצוק.

סהר עמד ליד קצה השביל, פניו חיוורות מעט.

״אתה בסדר?״ שאלתי.

״כן. הגוף שלי פשוט מזכיר לי מדי פעם שהוא קיים.״

הוא התיישב על אבן.

״יש משהו שרציתי לומר לך לפני שנחזור.״

התיישבתי לצדו.

״ארן ביקש ממני פעם לעזור לו למצוא את תמר,״ אמר.

״אני יודעת שהוא חיפש אותה.״

״הראיתי לו מקום שבו נשמרו עקבות של תודעות שלא הגיעו לעיר. הוא נכנס לשם ומצא קול שדיבר כמוה.״

הבטתי בו.

״זאת הייתה היא?״

״אני לא יודע.״

הוא הוציא מכיסו אבן קטנה נוספת, כהה יותר מן האבן שהראה לי קודם.

״אבל מאז מצאתי פרט שלא ידעתי אז.״

״איזה פרט?״

״המקום שאליו לקחתי אותו היה מחובר לאחת מתחנות המעבר הישנות. אם הזיכרונות שנשמרו שם עברו שינוי, ייתכן שגם הקול ששמע לא הגיע ממי שחשב.״

״אז הוא צריך לדעת.״

״כן.״

״למה לא סיפרת לו?״

סהר השפיל את מבטו.

״מפני שגיליתי את זה רק לאחרונה. ומפני שלא רציתי להביא לו עוד תקווה לפני שאדע אם יש לה בסיס.״

חשבתי על ארן.

על התמונה בביתו.

על האופן שבו אמר את שמה של תמר.

״אולי הוא צריך להחליט בעצמו מה לעשות עם המידע הזה.״

סהר הביט בי.

״את צודקת.״

הוא קם באיטיות.

״כשנחזור לעיר, אדבר איתו.״

הדרך חזרה הייתה שקטה.

לא מפני שלא היה לנו מה לומר, אלא מפני שכל אחד מאיתנו היה שקוע במחשבותיו.

ליארה הלכה לצדי.

״את מרוצה ממה שמצאנו?״ שאלה.

חשבתי על השאלה.

״אני שמחה שמצאנו משהו שאפשר לבדוק. אבל אני לא מרוצה ממה שגילינו.״

״למה?״

״מפני שמישהו שינה את הרישום כדי שייראה כאילו כולם הסכימו. ואם עשו את זה פעם אחת, מי יודע כמה דברים נוספים שונו.״

״נכון.״

״ואיך אפשר להאמין למה שאנחנו מוצאים?״

ליארה עצרה.

״לא חייבים להאמין מיד. אפשר לבדוק. אפשר להשוות. ואפשר גם לומר שאנחנו עדיין לא יודעים.״

הבטתי בלוח השקוף שבידי.

הוא היה קטן כל כך.

ובכל זאת נשא בתוכו עדות לכך שמשפט אחד שונה.

משפט שהיה יכול לשנות את האופן שבו יזכרו אירוע שלם.

״בעולם האנושי,״ אמרתי, ״לפעמים אנשים רבים שנים על מה שקרה ביניהם. כל אחד בטוח שהוא זוכר נכון.״

״וגם כאן,״ השיבה ליארה.

״חשבתי שלפחות אחרי המוות נדע יותר.״

היא חייכה בעדינות.

״אנחנו יודעים יותר על דברים מסוימים. זה לא אומר שאנחנו יודעים הכול על עצמנו.״

המשכנו ללכת.

כשהגענו אל ים האור שבקצה העיר, אליה נפרדה מאיתנו.

״אני רוצה לבדוק אם יש תחנות נוספות שמחזיקות רישומים מן התקופה ההיא,״ אמרה.

״תחזרי?״ שאלתי.

״בוודאי.״

״ואם תמצאי משהו?״

״אספר לך מה מצאתי. לא מה שאני חושבת שאת צריכה להאמין בו.״

הבטתי בה.

היא חייכה.

״זאת הבטחה שאני יכולה לקיים.״

סהר המשיך בדרכו לעבר ביתו של ארן.

ליארה ואני נכנסנו אל העיר.

בדרך עברנו ליד גן שבו צמחו עצים בעלי עלים שקופים. אחד מהם השמיע צליל עדין כשהרוח נגעה בו.

נזכרתי במירה.

בילד שלה.

בנעל הקטנה.

חשבתי על כך שכולנו שומרים בתוכנו אנשים שאינם נמצאים עוד במקום שבו השארנו אותם.

לפעמים הם גדלו.

לפעמים התרחקו.

לפעמים מתו.

ולפעמים אנחנו אלה שהשתנינו, בעוד הזיכרון שלהם נשאר כפי שהיה.

לא ידעתי אם מירה תחזור מחר אל המטבח ששחזרה.

אבל כבר לא חשבתי שעליי לשפוט את הבחירה שלה.

היא ידעה שהילד אינו באמת שם.

והיא עדיין אהבה את הרגע שבו היה.

כשנכנסתי לחדרי, הנחתי את הדיסק, העלה הכסוף ולוח העדות על השולחן.

שלושה חפצים קטנים.

כל אחד מהם סיפר חלק אחר של אותו סיפור.

הדיסק הראה שהיה מעבר.

העלה אפשר לזהות שינוי ברישום.

והלוח נשא את העדות לכך שהמעבר נסגר לפני שהתקבלה הסכמה מן הקשר השביעי.

אבל אף אחד מהם לא אמר לי מי החליט לסגור אותו.

או מי נשאר מאחור.

התיישבתי ליד החלון.

מבעדו ראיתי את גני העיר ואת האורות שנעו בין הבניינים.

חשבתי על שתי הדמויות שעמדו מתחת לעץ האדום.

על שתי העדויות הסותרות.

על מירה שהוסיפה מילים לזיכרון של בנה.

ועל הקול ששמעתי מאחורי החלון.

הפעם אל תלכו.

לראשונה עלתה בי אפשרות שלא חשבתי עליה קודם.

אולי מי שאמר את המשפט לא ביקש שנישאר איתו.

אולי הוא ביקש שלא נעזוב לפני שנשמע את מה שיש לו לומר.

הסתכלתי על הדיסק.

שלושת הקווים הקצרים נצצו באור החלש.

ואז הבחנתי בשינוי קטן.

על פני לוח העדות הופיעה נקודת אור חדשה.

היא לא הייתה שם קודם.

התקרבתי.

הנקודה התרחבה לשורה קצרה של אותיות.

״נשמר עותק נוסף. מיקום: הספרייה של הדברים שנשכחו.״

קראתי את המשפט פעמיים.

לא ידעתי היכן נמצאת הספרייה הזאת.

אבל ידעתי מה אחפש בה.

לא עוד גרסה של הסיפור שסיפרו כולם.

אלא את מה שמישהו בחר שלא להשאיר בתוך הסיפור.

סוף פרק ארבעה־עשר