המסע אל הנצח — פרק חמישה־עשר: הספרייה של הדברים שנשכחו

הפרק החמישה־עשר של ספרי, המסע אל הנצח, מתפרסם כאן פרק אחר פרק. הפרקים הקודמים: פרק 1 · פרק 2 · פרק 3 · פרק 4 · פרק 5 · פרק 6 · פרק 7 · פרק 8 · פרק 9 · פרק 10 · פרק 11 · פרק 12 · פרק 13.

פרק חמישה־עשר — הספרייה של הדברים שנשכחו

במשך זמן רב ישבתי מול החלון.

העיר המשיכה להתקיים סביבי. אורות נעו בין הענפים, תודעות חלפו על פני המרפסות, ובמרחק נשמעה מנגינה שקטה. לא ידעתי מי ניגן אותה או אם היה שם בכלל כלי נגינה.

חשבתי על הפנים שראיתי בחלון הריק.

הפנים שלי.

לא כפי שדמיינתי אותן לאחר שעזבתי את גופי, אלא כפי שהיו בעולם האנושי, עם הקמטים הדקים סביב העיניים וההבעה המוכרת של אישה שמנסה להבין דבר שאינו מסתדר לה.

המילים שלה לא הרפו ממני.

את זוכרת את מה שקרה לי.

ניסיתי להיזכר ברגע שבו נגסתי בפרי.

בטעם המתוק, בחום שהתפשט בתוכי, בתחושה שהאדמה התרחקה ממני. ראיתי את גופי נשאר ליד העץ, שקט וללא תנועה.

הייתי בטוחה שראיתי אותו מבחוץ.

אבל האם בדקתי אם הוא עדיין חי?

לא.

האם ידעתי מה מתרחש בתוכו?

גם לא.

הנחתי שהוא נותר ריק מפני שאני כבר לא הייתי בו.

עכשיו לא הייתי בטוחה אפילו בכך.

קמתי מן הכיסא.

החלטתי לחזור אל העץ.

מצאתי את ליארה בגן קטן מאחורי אחד המגדלים. היא עמדה ליד בריכה ובה פרחים לבנים שנפתחו ונסגרו בקצב איטי.

״אני צריכה להגיע אל הגוף שלי,״ אמרתי.

היא לא שאלה מדוע.

״קרה משהו?״

סיפרתי לה על החלון, על הפנים ועל המילים שלא שמעתי באוזניים ובכל זאת הבנתי.

ליארה הקשיבה בריכוז.

״את חושבת שמישהו נכנס לגוף שלך?״

״אני לא יודעת מה לחשוב. אבל אני רוצה לבדוק.״

היא הביטה בי זמן מה.

״נוכל לחזור אל העץ. לפני כן אני רוצה שתראי משהו.״

״מה?״

״מקום שבו שומרים עדויות על מעברים בין גוף לתודעה. אולי נמצא שם תיאור של מקרה דומה.״

״איפה המקום הזה?״

״בקצה העיר. קוראים לו ספריית הדברים שנשכחו.״

השם עורר בי תחושה מוזרה.

״איך אפשר לשמור דבר שנשכח?״

״לפעמים הוא נשכח רק ממי שחווה אותו.״

הספרייה עמדה במקום שבו הסתיימו הבתים והחלו ענפים עבים וחשופים.

לא היה לה מראה של ספרייה.

מבחוץ נראתה כמו מבנה עגול מאבן בהירה, ללא חלונות, שפתח צר אחד הוביל לתוכו. מעל הכניסה נחרתו סימנים שלא הכרתי. חלקם השתנו בעודי מתבוננת בהם.

בתוך המבנה שרר שקט עמוק.

לא היו מדפים עמוסים ספרים ולא שולחנות קריאה. במקום זאת התנשאו מן הרצפה אלפי עמודים דקים, וכל אחד מהם נשא בקצהו טיפה של אור.

העמודים נמשכו למרחק שלא הצלחתי לאמוד.

ביניהם נעו דמויות שקטות.

אחת מהן התקרבה אלינו.

היא נראתה כאישה מבוגרת מאוד, בעלת פנים ארוכות ושיער לבן שנאסף מאחורי ראשה. עיניה היו כהות, כמעט שחורות, ובתוכן נעו נקודות אור זעירות.

״ליארה,״ אמרה. ״עבר זמן רב.״

״שלום, נֶמָה.״

האישה הביטה בי.

״זו האורחת החדשה מן העולם האנושי?״

״כן. היא מחפשת עדויות על הפרדה בין גוף לתודעה.״

נמה לא מיהרה להשיב.

״רוב הבאים לכאן מחפשים את מה שאיבדו,״ אמרה לבסוף. ״מעטים מוכנים לגלות שהדבר שאיבדו אינו מה שחשבו.״

הבטתי בה.

״אני מעדיפה לדעת.״

היא חייכה קלות.

״כולם אומרים זאת בכניסה.״

נמה הובילה אותנו בין העמודים.

ככל שהתקדמנו, הבחנתי שכל טיפה של אור הייתה שונה. חלקן בהקו בעוצמה, אחרות היו כהות כמעט לחלוטין. באחת מהן ראיתי תנועה של מים. באחרת הופיעו לרגע פניו של יצור שלא הכרתי.

״אלה זיכרונות?״ שאלתי.

״חלקם. אחרים הם תיאורים, עדויות, מחשבות שנמסרו לשימור, ולפעמים רק השערות של מי שניסה להבין אירוע.״

״איך יודעים מה נכון?״

״אנחנו משתדלים לא לבלבל בין הדברים.״

היא עצרה ליד עמוד שעליו נחה טיפה כחולה.

״הסתכלי.״

ראיתי איש צעיר עומד על שפת נהר. הוא התכופף, הרים אבן והשליך אותה למים.

המראה נעלם.

״מה ראית?״ שאלה נמה.

סיפרתי לה.

היא נגעה בעמוד הסמוך.

הפעם ראיתי את אותו הנהר, אבל האיש עמד במרחק ולא הרים דבר.

״שתי עדויות על אותו רגע,״ אמרה. ״האחת של האיש, האחרת של מי שצפה בו.״

״אולי אחד מהם לא שם לב.״

״ייתכן. אבל שניהם היו בטוחים בזיכרונם.״

היא המשיכה ללכת.

״כאן אנחנו לא מחליטים איזה זיכרון אמיתי רק מפני שהוא ברור יותר. לפעמים הזיכרון הברור ביותר הוא דווקא זה שעבר את מספר השינויים הגדול ביותר.״

חשבתי על החלום שלי.

על העלה הכסוף.

על הפנים שהופיעו מאחורי החלון.

הכול היה ברור להפליא.

ופתאום הבהירות עצמה נראתה לי חשודה.

הגענו לאזור שבו העמודים היו רחבים וכהים יותר.

״כאן נשמרות עדויות על מעברים בין צורות קיום,״ אמרה נמה.

היא הצביעה על טיפה בצבע ענבר.

בתוכה ראיתי אישה שוכבת על משטח אבן. מעליה ריחפה דמות שקופה, דומה לה מאוד.

לרגע חשבתי שאני מביטה בעצמי.

אבל פניה היו שונות.

הדמות השקופה התרחקה מן הגוף.

הגוף נשאר ללא תנועה.

כעבור זמן מה נפתחו עיניו.

נרתעתי.

האישה התרוממה לאט והתיישבה.

״מי התעורר בתוכה?״ שאלתי.

״זו השאלה שבגללה העדות נשמרה כאן.״

נמה נגעה בעמוד.

הופיעו סימנים סביב הטיפה, וליארה הסבירה לי את משמעותם.

האישה שחזרה להכרתה טענה שהיא אותה אישה שהייתה לפני המעבר. אבל התודעה שנפרדה ממנה טענה שגם היא אותה אישה.

שתיהן זכרו את אותו עבר.

שתיהן זיהו את אותם אנשים.

שתיהן הרגישו שהחיים שקדמו להפרדה שייכים להן.

״מה קרה להן?״ שאלתי.

״הן ניסו להבין זו את זו במשך שנים רבות.״

״ומי הייתה האמיתית?״

נמה הביטה בי.

״האם העובדה שאחת מהן המשיכה בגוף הופכת אותה לאמיתית יותר?״

לא השבתי.

״ואם לשתיהן היו אותם זיכרונות עד רגע ההפרדה,״ המשיכה, ״אולי השאלה אינה מי מהן אמיתית, אלא כיצד שתי תודעות שונות יכולות להמשיך מתוך עבר משותף.״

הרגשתי שהמילים מערערות משהו עמוק בתוכי.

כל חיי חשבתי שיש רק אני אחת.

גם כששיניתי את דעתי, גם כשעברתי חוויות ששינו אותי, עדיין הרגשתי שאני אותה אישה.

אבל אם תודעה יכולה להיפרד מגוף, והגוף יכול להמשיך לחיות עם תודעה אחרת שנושאת את אותם הזיכרונות, מי מהן תהיה אני?

״האם זה קורה לעיתים קרובות?״

״לא,״ השיבה נמה. ״והעדויות אינן מספיקות כדי לקבוע מה התרחש בכל מקרה. חלקן מתארות חלוקה, אחרות מתארות העתקה של זיכרונות. יש גם מקרים שהתבררו מאוחר יותר כהטעיה.״

הבטתי שוב באישה שהתעוררה.

היא נראתה מבוהלת.

לא היה בה דבר מאיים.

היא פשוט פתחה את עיניה בעולם שהכירה, בלי לדעת שמישהי אחרת טוענת לאותם חיים.

לפתע חשבתי על ילדיי.

אם הייתי חוזרת אליהם, והם היו פוגשים שתי נשים שזוכרות את גידולם, מי מהן הייתה אמם?

לא הצלחתי לשאת את המחשבה.

נמה הובילה אותנו אל חדר קטן בצד הספרייה.

במרכזו עמד שולחן עגול, ועליו הייתה מונחת קערה שקופה ובה אור לבן.

״אני רוצה לבדוק אם יש עדות הקשורה למעבר שלך,״ אמרה.

הבטתי בליארה.

״זה בטוח?״

״היא לא תיכנס למחשבות שלך,״ השיבה. ״הבדיקה תיעשה רק לפי מה שתבחרי למסור.״

נמה הניחה את ידה מעל הקערה.

״אני צריכה פרט אחד שאת זוכרת בבירור מן הרגע שבו נפרדת מגופך.״

חשבתי על הפרי.

על טעמו.

על הרגע שבו ראיתי את עצמי שוכבת ליד העץ.

״ראיתי את ידי מונחת על האדמה,״ אמרתי. ״הייתה עליה חתיכת קליפה זהובה.״

האור בקערה נע.

הופיעו בתוכו מעגלים קטנים שהתרחבו ונעלמו.

נמה התבוננה בהם.

״יש עדות על הפרדה שהתרחשה ליד עץ הנצח. היא חדשה מאוד.״

״שלי?״

״ייתכן.״

היא נגעה בקערה.

לנגד עיניי הופיע העץ.

הכרתי כל פרט בו.

את השורשים העצומים.

את האור שנע בין העלים.

את המקום שבו שכב גופי.

התקרבתי.

ראיתי את עצמי.

עיניי היו עצומות, שערי היה מפוזר על האדמה, וידי הימנית הייתה מונחת ליד פרי נגוס.

הרגשתי כאילו הזמן נעצר.

זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את גופי מאז שעזבתי אותו.

אבל משהו היה שונה.

החזה שלי נע.

בתחילה חשבתי שהמראה מתעתע בי.

התמקדתי.

ראיתי שוב.

תנועה קטנה.

נשימה.

״היא חיה,״ לחשתי.

ליארה התקרבה אליי.

נמה לא השיבה.

המראה המשיך.

חלף זמן שלא ידעתי למדוד.

ואז אצבעות ידי נעו.

לא הרבה.

רק תנועה קלה, כמעט בלתי מורגשת.

אבל ראיתי אותה.

״זה הגוף שלי,״ אמרתי. ״הוא עדיין חי.״

נמה הביטה בסימנים שהופיעו סביב הקערה.

״העדות נוצרה מתוך תצפית על המקום. היא אינה מתארת מה מתרחש בתוך הגוף.״

״אבל הוא נושם.״

״כן.״

הרגשתי הקלה עצומה, ומיד אחריה פחד.

אם גופי חי, מדוע לא הרגשתי אותו?

ואם הוא ממשיך לחיות בלעדיי, האם יש בו מישהו?

ביקשתי לראות את המשך העדות.

נמה היססה.

״יש חלק שלא נפתח בדרך הרגילה.״

״מה זאת אומרת?״

״מישהו הגביל את הגישה אליו.״

הבטתי בה.

״מי?״

״אין כאן שם.״

האור בקערה השתנה.

לרגע הופיע על פניו סימן.

עלה כסוף.

קו דק שחצה אותו לשניים.

ליארה נרתעה.

״הסימן הזה…״

״אני מכירה אותו,״ אמרתי.

נמה התקרבה אל הקערה.

״מעניין.״

היא העבירה את ידה מעל האור.

הסימן נעלם.

״ההגבלה אינה חדשה,״ אמרה. ״היא קשורה למערכת עתיקה מאוד של שמירת עדויות.״

״אבל העדות שלי חדשה.״

״נכון.״

שתקנו.

ואז הבנתי.

״מישהו ידע מראש שהמעבר שלי יתרחש.״

נמה לא אישרה את דבריי.

״זו אפשרות אחת. אפשרות אחרת היא שמנגנון ישן מזהה מעברים מסוג מסוים ומגביל אותם באופן אוטומטי.״

הבטתי בקערה.

רציתי לדעת מי עמד מאחורי הסימן.

רציתי לדעת אם מישהו תכנן את המסע שלי עוד לפני שנולדתי.

ובעיקר רציתי לדעת מה מתרחש עכשיו בגוף שלי.

״אני חוזרת אל העץ,״ אמרתי.

נמה לא ניסתה לעצור אותי.

אבל לפני שיצאנו היא ביקשה שאמתין.

היא ניגשה אל אחד הקירות ונגעה בנקודה קטנה שלא הבחנתי בה קודם.

הקיר נפתח.

מאחוריו היה חדר צר ובו מספר קטן של עמודים.

הם נראו שונים מן האחרים.

האור שבתוכם היה חלש, כמעט כבוי.

״אלה עדויות שהופרדו מן האוסף הכללי,״ אמרה.

״למה?״

״מפני שבשלב מסוים התברר שהצפייה בהן עלולה לשנות את הזיכרונות של מי שמתבונן.״

היא הובילה אותנו אל עמוד אחד.

בתוכו נראה חדר בעל שני חלונות.

נעצרתי.

הכרתי אותו.

״זה החדר שראיתי בחלום.״

נמה הביטה בי.

״החדר הזה מופיע בעדויות רבות מתקופה עתיקה.״

התקרבתי.

היו בו שני חלונות.

מחוץ לאחד נראה ים שחור.

השני היה ריק.

על הרצפה עמדו שתי דמויות.

לא יכולתי לראות את פניהן.

אחת מהן החזיקה עלה כסוף.

היא הושיטה אותו לאחרת.

המראה השתנה.

עכשיו הדמות השנייה החזיקה בעלה.

היא הושיטה אותו בחזרה.

ואז שוב השתנה.

שתי הדמויות עמדו זו מול זו, אבל העלה לא היה בידי אף אחת מהן.

הוא ריחף ביניהן.

״אלה שלוש עדויות שונות?״ שאלתי.

״לא,״ השיבה נמה.

הבטתי בה.

״זו עדות אחת.״

הרגשתי צמרמורת.

״איך עדות אחת יכולה להראות שלושה דברים שונים?״

״מפני שהיא אינה משמרת אירוע כפי שנראה מבחוץ. היא משמרת חוויה שהועברה בין תודעות.״

ליארה התקרבה.

״את מתכוונת שהן חלקו זיכרון?״

נמה הנהנה.

״לפני שהחלו הניסיונות הגדולים לאחד תודעות, היו ניסיונות קטנים יותר לחלוק חוויות. לעיתים החיבור היה עמוק כל כך, עד שהתודעות לא הצליחו עוד להבחין מי מהן חוותה את האירוע לראשונה.״

הבטתי בחדר.

לפתע הבנתי מדוע הזיכרונות שלי ושל אליה אינם תואמים.

אולי שתינו זכרנו את אותו רגע.

אבל לא בהכרח מאותה נקודת מבט.

ואולי אפילו לא היינו שתי הדמויות שראינו.

״מי מסר את העדות הזאת?״ שאלתי.

נמה שתקה.

היא הביטה בסימנים שבתחתית העמוד.

״זה החלק המטריד.״

הרגשתי את המתח גובר.

״מה כתוב שם?״

״העדות נמסרה בידי שלוש תודעות.״

חשבתי על הצל השלישי שראיתי בחלום.

״מי הייתה השלישית?״

נמה הנידה בראשה.

״שמה הוסר מן הרישום.״

הבטתי שוב בחדר.

שתי הדמויות עמדו זו מול זו.

העלה הכסוף ריחף ביניהן.

ואז הופיעה תנועה מאחורי החלון הריק.

דמות שלישית.

היא לא נכנסה לחדר.

היא עמדה מעבר לחלון, במקום שלא הצלחתי לראות.

אבל הפעם הבחנתי במשהו שלא ראיתי קודם.

הדמות השלישית לא החזיקה בעלה.

היא החזיקה דבר אחר.

מפתח קטן.

לא מפתח מתכת כפי שהכרתי מן העולם האנושי, אלא צורה דקה של אור, בעלת שלוש זרועות.

הדמות הרימה אותו.

ברגע שעשתה זאת, שתי הדמויות שבחדר קפאו.

העלה הכסוף נפל לרצפה.

והחלון הריק התמלא אור.

לרגע שמעתי קול.

אם תזכרו את הכול, תחזרו להיות אחת.

המראה נעלם.

נשארתי עומדת מול העמוד.

״מה זה היה?״ לחשתי.

נמה נראתה מוטרדת.

״לא שמעתי את המילים.״

חזרתי עליהן.

ליארה הביטה בי.

״זה נשמע כמו אזהרה.״

״או איום,״ אמרתי.

נמה נגעה בעמוד פעם נוספת, אבל האור שבתוכו כבה.

״העדות נסגרה.״

״מי סגר אותה?״

״אינני יודעת.״

לראשונה מאז נכנסנו לספרייה, ראיתי פחד בעיניה.

יצאנו מן החדר הצר.

נמה סגרה אחרינו את הקיר והובילה אותנו בחזרה אל האולם המרכזי.

״אני מבקשת שלא תנסי לשחזר את המראה הזה לבד,״ אמרה.

״למה?״

״מפני שאיננו יודעים אם הקול ששמעת שייך לעדות המקורית או למשהו שמנסה להגיע אלייך דרכה.״

הבטתי בה.

״את חושבת שמישהו משתמש בזיכרונות כדי להשפיע עליי?״

״אני חושבת שזו אפשרות שאנחנו חייבות להביא בחשבון.״

ליארה נראתה שקועה במחשבות.

״ומה לגבי הגוף שלה?״

נמה הביטה בי.

״העדות מראה שהוא עדיין חי. אבל כדי לדעת מה מתרחש בו, תצטרכי להגיע אליו.״

הרגשתי שההחלטה כבר התקבלה בתוכי.

״אז אני הולכת.״

נמה הנהנה.

״לפני שתצאי, יש דבר אחד שאני רוצה שתביני.״

היא הצביעה על אלפי העמודים שמילאו את הספרייה.

״במשך זמן רב תודעות הגיעו לכאן מתוך אמונה שאם ימצאו את הזיכרון הנכון, יגלו מי הן באמת. אבל זהות אינה רק מה שהיה. היא גם מה שנעשה אחרי שאנחנו יודעים.״

הבטתי בה.

״ומה אם אני לא יודעת מה היה?״

״אז תצטרכי לבחור גם בלי לדעת הכול.״

יצאנו מן הספרייה אל הענפים הרחבים של העץ.

העיר נראתה רחוקה יותר מכפי שזכרתי.

אולי משום שמחשבותיי היו במקום אחר.

ליארה עמדה לצידי.

״אני אבוא איתך.״

הבטתי בה.

״את לא חייבת.״

״אני יודעת.״

חייכתי קלות.

לרגע חשבתי על החברות שנוצרה בינינו בזמן קצר כל כך.

היא לא הייתה מבוססת על זיכרונות עתיקים.

לא על הבטחות שניתנו לפני שנולדתי.

רק על הדברים שחווינו יחד מאז שהגעתי לעיר.

והקשר הזה הרגיש אמיתי לא פחות מכל קשר אחר שהכרתי.

נעתי בעקבותיה.

עברנו בין ענפים עצומים, דרך שכבות אור ומרחבים שבהם נעו תודעות שלא הכרתי.

ככל שהתקרבנו אל המקום שבו עמד עץ הנצח, התחלתי להרגיש משהו מוכר.

לא זיכרון.

משיכה.

כאילו חלק ממני עדיין היה קשור למקום ההוא.

ואז ראיתי את העץ.

שורשיו נפרשו על פני האדמה, ענפיו התנשאו אל מרחב שלא יכולתי לראות את קצהו, ובין העלים נע אור זהוב.

התקרבתי לאט.

המקום שבו שכבתי היה בדיוק כפי שזכרתי.

האדמה.

השורש הגדול.

הפרי הנגוס.

והגוף שלי.

הוא שכב על צידו, פניו מופנות מעט אל העץ.

שערי היה מפוזר על האדמה.

ידי הימנית הייתה מונחת ליד הפרי.

התקרבתי עוד.

ראיתי את החזה עולה ויורד.

נשימה.

איטית.

אבל קיימת.

ליארה עמדה במרחק ולא הפריעה לי.

כרעתי ליד גופי.

לא באמת כרעתי, כמובן. כבר לא היו לי ברכיים או שרירים. אבל התודעה שלי עדיין ידעה כיצד נראית התנועה הזאת, וכך חוויתי אותה.

הבטתי בפניי.

הן נראו שלוות.

לא היה בהן פחד.

לא כאב.

רק שקט עמוק.

שלחתי את ידי לעבר הלחי שלי.

לא הרגשתי מגע.

היד עברה דרך העור.

ניסיתי שוב.

כלום.

לרגע הרגשתי עצב שלא ציפיתי לו.

זה היה הגוף שנשא אותי במשך כל חיי.

הגוף שהרגיש חום וקור, רעב ושובע, עייפות והנאה.

הגוף שחיבק את ילדיי.

הגוף שדרכו הכרתי את העולם.

ועכשיו הוא היה מונח לפניי, ואני לא יכולתי אפילו לגעת בו.

״אני כאן,״ לחשתי.

לא ידעתי אם דיברתי אל הגוף או אל עצמי.

הנשימה נמשכה.

הבטתי בעפעפיים.

הם רעדו קלות.

התקרבתי.

״את שומעת אותי?״

ליארה התקדמה צעד אחד.

״היזהרי. אל תנסי להיכנס לפני שנדע מה מתרחש.״

הנהנתי.

נזכרתי בילדה ששמעתי מתוך החפץ של סהר.

בדרך שבה עניתי לה בלי לאפשר לתודעתה להתערבב בשלי.

ניסיתי לעשות אותו דבר.

לא להיכנס.

רק להקשיב.

בהתחלה לא הרגשתי דבר.

ואז הופיעה תחושה חלשה.

כמו פעימה רחוקה.

היא לא הייתה מחשבה.

לא קול.

רק נוכחות.

התמקדתי בה.

לרגע נדמה היה לי שאני מרגישה את פעימות הלב של הגוף.

ואז, עמוק יותר, הופיע משהו אחר.

פחד.

לא הפחד שלי.

פחד קטן, מבולבל, של מי שמתעורר במקום שאינו מכיר.

נסוגתי מעט.

״ליארה, יש שם משהו.״

היא התקרבה.

״את בטוחה?״

״אני מרגישה פחד.״

ליארה התבוננה בגוף.

״ייתכן שזו תגובה של הגוף עצמו. ייתכן שיש בו תודעה. אנחנו עדיין לא יודעות.״

הבטתי שוב בפניי.

העפעפיים רעדו.

ואז נפתחו.

ראיתי את העיניים שלי.

אותן עיניים שדרכן הסתכלתי בעולם במשך כל חיי.

אבל המבט שבהן היה שונה.

הוא נע סביב, מבולבל, כאילו ניסה להבין היכן הוא נמצא.

ואז נעצר עליי.

הרגשתי שהמרחב כולו משתתק.

הגוף שלי הביט בי.

לא דרך זיכרון.

לא מתוך עדות.

כאן.

עכשיו.

שפתיו נפתחו מעט.

הקול שיצא מהן היה חלש, צרוד, כמעט בלתי נשמע.

״את…״

התקרבתי.

״אני כאן.״

העיניים התמלאו פחד.

הגוף ניסה להתרומם, אבל לא הצליח.

ואז שמעתי את קולי האנושי אומר:

״למה השארת אותי כאן?״

לא ידעתי כיצד להשיב.

מפני שלראשונה מאז יצאתי מגופי, הבנתי שהפרידה לא הייתה בהכרח סוף של משהו.

ייתכן שהיא הייתה תחילתם של שני חיים שונים.

והאישה ששכבה לפניי לא ביקשה לדעת מי הייתי לפני שנולדתי.

היא ביקשה לדעת מדוע עזבתי אותה.

עמדתי מולה, חסרת גוף, חסרת תשובה.

ובפעם הראשונה מאז בחרתי בחיי נצח, פחדתי שאולי כדי להמשיך במסע שלי, השארתי מאחור מישהי שלא הסכימה להיפרד.