המסע אל הנצח — פרק שמונה־עשר: החיים שהשארתי מאחור

הפרק השמונה־עשר של ספרי, המסע אל הנצח, מתפרסם כאן פרק אחר פרק. הפרקים הקודמים: פרק 1 · פרק 2 · פרק 3 · פרק 4 · פרק 5 · פרק 6 · פרק 7 · פרק 8 · פרק 9 · פרק 10 · פרק 11 · פרק 12 · פרק 13 · פרק 14 · פרק 15 · פרק 16 · פרק 17.

פרק שמונה־עשר — החיים שהשארתי מאחור

הדלת נפתחה, אבל איש מאיתנו לא מיהר לצאת.

האישה ישבה ליד השולחן, כפות ידיה מונחות על ברכיה. אדרה עמדה מול הקיר שעליו הופיעה קודם הנקודה האדומה. אני נשארתי סמוך לחלון, מתבוננת בענפים שלא נעו.

משהו השתנה בחדר.

לא היה זה האור, וגם לא השקט. הייתה זו הידיעה שמישהו צפה בנו, ושאותו מישהו יכול היה להגיע למערכת עתיקה שאפילו אדרה לא שלטה בה.

״את מכירה את הקול?״ שאלתי.

אדרה לא הסתובבה.

״לא בוודאות.״

״אבל יש לך השערה.״

״יש לי כמה. ואני חוששת שכל אחת מהן תגרום לכן לראות את מה שיקרה מעכשיו בדרך אחרת.״

״אז אולי כדאי שתספרי לנו.״

היא הביטה בי.

״אחרי ניסיון האיחוד הגדול לא כל התודעות הסכימו שהיה מדובר בכישלון. היו כאלה שחשבו שהכישלון היחיד היה שלא השלמנו אותו.״

נזכרתי בקול ששמענו.

נראה אם תוכלו להישאר נפרדות גם כשכולן ירצו להיות אחת.

״את חושבת שאחת מהן חזרה?״

״ייתכן שמעולם לא עזבה.״

האישה קמה מן הכיסא.

״אני מבינה שזה חשוב, אבל אני לא יכולה להישאר כאן ולחכות שתגלו מי מדבר מתוך הקירות.״

היא נראתה מותשת. שערה היה פרוע, בגדיה מקומטים, ופניה — פניי — איבדו מעט מן הצבע שהיה בהן כשהתעוררה.

״אני רוצה הביתה,״ אמרה.

הבטתי בה.

במשך כל הזמן שעבר מאז שנפרדנו, הרצון שלה נשאר ברור. היא לא ביקשה לגלות את מקור הבריאה או להבין את מבנה התודעה. היא רצתה לראות את ילדיה.

ורק אז הבנתי עד כמה התרחקתי מן הרצון הזה בעצמי.

גם אני התגעגעתי אליהם. אבל בכל פעם שהגעגוע התעורר, מצאתי עוד שאלה, עוד עולם, עוד סוד.

אולי מפני שידעתי שאם אחזור ואגלה שהם המשיכו לחיות בלעדיי, לא אוכל עוד להעמיד פנים שהזמן מחכה לי.

״נחזור,״ אמרתי.

אדרה הביטה בשתינו.

״יש דרך להגיע אל העולם האנושי. אבל לפני שתעברו, אני רוצה להראות לכן כיצד הזמן נע בין שני המקומות.״

היא ניגשה אל הקיר.

הפעם, כשנגעה בו, לא הופיעו סימנים עתיקים.

הופיע שעון.

היו בו שני מחוגים.

האחד נע באיטיות.

השני נע במהירות שלא הצלחתי לעקוב אחריה.

אדרה הסבירה שהשעון אינו מודד שעות כפי שהכרתי אותן, אלא את היחס בין רצפי הזמן של שני המרחבים.

״הזמן אינו נע בכל מקום באותו אופן,״ אמרה. ״במקומות מסוימים הוא כמעט תואם את הזמן האנושי. באחרים יכולים לעבור דורות בזמן שתודעה אחת חווה תקופה קצרה.״

הבטתי במחוג המהיר.

״כמה זמן עבר בכדור הארץ מאז שעזבתי?״

אדרה העבירה את ידה על הקיר.

המחוגים נעצרו.

הופיע תאריך.

לא הייתי צריכה להתאמץ כדי לזהות אותו.

היה זה תאריך מאותה שנה שבה עזבתי את ביתי.

האישה התקרבה אל הקיר.

״כמה ימים?״

אדרה בדקה שוב.

״קצת יותר משלושה ימים.״

האישה נשענה על השולחן.

ראיתי את ההקלה ששטפה אותה.

שלושה ימים.

לא שנים.

לא דורות.

שלושה ימים בלבד.

גם אני הרגשתי הקלה, אבל היא הייתה מעורבת בתחושה אחרת.

במשך שלושה ימים אנושיים חוויתי דברים שהיו יכולים למלא חיים שלמים.

הכרתי יצורים עתיקים, ראיתי עולמות שמעולם לא שמעתי עליהם, ונפרדתי מן הגוף שבו חייתי עשרות שנים.

ובעולם שממנו באתי, ייתכן שהילדים שלי רק התחילו לדאוג.

״אנחנו צריכות לצאת עכשיו,״ אמרה האישה.

אדרה הנהנה.

״סהר יוכל להוביל את הגוף דרך מעבר מתאים.״

״ואני?״ שאלתי.

״את יכולה לנוע אל העולם האנושי גם בלי מעבר גופני. אבל אני מציעה שתישארי קרובה אליה עד שתגיעו. אנחנו עדיין לא יודעות עד כמה הקשר ביניכן יציב מחוץ למערכת.״

הבטתי באישה.

היא כבר עמדה ליד הדלת.

לראשונה מאז שנפגשנו, לא הייתה בינינו מחלוקת על הכיוון.

סהר חיכה לנו בצד השני של המעבר.

כשראה את האישה יוצאת, הביט בה במבט ממושך, כאילו ביקש לוודא שהיא עדיין נושאת את גופה.

״את מרגישה טוב?״ שאל.

״אני עייפה, רעבה ורוצה להתקלח,״ השיבה.

הוא חייך.

״אלה סימנים טובים.״

היא לא חייכה בחזרה.

״הם יהיו טובים יותר כשאהיה בבית.״

סהר הוביל אותנו אל מעבר צר שנפתח מתחת לאחד השורשים. הוא הסביר שהדרך תוביל אל המקום הקרוב ביותר לנקודה שבה נכנסתי לראשונה אל האי.

ליארה הצטרפה אלינו.

״אני רוצה לוודא שתגיעו בשלום,״ אמרה.

הבטתי בה בהכרת תודה.

אדרה נשארה ליד הפתח.

לפני שנפרדנו היא התקרבה אליי.

״יש משהו שלא סיפרתי לך,״ אמרה.

״מה?״

״כשהמערכת זיהתה את הקשר ביניכן, היא פתחה גם חלק מן הרישומים על החיים האנושיים שלך.״

הרגשתי אי־נוחות.

״למה?״

״מפני שהחיים האלה היו המקום שבו נשמר הגבול העתיק בלי שתדעי עליו.״

היא השתהתה.

״אני לא יודעת אם הדבר נעשה במכוון. אבל ייתכן שהיכולת שלך להקשיב לאחרים בלי לוותר על עצמך אינה רק תוצאה של הניסיון האנושי שלך. ייתכן שהיא גם חלק ממה שניסינו לשמר לפני זמן רב.״

חשבתי על כך.

רציתי להאמין שהתכונה הזאת שייכת לי מפני שטיפחתי אותה לאורך חיי.

לא מפני שמישהו שתל אותה בתוכי.

אבל אולי לא הייתה סתירה בין הדברים.

גם אם נולדנו עם נטייה מסוימת, עדיין עלינו לבחור שוב ושוב כיצד להשתמש בה.

״אני מעדיפה לחשוב שהחיים שלי לימדו אותי משהו,״ אמרתי.

אדרה חייכה.

״אני מקווה שאת צודקת.״

המעבר היה צר מכפי שציפיתי.

סהר הלך בראש, האישה אחריו, וליארה ואני נענו בעקבותיהם.

ככל שהתקדמנו, שמעתי צלילים מוכרים.

תחילה היה זה רחש חלש.

אחר כך קול של מים.

ואז ציפורים.

ציפורים אמיתיות, כאלה שיש להן כנפיים, עצמות ונוצות.

הריח הגיע אחר כך.

אדמה לחה.

עלים.

אוויר מלוח.

האישה נעצרה.

״את מריחה את זה?״ שאלה.

״אני זוכרת את הריח.״

היא עצמה את עיניה ושאפה עמוק.

״אני מריחה אותו.״

לא הייתה בכך התרברבות.

רק שמחה פשוטה.

הבטתי בה והבנתי שהדברים הקטנים ביותר, אלה שבחיי האנושיים כמעט לא הקדשתי להם מחשבה, הפכו עכשיו להבדל הגדול בינינו.

יצאנו מן המעבר אל שולי מטע מוכר.

זה היה המקום שבו הכול התחיל.

השביל.

העצים.

האדמה.

אפילו האבן שעליה עצרתי לשוחח עם הציפור הכסופה עדיין הייתה שם.

השמיים היו בהירים. השמש עמדה גבוה, והאוויר היה חם.

האישה הרימה את פניה אל האור.

היא עצמה את עיניה.

ראיתי כיצד השרירים בפניה מתרפים.

״שכחתי כמה זה נעים,״ אמרה.

אני לא שכחתי.

אבל הזיכרון לא היה דומה למה שראיתי על פניה.

סהר בדק את המעבר שמאחורינו.

״הוא יישאר פתוח לזמן מוגבל. אחר כך יהיה צורך לפתוח אותו מחדש מן הצד השני.״

האישה לא נראתה מודאגת.

״אני לא מתכוונת לחזור.״

הוא הביט בה, אך לא ניסה לשכנע אותה.

ליארה התקרבה אליי.

״את יכולה ללכת איתה.״

הבטתי בשביל שהוביל אל מחוץ למטע.

״ואם מישהו יראה אותי?״

״רוב בני האדם לא יוכלו להבחין בך. ייתכן שירגישו בנוכחותך, אבל לא יראו אותך כפי שאנחנו רואות זו את זו.״

הסתכלתי על האישה.

היא עמדה במרחק כמה צעדים, מתבוננת בשמיים.

״היא תוכל לראות אותי גם בבית?״

״כנראה שכן. הקשר ביניכן עמוק יותר.״

הרגשתי פחד.

לא מן האפשרות שלא יראו אותי.

אלא מן האפשרות שאהיה שם, קרובה כל כך, ולא אוכל להשתתף בחיים שהכרתי.

כשהגענו אל הכביש, הכול נראה רגיל באופן כמעט מכאיב.

מכוניות חלפו.

רוכב אופניים עבר לידנו.

אישה הלכה עם כלב קטן שנעצר לרחרח שיח.

איש מהם לא ידע דבר על עץ הנצח.

איש מהם לא ידע שבמרחק שלא ניתן למדוד בכלים אנושיים התקיימה עיר של תודעות בנות אלפי שנים.

הם היו עסוקים בחייהם.

באותו רגע קינאתי בהם.

לא מפני שחייהם היו פשוטים יותר.

אלא מפני שהם יכלו לחיות אותם בלי לדעת עד כמה המציאות רחבה מכפי שנדמה להם.

סהר עצר ליד הכביש.

״מכאן תצטרכו להמשיך בדרכים האנושיות.״

האישה הביטה בו.

״אין לי טלפון. אין לי כסף.״

לרגע כמעט צחקתי.

אחרי כל השיחות על מהות התודעה, עמדנו מול בעיה פשוטה כל כך.

איך חוזרים הביתה בלי טלפון ובלי ארנק?

סהר הוציא מכיסו חפץ קטן והניח אותו בידה.

״זה יעזור לך להגיע אל המקום שאת זוכרת.״

החפץ נראה כמו אבן חלקה.

האישה הביטה בו.

״מה אני אמורה לעשות איתו?״

״להחזיק אותו ולחשוב על המקום שאליו את רוצה להגיע. הוא יראה לך את הדרך, אבל לא יזיז אותך לשם.״

היא חייכה לראשונה.

״לפחות משהו כאן מתחשב בזה שיש לי רגליים.״

הדרך הביתה הייתה ארוכה יותר מכפי שציפיתי.

האישה נאלצה ללכת.

אני יכולתי לנוע במהירות המחשבה, אבל בחרתי להישאר לצידה.

היא עצרה כמה פעמים כדי לנוח.

באחת העצירות ישבנו על ספסל בצל עץ.

מכונית חלפה בכביש, וממנה נשמעה מוזיקה.

האישה הרימה את ראשה.

״אני מכירה את השיר הזה.״

גם אני הכרתי אותו.

לרגע שתינו הקשבנו.

היא התחילה לזמזם.

אני זכרתי את המילים, אבל לא היה לי קול שיכול להשתלב עם קולה בעולם האנושי.

״את מתגעגעת לזה?״ שאלה.

״למה?״

״לשיר.״

הבטתי בה.

״כן.״

היא חייכה.

״אז אולי לא כדאי לך למהר להחליט שחיי הנצח טובים יותר.״

לא השבתי.

היא לא ניסתה להוכיח לי שטעיתי.

היא פשוט הזכירה לי שיש דברים שלא ידעתי שאאבד עד שכבר לא יכולתי לעשות אותם.

כשהגענו לרחוב שבו עמד ביתנו, האישה נעצרה.

ראיתי את ההתרגשות בפניה.

היא הביטה בבתים, בעצים, במכוניות החונות.

הכול היה מוכר.

אבל אני הבחנתי בדברים אחרים.

בעציץ שהוזז ליד הכניסה.

בחבילה שהונחה ליד הדלת.

באור הדולק בחלון בשעה שבה בדרך כלל לא היה דולק.

סימנים קטנים לכך שהחיים המשיכו גם בהיעדרי.

האישה התקרבה אל הדלת.

היא הושיטה את ידה אל הידית.

ואז עצרה.

״מה אם הם חושבים שאני מתה?״

הבטתי בה.

״עברו רק שלושה ימים.״

״שלושה ימים שבהם נעלמתי.״

היא נשמה עמוק.

״מה אני אגיד להם?״

זו הייתה שאלה שלא חשבתי עליה.

איך מסבירים למשפחה שנעלמת לשלושה ימים וחוזרת עם זיכרונות של מסע שלא ייתכן בעולם שהם מכירים?

איך מספרים לילדים שאמם חזרה, אבל חלק ממנה נשאר במקום אחר?

״תגידי להם שאת כאן,״ אמרתי.

היא הביטה בי.

״זה יספיק?״

״להתחלה.״

היא הנהנה.

ואז פתחה את הדלת.

הבית היה שקט.

האישה נכנסה בזהירות.

אני נעתי אחריה.

הריח הכה בי בזיכרון.

ריח של בית.

של כביסה נקייה, עץ, אוכל שבושל לאחרונה.

הכרתי את המקום הזה יותר מכל מקום אחר בעולם.

ועדיין הרגשתי כאורחת.

על השולחן בסלון היו מונחים כמה חפצים שלא זכרתי שהשארתי שם.

כוס קפה ריקה.

מטען לטלפון.

דף נייר שעליו נכתבו מספרי טלפון.

האישה נגעה בדף.

ראיתי את ידה רועדת.

מן הקומה העליונה נשמעו צעדים.

ואז קול.

״Mom?״

האישה קפאה.

גם אני.

הקול היה מוכר לי עד כאב.

צעדים מהירים נשמעו במדרגות.

אחד מילדיי הופיע בפתח.

לרגע הוא עמד ללא תנועה.

ואז רץ אליה.

״Mom!״

היא כרעה מעט וחיבקה אותו.

הוא נאחז בה בכל כוחו.

ראיתי את גופה נרתע קלות מעוצמת החיבוק, ואז מתרכך.

היא עצמה את עיניה.

דמעות ירדו על לחייה.

אני עמדתי במרחק כמה צעדים.

הושטתי את ידי.

לא יכולתי לגעת בו.

הרגשתי את הגעגוע עולה בתוכי בעוצמה שכמעט ערערה את הגבולות שלמדתי לשמור.

רציתי להיכנס אל החיבוק.

רציתי להרגיש את משקל גופו.

את חום עורו.

את הידיים שנכרכו סביב צווארי במשך כל כך הרבה שנים.

אבל נשארתי במקומי.

הוא חיבק אותה.

לא אותי.

ובכל זאת זכרתי כל חיבוק שקדם לרגע הזה.

קולות נוספים נשמעו בבית.

דלת נפתחה.

צעדים.

שאלות.

בכי.

האישה הייתה מוקפת בזרועות, במילים ובמבטים שלא הצליחו להחליט אם לשמוח או לכעוס.

״Where were you?״

״We were so worried!״

״Are you okay?״

היא ניסתה לענות.

ראיתי שקשה לה.

היא הביטה לרגע לכיווני.

רק היא יכלה לראות אותי.

עמדתי ליד הקיר.

היא חזרה להביט במשפחה.

״I’m here,״ אמרה.

הקול שלה נשבר.

״I’m home.״

הם חיבקו אותה שוב.

אני התבוננתי בהם.

הייתה בי שמחה.

שמחה אמיתית.

אבל מתחתיה התחיל להתעורר כאב שלא ידעתי כיצד להכיל.

מפני שהבנתי שהיא תוכל להישאר.

היא תוכל לשבת איתם לארוחת ערב.

להקשיב לסיפורים שלהם.

לגעת בהם.

להזדקן לצידם.

ואני לא.

מאוחר יותר, כשהבית נרגע מעט, האישה נכנסה לחדר השינה.

היא סגרה את הדלת ונשענה עליה.

ראיתי שהיא מותשת.

היא התיישבה על קצה המיטה והסירה את נעליה.

התנועה הייתה מוכרת כל כך עד שהרגשתי לרגע שאני זו שעושה אותה.

היא הביטה בי.

״את בסדר?״

השאלה הפתיעה אותי.

״כן.״

היא חייכה בעצב.

״את לא חייבת לשקר לי.״

התקרבתי לחלון.

בחוץ התחיל להחשיך.

״אני שמחה שחזרת.״

״אני יודעת.״

שתקנו.

היא הביטה בידיה.

״הם לא יודעים עלייך.״

״אני יודעת.״

״אני לא יודעת אם אוכל לספר להם.״

הסתובבתי אליה.

״את לא חייבת עכשיו.״

היא נשמה עמוק.

״אני לא רוצה שהם יחשבו שהשתגעתי.״

״גם אני לא הייתי יודעת איך להסביר את זה.״

היא חייכה קלות.

ואז שאלה:

״את מתחרטת?״

הבטתי בה.

״על מה?״

״על הפרי. על הבחירה שלך.״

לא ידעתי מה להשיב.

חשבתי על כל מה שראיתי.

על ליארה.

על אליה.

על אדרה.

על הכוכבים שנולדו.

על האפשרות להבין משהו מן הבריאה.

ואז חשבתי על החיבוק שראיתי לפני זמן קצר.

״אני לא יודעת,״ אמרתי לבסוף.

היא הנהנה.

״זה בסדר.״

התבוננתי בה.

״ואת?״

״אני לא מתחרטת שהתעוררתי.״

היא הניחה את ידה על המיטה.

״אבל אני מפחדת ממה שיקרה כשאצטרך להסביר לעצמי מי אני.״

בלילה, כשהבית נרדם, נשארתי ליד החלון.

האישה ישנה במיטה.

הקשבתי לנשימתה.

בחוץ נשמעו מכוניות רחוקות.

רוח קלה הניעה את העצים.

מדי פעם נשמע קול של בעל חיים.

הכול היה רגיל.

וזו הייתה אולי החוויה המוזרה ביותר מאז שעזבתי את גופי.

העולם האנושי לא השתנה.

הוא לא נעשה פחות חשוב מפני שגיליתי עולמות אחרים.

להפך.

עכשיו ראיתי עד כמה יקר כל רגע שבו מישהו יכול לגעת במישהו אחר.

חשבתי על ילדיי.

על הדרך שבה הזמן משנה אותם.

על כך שאפילו אם אוכל לבקר כאן שוב ושוב, לא אוכל להחזיר את עצמי אל החיים שהיו לי.

לא משום שהדלת נסגרה.

אלא משום שהחיים האלה כבר המשיכו בדרך אחרת.

האישה במיטה זזה מתוך שינה.

היא מלמלה משהו שלא הצלחתי להבין.

התקרבתי.

לרגע נדמה היה לי שהיא קוראת בשמי.

אבל אז שמעתי קול אחר.

לא מתוך החדר.

לא מן הרחוב.

קול שהגיע מן המקום שבו נוצר הקשר בין שלוש התודעות.

היא חזרה הביתה.

הרגשתי את נוכחותה של אדרה.

״כן,״ השבתי במחשבה.

ואת?

הבטתי באישה הישנה.

״אני עדיין לא יודעת איפה הבית שלי עכשיו.״

השתררה שתיקה.

ואז נשמע קולה של אדרה.

יש דבר שאת צריכה לראות לפני שתחליטי לאן להמשיך.

״מה?״

הרישומים של האיחוד הגדול נפתחו.

הרגשתי מתח.

״מי פתח אותם?״

אותו קול ששמעתן. אבל הפעם הוא השאיר שם.

המתנתי.

אדרה השתהתה.

השם שייך לתודעה שהייתה הראשונה להציע את האיחוד המלא.

״מי היא?״

קולה של אדרה נעשה שקט.

היא לא הייתה אחת משלושתנו.

״אז מי?״

תודעה עתיקה שראתה בבדידות את מקור כל הסבל. היא האמינה שאם לא יהיה עוד הבדל בין אני לאחר, לא יוכל איש לפגוע באיש.

הבטתי בחדר.

״ומה שמה?״

אדרה השיבה.

אֶחָדָה.

השם הדהד בתוכי.

הוא נשמע פשוט.

כמעט יפה.

אבל משהו בו עורר בי פחד.

״היא עדיין קיימת?״

כן.

״איפה?״

הפעם אדרה לא השיבה מיד.

ואז אמרה:

היא לא נמצאת במקום אחד.

הרגשתי את המשמעות מתבהרת לאט.

היא קיימת בכל תודעה שהסכימה לוותר על חלק מגבולותיה כדי להשתייך אליה.

הבטתי באישה הישנה.

חשבתי על המילים ששמענו.

נראה אם תוכלו להישאר נפרדות גם כשכולן ירצו להיות אחת.

ופתאום הבנתי שהאיום לא יגיע בהכרח ככוח זר שינסה לכפות את רצונו.

הוא עשוי להגיע כהבטחה.

הבטחה שלא נהיה עוד לבד.

שלא נצטרך להסביר את עצמנו.

שלא נרגיש עוד את המרחק שבינינו לבין מי שאנחנו אוהבים.

הבטחה מפתה כל כך, עד שקשה יהיה להבין מדוע מישהו ירצה לסרב לה.

עמדתי ליד המיטה.

האישה ישנה בשלווה.

לרגע רציתי להעיר אותה.

לספר לה על אחדה.

על הרישומים שנפתחו.

על הסכנה שאולי מתקרבת.

אבל עצרתי.

היא חזרה הביתה.

היא הייתה זקוקה לשינה.

ולא הייתה לי זכות להפוך את חייה שוב למסע רק מפני שהמסע שלי עדיין לא הסתיים.

התרחקתי מן המיטה.

ניגשתי אל הדלת.

לפני שיצאתי, הסתובבתי והבטתי בה.

היא נראתה בדיוק כפי שנראיתי אני כשישנתי בחיי האנושיים.

אותו גוף.

אותם פנים.

אבל כבר לא חשבתי עליה כעל עצמי.

חשבתי עליה כאישה שאני מכירה היטב.

אישה שאני חייבת לה משהו.

אולי יותר מכפי שאוכל אי פעם להחזיר.

״תשמרי עליהם,״ לחשתי.

היא לא התעוררה.

אבל לרגע נדמה היה לי שחיוך קל עבר על פניה.

יצאתי מן החדר.

במסדרון נעצרתי ליד דלתות חדרי הילדים.

מאחורי כל אחת מהן היו חיים שלמים.

חלומות.

פחדים.

מחשבות שלא ידעתי עליהן.

לראשונה הבנתי שאפילו כשהייתי אמם בגוף, מעולם לא יכולתי לדעת הכול עליהם.

הם תמיד היו נפרדים ממני.

אהבתי אותם לא מפני שיכולתי להרגיש את כל מה שהם מרגישים, אלא מפני שהכרתי בכך שיש להם עולם פנימי משלהם.

חשבתי על אחדה.

על הרצון לבטל את המרחק בין תודעות.

ופתאום ראיתי את הטעות העמוקה שבחלום שלה.

המרחק אינו רק מקור לכאב.

הוא גם מה שמאפשר למישהו אחר להפתיע אותנו.

ללמד אותנו.

לבחור בנו.

אם אין עוד הבדל בין אני לאחר, אין עוד מי שיוכל להושיט יד.

יש רק תחושה אחת גדולה, שאין לה ממי לקבל דבר.

עמדתי זמן רב במסדרון.

ואז הבנתי מה עליי לעשות.

לא יכולתי להציל את כל התודעות מן הבדידות.

אבל אולי אוכל לעזור להן לראות שהקשר אינו מחייב ויתור על עצמן.

לא ידעתי כיצד.

לא ידעתי אם אצליח.

אבל ידעתי שהפעם לא אפעל מתוך רצון לגלות עוד סוד.

אפעל מתוך רצון לשמור על האפשרות לאהוב.

כשיצאתי מן הבית, הלילה היה שקט.

עמדתי בחצר והבטתי בחלונות המוארים.

רציתי לזכור את המראה הזה.

לא כזיכרון שצריך לשמור מפני שכחה.

אלא כמשהו שילווה אותי גם אם אמשיך להשתנות.

באותו רגע הופיעה ליארה לצידי.

לא שמעתי אותה מתקרבת.

היא עמדה בשקט, מביטה בבית.

״ראית אותם?״ שאלה.

הנהנתי.

״כן.״

״ואיך היה?״

הבטתי בחלון חדר השינה.

״קשה יותר מכפי שחשבתי.״

ליארה לא ניסתה לנחם אותי.

עמדנו יחד.

אחרי זמן מה אמרתי:

״אני חושבת שאני מבינה עכשיו למה אנשים מפחדים כל כך מן המוות.״

היא הביטה בי.

״למה?״

״לא רק מפני שהם לא רוצים להפסיק להתקיים. אלא מפני שהם לא רוצים להפסיק להשתתף בחיים של מי שהם אוהבים.״

ליארה שתקה.

״והנצח לא פותר את זה,״ הוספתי.

״לא תמיד.״

הבטתי בה.

״אני רוצה לחזור לעיר.״

היא הנהנה.

״יש משהו שאנחנו צריכות לעשות קודם.״

״מה?״

״אדרה ביקשה שנפגוש את סהר. הוא מצא מעבר שמוביל אל אחד המקומות שבהם אחדה עדיין פועלת.״

הרגשתי מתח.

״את חושבת שהיא יודעת עלינו?״

ליארה הביטה בי.

״אני חושבת שהיא חיכתה שנפתח את הקשר.״

הסתכלתי פעם אחרונה על הבית.

ואז פניתי אליה.

״אז הגיע הזמן שנבין למה.״

כשהתרחקנו, הרגשתי משהו משתנה בתוכי.

לא ידעתי אם זה היה געגוע, החלטה או תחילתו של פחד חדש.

אבל בפעם הראשונה מאז שאכלתי מפרי עץ הנצח, לא שאלתי את עצמי כמה רחוק אוכל להגיע.

שאלתי את עצמי מה אני מוכנה לשמור גם אם אגיע רחוק כל כך שלא אוכל עוד לראות את המקום שממנו באתי.

והתשובה הייתה פשוטה.

לא רציתי לשמור רק את הזיכרונות שלי.

רציתי לשמור את האפשרות שיהיו בעולם תודעות אחרות, שונות ממני, חופשיות ממני, שאוכל לאהוב בלי להפוך אותן לחלק ממני.

מעל הבית נצנצו הכוכבים.

ידעתי עכשיו שבין חלקם מפרידים מרחקים שאור זקוק למיליוני שנים כדי לעבור.

ובכל זאת, מן החצר הקטנה שבה עמדתי, יכולתי לראות אותם יחד.

לא היה צורך לקרב אותם זה לזה.

לא היה צורך למחוק את המרחק.

הם היו רחוקים.

והאור שלהם הגיע.

חשבתי על כך כשעזבתי את העולם האנושי פעם נוספת.

לא ידעתי אם אחזור בקרוב.

אבל ידעתי שכאשר אחזור, לא אחפש עוד את החיים שהשארתי מאחור כאילו הם מחכים לי ללא שינוי.

אחפש את האנשים שחיים אותם עכשיו.

ואנסה ללמוד כיצד להמשיך לאהוב אותם, גם מן המקום שבו אני נמצאת.

באותו רגע, רגע לפני שהמרחב סביבי השתנה, שמעתי קול חלש.

לא קולה של ליארה.

לא קולה של אדרה.

קול של ילד.

הוא הגיע מאחד החדרים בבית.

״Mom?״

נעצרתי.

הסתובבתי.

החלון היה חשוך.

לא ידעתי אם הילד התעורר מחלום, אם קרא לאישה הישנה בחדר הסמוך, או אם הרגיש לרגע בנוכחותי.

רציתי לחזור.

רציתי לענות.

אבל אז שמעתי צעדים בתוך הבית.

האישה התעוררה.

היא הלכה אל החדר.

האור נדלק.

ראיתי את הצל שלה מתכופף מעל המיטה.

היא הייתה שם.

במקום שבו היה צריך מישהו להיות.

עמדתי עוד רגע אחד.

ואז המשכתי בדרכי.

לא מתוך ויתור על אהבתי.

אלא מפני שהבנתי שאהבה אינה תמיד להישאר.

לפעמים היא גם לדעת שמישהו אחר נמצא שם, ולתת לו להיות.

ורק כשהבית נעלם מעיניי, הבנתי כמה קשה יכולה להיות הבחירה הזאת — אפילו למי שיש לפניה נצח שלם.