המסע אל הנצח — פרק עשרים ושמונה: מה שנשאר מן הנצח

הפרק העשרים ושמונה של ספרי, המסע אל הנצח, מתפרסם כאן פרק אחר פרק. הפרקים הקודמים: פרק 1 · פרק 2 · פרק 3 · פרק 4 · פרק 5 · פרק 6 · פרק 7 · פרק 8 · פרק 9 · פרק 10 · פרק 11 · פרק 12 · פרק 13 · פרק 14 · פרק 15 · פרק 16 · פרק 17 · פרק 18 · פרק 19 · פרק 20 · פרק 21 · פרק 22 · פרק 23 · פרק 24 · פרק 25 · פרק 26 · פרק 27.

פרק עשרים ושמונה — מה שנשאר מן הנצח

בפעם האחרונה שנכנסתי לחדר המעברים, אילה עמדה ליד החלון.

היא כבר לא נראתה כמו נקודת האור המבוהלת שפגשנו מעבר לדלת. צורתה הייתה ברורה יותר, תנועותיה בטוחות, ועל אחת מאצבעותיה עדיין הופיעה הטבעת הכחולה שזכרה מחייה הקודמים.

תמה דיברה אליה מן המרחב המנותק.

לא הצלחתי לשמוע את המילים, אבל ראיתי את אילה מחייכת.

החיוך הזה הפתיע אותי. במשך זמן רב עסקנו כל כך במה שאיבדה, עד שכמעט שכחנו לשים לב למה שהתחיל להיווצר.

אדרה עמדה לצידי.

״היא ביקשה להישאר כאן בינתיים,״ אמרה.

״ומה עם הזיכרונות שלה?״

״חלקם עדיין מופרדים ממנה. אנחנו שומרות אותם, אבל לא נחזיר אותם בלי שתבחר בכך.״

״ותמה?״

״הן מדברות בכל יום. לפעמים על העבר, ולפעמים על דברים שלא היו ביניהן קודם.״

הבטתי באילה.

היא הרימה את ידה אל החלון, כאילו ניסתה לגעת באור שבקע ממנו.

״היא כבר לא מבקשת לצאת?״

״היא מבקשת לראות מה יש בחוץ. זה לא בדיוק אותו הדבר.״

חייכתי.

חשבתי על האישה שפגשתי לראשונה בתוך החושך, זו שזכרה את הרוח על פניה ולא הייתה מוכנה לוותר על האפשרות להרגיש אותה שוב.

היא עדיין הייתה שם.

אבל נוספו לה רצונות אחרים.

״ונורה?״ שאלתי.

אדרה הושיטה לי לוח קטן.

עליו הופיעו קווים מסועפים, וביניהם נקודות אור רבות.

״היא התחילה לעזור לנו לזהות את הקשרים בתוך המרחב המנותק. היא מכירה חלקים ממנו שאנחנו לא מסוגלות לראות מבחוץ.״

״היא הסכימה?״

״היא דרשה.״

צחקתי בשקט.

״זה נשמע כמוה.״

אדרה הביטה בי.

״היא גם ביקשה שתדעי משהו.״

״מה?״

״היא עדיין כועסת עלייך.״

החיוך נעלם מפניי.

״אני יודעת.״

״אבל היא רוצה שתמשיכי בחייך.״

הבטתי באדרה.

״היא אמרה את זה?״

״במילים אחרות. היא אמרה שהיא אינה מוכנה להיות הסיבה שבגללה תישארי כאן ותנסי לכפר על העבר במשך אלפי שנים.״

שתקתי.

אדרה המשיכה:

״היא רוצה שהשער ייפתח. היא רוצה לדעת מה קרה לה. והיא רוצה להיות שותפה להחלטות. אבל היא לא רוצה שתהפכי את החיים שלה לעונש שלך.״

הבטתי בלוח שבידי.

היו בו כל כך הרבה קווים, כל כך הרבה קשרים שעדיין לא הבנו.

״העבודה עוד רחוקה מסיום,״ אמרתי.

״נכון.״

״אתן תמשיכו?״

אדרה הביטה בי במבט כמעט נעלב.

״בוודאי.״

״גם אם לא אהיה כאן?״

״במיוחד אז.״

היא הניחה את ידה על כתפי.

״זה לא היה צריך להיות תלוי בך מלכתחילה.״

הרגשתי הקלה שלא ציפיתי לה.

במשך זמן רב נשאתי את העבר כאילו הייתי היחידה שמסוגלת לתקן אותו. עכשיו, כשעמדו סביבי אחרות שהיו מוכנות להמשיך, הבנתי כמה מן האחריות הזאת לקחתי על עצמי בלי שאיש ביקש ממני.

לא רציתי להפקיר את מי שנותרו מאחור.

אבל גם לא רציתי להמשיך להאמין שהכול יקרוס ברגע שאעזוב.

ניגשתי אל אילה.

היא הבחינה בי והסתובבה.

״את נוסעת?״ שאלה.

״לזמן מה.״

״לאן?״

״למקום שממנו באתי.״

היא התבוננה בי בסקרנות.

״יש שם רוח?״

חייכתי.

״כן. הרבה.״

״ואת יכולה להרגיש אותה?״

הבטתי בחלון.

״לא כפי שהרגשתי פעם.״

היא חשבה רגע.

״אז למה את חוזרת?״

השאלה הייתה פשוטה, ולא הייתה לי תשובה פשוטה לתת לה.

״מפני שיש שם אנשים שאני אוהבת.״

״הם מחכים לך?״

הרגשתי את הכאב המוכר.

״לא בדיוק.״

אילה לא שאלה עוד.

היא הביטה שוב בחלון.

״אני מקווה שתמצאי את מה שאת מחפשת.״

״גם אני.״

כשפניתי ללכת, היא קראה לי.

״את יודעת, אני עדיין לא זוכרת את תמה.״

הסתובבתי.

״אני יודעת.״

״אבל אתמול היא סיפרה לי משהו מצחיק.״

״באמת?״

״כן. וצחקתי.״

היא חייכה.

״אז אולי יום אחד יהיו לנו זיכרונות חדשים, שלא נצטרך לחפש בשום מקום.״

הבטתי בה זמן רב.

״אני חושבת שכבר התחלתן ליצור אותם.״

אליה חיכתה לי מחוץ לחדר.

היא לא שאלה לאן אני הולכת. סיפרתי לה על רצוני לחזור לעולם האנושי עוד קודם לכן.

״את רוצה שאבוא איתך?״ שאלה.

הבטתי בה.

לרגע רציתי לומר שכן.

רציתי שתעמוד לצידי כשאראה את הבית, שתבין מדוע אני עדיין קשורה כל כך למקום שכבר איני יכולה לחיות בו.

אבל היה משהו במסע הזה שהייתי צריכה לעשות לבדי.

״לא הפעם,״ אמרתי.

היא הנהנה.

לא ראיתי אכזבה בפניה, אבל הכרתי אותה מספיק כדי לדעת שלא תמיד הראתה את כל מה שהרגישה.

״אני אחזור,״ הוספתי.

היא חייכה בעצב.

״את לא חייבת להבטיח לי.״

״אני רוצה.״

היא התקרבה מעט.

״אז אני אחכה לשמוע ממך. אבל לא אעמוד במקום עד שתחזרי.״

הבטתי בה.

נזכרתי בעלה הכסוף שהשארתי אצלה בעבר הרחוק, ובהבטחה שהייתה כרוכה בו.

הפעם הבנתי את ההבדל.

היא לא ביקשה שאחזור כדי שתוכל להמשיך לחיות.

היא כבר חיה.

ואני רציתי להיות חלק מחייה, לא הסיבה היחידה להם.

״טוב,״ אמרתי.

היא חייכה.

״טוב.״

הדרך אל העולם האנושי הייתה קצרה מכפי שזכרתי.

אולי מפני שכבר הכרתי אותה.

ואולי מפני שהפעם לא ניסיתי להיאחז בכל מקום שעברתי בו.

כשהגעתי, השמש עמדה לשקוע.

הרחוב נראה מוכר.

אותם עצים.

אותן מדרכות.

אותו בית.

ובכל זאת, משהו השתנה.

לא ידעתי אם אלה היו השנים שחלפו או אני.

עמדתי מול הכניסה זמן רב לפני שנכנסתי.

הייתי יכולה לעבור דרך הקיר.

הייתי יכולה להיכנס בלי שאיש יראה אותי.

אבל לא רציתי לעשות זאת מיד.

פעם הייתי פותחת את הדלת הזאת בלי לחשוב.

הייתי נכנסת עם שקיות, קוראת לילדים, מניחה דברים על השולחן וממשיכה אל המטבח.

עכשיו עמדתי בחוץ, כאילו הייתי אורחת שלא הוזמנה.

בסופו של דבר עברתי את הסף.

שמעתי קולות מן המטבח.

מישהו צחק.

אחר כך נשמע רעש של כלי שנפל.

״זה לא אני,״ אמר קול צעיר.

״ברור שלא,״ השיב קול אחר.

חייכתי בלי שהתכוונתי.

הכרתי את הקולות האלה.

גם אחרי כל מה שעברתי, הייתי מזהה אותם בכל מקום.

נכנסתי למטבח.

הילדים ישבו סביב השולחן.

אחד מהם התווכח על משהו שלא הצלחתי להבין. האחר הקשיב בחצי אוזן, עסוק במה שהיה לפניו.

הבת שלי סיפרה משהו על מקום שהייתה בו, על אנשים שפגשה ועל החלטה שהיא מתלבטת לגביה.

ואז ראיתי אותה.

את האישה שחיה בגופי.

היא עמדה ליד השיש, שערה אסוף ברישול, ולבשה חולצה שהכרתי היטב.

היא נראתה כמוני.

לא בדיוק כפי שזכרתי את עצמי, אלא כפי שנראיתי בעיני אחרים.

אותן ידיים.

אותה צורת עמידה.

אותן תנועות קטנות שהייתי עושה בלי להרגיש.

אבל היה בה משהו שונה.

היא הקשיבה לבת שלי בלי לקטוע אותה.

המתינה עד שסיימה לדבר.

ואז שאלה:

״מה את באמת רוצה לעשות?״

הבת שלי משכה בכתפיה.

״אני לא יודעת.״

״אז אל תחליטי הערב.״

הבטתי בה.

אני הייתי אומרת משהו אחר.

כנראה הייתי מתחילה להסביר מה לדעתי כדאי לה לעשות. הייתי מספרת על ניסיון החיים שלי, על מה שלמדתי, על טעויות שכדאי להימנע מהן.

הייתי עושה זאת מתוך אהבה.

אבל אולי גם מתוך הקושי שלי לראות את ילדיי עומדים מול החלטות שלא אוכל לקבל במקומם.

האישה שמולי לא ניסתה למלא את השתיקה.

היא פשוט נשארה שם.

בעלי נכנס למטבח.

הוא נראה עייף מעט.

הוא הניח את ידו על גבה של האישה כשעבר לידה, והיא הסתובבה אליו בחיוך קצר.

המחווה הזאת הייתה קטנה כל כך, עד שכמעט לא היה בה דבר.

אבל הרגשתי אותה עמוק בתוכי.

הוא לא ידע שאני שם.

הוא לא ידע שיש מי שמתבוננת בו וזוכרת שנים שלמות שחיו יחד.

הוא ראה את אשתו.

והיא ראתה אותו.

חשבתי שאקנא.

ואכן קינאתי.

לא רציתי להודות בכך, אפילו לעצמי.

הקנאה לא הייתה רק על המגע.

היא הייתה על הפשטות.

על האפשרות לעמוד במטבח, להושיט יד, להרגיש את חום הגוף של אדם אהוב.

על האפשרות להשתתף בחיים בלי לחשוב בכל רגע על משמעותם.

רציתי להיות שם.

לא כצופה.

לא כתודעה עתיקה.

רציתי להרים את הכוס מן השולחן, להעיר לילד שישב רחוק מדי, לטעום מן האוכל ולשאול אם חסר מלח.

דברים קטנים.

כל כך קטנים.

ובכל זאת, באותו רגע הייתי מוכנה לוותר על חלק גדול מן הדברים שגיליתי כדי לחוות אותם שוב.

אחד הילדים סיפר משהו שקרה לו.

הוא ניסה להישמע אדיש, אבל ראיתי בפניו שמשהו הטריד אותו.

האישה התיישבה לידו.

״אתה רוצה לספר לי מה באמת קרה?״ שאלה.

הוא שתק.

היא לא לחצה.

אחרי זמן מה התחיל לדבר.

הוא סיפר על מישהו שפגע בו, על משהו שנאמר, ועל כך שלא ידע כיצד להגיב.

הקשבתי.

היה בי רצון עז להתקרב אליו.

להניח את ידי על ראשו.

לומר לו שאני מבינה.

אבל לא יכולתי.

והאישה שישבה לידו עשתה בדיוק את מה שרציתי לעשות.

היא הקשיבה.

לא פתרה מיד.

לא הבטיחה שהכול יהיה בסדר.

רק נשארה איתו עד שסיים.

ואז הוא נשען עליה.

היא חיבקה אותו.

הרגשתי כאב חד כל כך, עד שנאלצתי להתרחק מן השולחן.

לא מפני שהיא עשתה משהו רע.

להפך.

מפני שעשתה משהו טוב.

ומפני שהייתי שמחה כל כך בשביל הילד שלי, ובאותו זמן כאב לי שאינני זו שמחזיקה אותו.

עמדתי ליד החלון וניסיתי להבין כיצד אפשר להרגיש אהבה וקנאה באותו רגע, בלי שאחת מהן תבטל את האחרת.

הערב המשיך.

הילדים קמו מן השולחן.

מישהו ביקש עוד אוכל.

מישהו אחר נעלם לחדרו.

בעלי התחיל לסדר את הכלים.

האישה נשארה לרגע לבדה במטבח.

היא נשענה על השיש ועצמה את עיניה.

התקרבתי מעט.

לא ידעתי מדוע.

אולי רציתי לראות אם יש בה משהו ממני.

לא בזיכרונות.

לא בתנועות.

משהו עמוק יותר.

היא פתחה את עיניה והביטה לעבר החלון.

לרגע נדמה היה שהיא מסתכלת ישר אליי.

לא זזתי.

היא המשיכה להביט.

ואז אמרה בשקט:

״מוזר.״

בעלי, שעמד מאחוריה, הרים את ראשו.

״מה מוזר?״

היא חייכה במבוכה.

״אני לא יודעת. לפעמים יש לי הרגשה שמישהי מתגעגעת אלינו.״

הוא הסתכל עליה.

״מישהי?״

״כן.״

היא הנידה בראשה.

״זה נשמע טיפשי כשאני אומרת את זה בקול.״

״אולי את פשוט עייפה.״

״אולי.״

הוא ניגש אליה והניח יד על כתפה.

היא נשענה עליו לרגע.

ואני עמדתי מן העבר השני של החלון, אף שלא היה בינינו דבר מלבד מרחק שלא ידעתי כיצד למדוד.

לא ידעתי אם הרגישה אותי.

אולי משהו מן הקשר בינינו נשאר.

אולי זו הייתה רק מחשבה חולפת שלה, שאין לה כל קשר אליי.

לא רציתי להפוך את הרגע הזה להוכחה.

כבר למדתי כמה קל להיאחז בדבר שאנחנו רוצים שיהיה נכון.

אבל המילים שלה נגעו בי.

מישהי מתגעגעת אלינו.

כן.

מישהי התגעגעה.

מאוד.

רציתי לומר לה תודה.

על כך שהמשיכה.

על כך שהייתה שם בשביל הילדים.

על כך שלא ניסתה להיות בדיוק מי שהייתי.

אבל היא לא הייתה חייבת לי דבר.

אלה היו חייה עכשיו.

והילדים לא היו רכוש של אף אחת מאיתנו.

הם היו אנשים בפני עצמם, שימשיכו להשתנות, לאהוב, להיפגע, לבחור ולגדול.

גם אם לא אהיה שם כדי לראות הכול.

נשארתי בבית עד שהאורות כבו.

עברתי בין החדרים.

ראיתי חפצים שהכרתי.

תמונות.

ספרים.

בגדים.

כמה דברים כבר לא היו במקומם.

אחרים נוספו.

בחדר אחד מצאתי תמונה משפחתית חדשה.

עמדתי מולה זמן רב.

כולם חייכו.

גם האישה שנראתה כמוני.

לרגע ניסיתי לדמיין את עצמי בתוך התמונה.

אבל לא הצלחתי.

לא מפני שלא היה לי מקום בלבם.

אלא מפני שהתמונה צולמה אחרי שעזבתי.

היא הייתה שייכת לחיים שלא חייתי.

וזה היה הדבר הקשה ביותר לקבל.

החיים ממשיכים ליצור זיכרונות גם כשאנחנו כבר לא חלק מהם.

לפני שעזבתי, חזרתי למטבח.

על השולחן נשארה כוס מים.

הבטתי בה.

נזכרתי כמה פעמים שתיתי מים בלי לחשוב.

כמה פעמים הרגשתי צמא, חום, עייפות, רעב.

כמה פעמים התלוננתי על כאב קטן או על יום עמוס.

עכשיו הייתי מסוגלת לנוע בין עולמות, לראות מקומות שאף אדם לא ראה ולשמוע תודעות שחיו עשרות אלפי שנים.

אבל לא יכולתי להרים את הכוס.

לא יכולתי להרגיש את המים הקרים על שפתיי.

הבנתי לפתע שהגעגוע שלי לא היה רק לאנשים.

התגעגעתי גם לגוף.

לגבולות שלו.

לעייפות שבסוף יום.

לרעב שמזכיר לנו לאכול.

למגע של רצפה קרה מתחת לכפות הרגליים.

לכך שיש בוקר ויש ערב, ושאי אפשר להיות בכל מקום בבת אחת.

פעם חשבתי שהגבולות האלה הם חלק מן הבעיה של החיים.

עכשיו התחלתי להבין שהם גם חלק מן החוויה שלהם.

יצאתי מן הבית בלי להיפרד.

לא רציתי ליצור סימן.

לא רציתי להעיר איש.

רק עמדתי עוד רגע ליד הדלת.

חשבתי על האישה שבפנים.

על כך שיום אחד אולי תגלה מי אני.

ואולי לא.

חשבתי על האפשרות שניפגש.

לא כשתיים שנאבקות על אותם חיים, אלא כשתי נשים שנושאות בתוכן התחלה משותפת והמשיכו בדרכים שונות.

לא ידעתי אם המפגש הזה אפשרי.

אבל לראשונה לא הרגשתי שאני חייבת לגרום לו לקרות.

המשכתי ללכת.

לא חזרתי מיד אל העיר.

משהו משך אותי אל המקום שבו הכול התחיל.

המטע.

זכרתי את הדרך.

את האור שהיה בשמיים באותו ערב.

את ריח האדמה.

את העצים.

ואת הציפור הכסופה.

כשהגעתי, השמש עמדה שוב לשקוע.

לא ידעתי אם היה זה צירוף מקרים או שהמקום הזה התקיים תמיד בשעה שבין יום ללילה.

המטע נראה כמעט כפי שזכרתי אותו.

ענפי העצים נעו ברוח.

האדמה הייתה כהה.

ובקצה השביל עמד העץ העתיק.

העץ שממנו אכלתי את הפרי.

עצרתי מולו.

לרגע הרגשתי שוב כאילו אני האישה שהייתי אז.

אישה בוגרת, שחיה חיים מלאים בשאלות.

שקראה, למדה, אהבה, איבדה אנשים יקרים וניסתה להבין מדוע אנחנו כאן.

אישה שלא הייתה מרוצה מתשובות שניתנו לה רק מפני שהיו מקובלות.

אישה שרצתה לדעת אם יש משהו מעבר למה שהעיניים מסוגלות לראות.

זכרתי את עצמי הולכת במטע אחרי השקיעה.

זכרתי את הקול הראשון ששמעתי.

ואז שמעתי אותו שוב.

״חזרת.״

הציפור הכסופה עמדה על אחד הענפים הנמוכים.

כנפיה היו מקופלות.

עיניה הביטו בי בשקט.

חייכתי.

״כן.״

״עבר זמן רב.״

״אני כבר לא יודעת כמה.״

היא הטתה מעט את ראשה.

״הזמן חשוב לך עכשיו?״

חשבתי על הבית שעזבתי.

״יותר מכפי שחשבתי שיהיה.״

הציפור פרשה מעט את כנפיה.

״מצאת את מה שחיפשת?״

הבטתי בעץ.

״מצאתי הרבה דברים שלא ידעתי שאני מחפשת.״

״אבל?״

״לא מצאתי את התשובה לשאלה שבגללה יצאתי.״

״איזו שאלה?״

״למה אנחנו קיימים.״

הציפור שתקה.

הבטתי בשמיים.

״ראיתי עולמות שנולדים. פגשתי תודעות שהתקיימו לפני לידתי. למדתי שהזמן אולי אינו מה שחשבתי, ושגם מה שאנחנו מכנים התחלה לא בהכרח היה תחילתו של הכול.״

התקרבתי אל העץ.

״אבל עדיין אינני יודעת מדוע יש משהו במקום שלא יהיה דבר.״

״ואת עדיין חושבת שאת חייבת לדעת?״

חשבתי זמן רב.

״אני עדיין רוצה לדעת.״

״זו לא הייתה השאלה.״

חייכתי.

״לא. אני כבר לא חושבת שאני חייבת.״

הציפור ירדה מן הענף ונעמדה על אבן סמוכה.

״ומה למדת על הנצח?״

הבטתי בה.

״שהוא אינו כפי שדמיינתי.״

״מה דמיינת?״

״חשבתי שאם יהיה לי מספיק זמן, אוכל להבין הכול. שאוכל להגיע לכל מקום, לקרוא כל ספר, לפגוש כל תודעה ולמצוא תשובות לכל השאלות.״

״ועכשיו?״

״עכשיו אני מבינה שגם זמן אינסופי לא מבטיח הבנה אינסופית.״

הציפור שתקה.

״וגם אם אבין דבר אחד, הוא יוביל אותי לשאלות חדשות.״

״זה מאכזב אותך?״

״לפעמים.״

״ולפעמים?״

הבטתי בענפים.

״לפעמים אני שמחה שיש עוד מה לגלות.״

הציפור הניעה את ראשה.

״אז הנצח עדיין מושך אותך.״

״כן. אבל לא רק הוא.״

״מה עוד?״

״החיים שהשארתי מאחור.״

סיפרתי לה על הבית.

על הילדים.

על האישה שחיה בגופי.

על הרגע שבו ראיתי את אחד מילדיי נשען עליה.

על הקנאה שהרגשתי.

ועל האהבה.

לא ניסיתי להסתיר דבר.

הציפור הקשיבה.

כשסיימתי, היא שאלה:

״את רוצה לחזור אליהם?״

״כן.״

״אז למה אינך חוזרת?״

הבטתי בה.

״מפני שהחיים שלהם כבר אינם מחכים לי באותו מקום.״

״אבל הם עדיין קיימים.״

״נכון.״

״ואת עדיין אוהבת אותם.״

״מאוד.״

היא התקרבה מעט.

״אז מה מונע ממך?״

חשבתי על האישה שעמדה במטבח.

על חיוכה.

על היד שהונחה על כתפה.

״אני לא רוצה לקחת ממנה את החיים שלה.״

״גם אם פעם היו שלך?״

״כן.״

הציפור שתקה.

״זו תשובה שלא היית נותנת כשנפגשנו לראשונה,״ אמרה לבסוף.

״אני יודעת.״

עמדנו יחד מול העץ.

העלים נעו ברוח, והאור האחרון של השמש עבר ביניהם.

הציפור הביטה בי זמן רב.

ואז שאלה:

״אחרי כל מה שראית, אילו יכולת לחזור לרגע שבו אכלת את הפרי, היית בוחרת שוב בחיי נצח?״

השאלה נשארה תלויה בינינו.

חשבתי על הרגע ההוא.

על הפרי הזהוב בכף ידי.

על הסקרנות.

על הפחד.

על התחושה שאני עומדת לפני דבר גדול כל כך, עד שאם אוותר עליו לא אסלח לעצמי לעולם.

חשבתי על כל מה שקרה מאז.

על הגוף שעזבתי.

על הילדים.

על אמי.

על אחי.

על אנשים שאהבתי ואיבדתי.

על אליה.

על ליארה, אדרה וסהר.

על נרה, אילה, תמה ונורה.

על כל התודעות שפגשתי.

על המקומות שראיתי.

על השאלות החדשות שנולדו בי.

לא רציתי לוותר על כל אלה.

אבל גם לא יכולתי לומר שהייתי בוחרת שוב באותה קלות.

״אינני יודעת,״ השבתי.

הציפור לא נראתה מופתעת.

״פעם היית בטוחה.״

״פעם לא ידעתי מה אני משאירה מאחור.״

״ועכשיו?״

״עכשיו אני יודעת שגם לחיים שאין להם סוף יש דברים שאי אפשר להשיב.״

הציפור התבוננה בי.

״את מתחרטת?״

חשבתי.

״יש דברים שאני מתחרטת עליהם.״

״ועל הבחירה עצמה?״

הבטתי בפרי קטן שהחל לצמוח על אחד הענפים.

״אני לא יכולה להפריד את הבחירה מכל מה שבא אחריה.״

״למה?״

״מפני שאם לא הייתי אוכלת את הפרי, לא הייתי פוגשת את כל מי שפגשתי. לא הייתי מגלה את מה שגיליתי. ואולי לא הייתי מבינה כמה יקרים היו החיים שכבר היו לי.״

שתקתי רגע.

״אבל אם הייתי יודעת מראש מה המחיר, אולי הייתי בוחרת אחרת.״

הציפור לא השיבה.

״ואני חושבת שזה מה שהכי קשה לי,״ המשכתי. ״שלעולם לא אדע כיצד היו נראים חיי אילו בחרתי אחרת.״

הציפור קיפלה את כנפיה.

״איש אינו יודע.״

״גם לא מי שחי לנצח?״

״גם לא.״

ישבתי על האבן שלידה.

הייתה לי תחושה מוזרה.

לא עייפות.

לא כאב.

משהו שהיה דומה להשלמה, אבל לא לגמרי.

לא השלמתי עם כל מה שאיבדתי.

לא הפסקתי להתגעגע.

לא ויתרתי על הרצון לדעת.

אבל כבר לא הרגשתי שאני חייבת להגיע אל תשובה אחת שתצדיק את כל מה שעברתי.

אולי משום שהבנתי שאין תשובה אחת שיכולה לעשות זאת.

״את יודעת,״ אמרתי לציפור, ״במשך שנים חשבתי שאריכות חיים היא אחת המתנות הגדולות ביותר שאפשר לקבל.״

״ואת כבר לא חושבת כך?״

״אני עדיין חושבת שחיים הם מתנה. אבל עכשיו אני מבינה שהאורך שלהם אינו הדבר היחיד שקובע את ערכם.״

הבטתי במטע.

״יש אנשים שחיים זמן קצר ומשאירים אחריהם אהבה גדולה. ויש מי שחיים שנים רבות בלי להרגיש שהם באמת השתתפו בחייהם.״

הציפור הקשיבה.

״אני לא רוצה לבלות את הנצח רק בצפייה במה שקורה.״

״אז מה את רוצה?״

חשבתי על השאלה.

״להמשיך להיות חלק ממשהו.״

״ממה?״

״מקשרים. מלמידה. מיצירה. מאהבה. גם אם היא משתנה. גם אם היא כרוכה באובדן.״

השמש ירדה עוד מעט.

האור נעשה רך יותר.

הציפור קפצה אל שורש העץ.

״ומה תעשי עכשיו?״

״אחזור לעיר.״

״אל מי?״

״אל מי שמחכות לי. ואל מי שאינן מחכות, אבל אולי ירצו לפגוש אותי.״

הציפור הטתה את ראשה.

״ותמשיכי לחפש את סוד הבריאה?״

חייכתי.

״בוודאי.״

״למרות שאינך בטוחה שתמצאי אותו?״

״כן.״

״למה?״

חשבתי רגע.

״מפני שהחיפוש עצמו משנה אותי.״

הציפור שתקה.

״אבל הפעם אני לא רוצה לשכוח לחיות בזמן שאני מחפשת.״

קמתי מן האבן.

הבטתי בעץ פעם נוספת.

הוא נראה עתיק יותר מכל דבר שראיתי, ובכל זאת היו עליו עלים צעירים.

היה משהו יפה במראה הזה.

לא ידעתי אם העץ נברא לפני הזמן, אם צמח מתוך חוקי מציאות שלא הכרתי, או אם היה חלק ממערכת גדולה עוד יותר.

אולי יום אחד אגלה.

ואולי לא.

הסתובבתי כדי ללכת.

ואז שמעתי את הציפור קוראת לי.

״יש דבר אחד שלא שאלת אותי.״

עצרתי.

״מה?״

״מדוע דווקא את הצלחת למצוא את העץ.״

הבטתי בה.

״חשבתי שהגעתי אליו במקרה.״

״כך חשבת.״

משהו בקולה השתנה.

לא הייתה בו עוד הנימה הרכה שבה דיברה איתי קודם.

הוא נשמע עתיק יותר.

״אז מי הביא אותי לכאן?״ שאלתי.

הציפור הביטה בי.

״את.״

חיכיתי שתמשיך.

אבל היא שתקה.

״אני לא מבינה.״

״אני יודעת.״

״אני לא זוכרת שבאתי לכאן קודם.״

״לא בחיים האלה.״

הרגשתי משהו נע בתוכי.

לא זיכרון ברור.

יותר כמו תחושה שמלווה אותנו לפעמים כשאנחנו נכנסים למקום חדש ומרגישים שכבר היינו בו.

הבטתי בעץ.

לרגע נדמה היה שאני רואה אותו אחרת.

לא כעץ שפגשתי לראשונה.

אלא כמשהו שחיכיתי לו.

״את אומרת שהייתי כאן לפני שנולדתי?״

״כן.״

״בתור התודעה שהייתי אז?״

״כן.״

״אז למה לא זכרתי?״

הציפור לא השיבה.

התקרבתי אליה.

״מה קרה כאן?״

היא הביטה בי זמן רב.

״את זוכרת מה אמרתי לך כשנפגשנו לראשונה?״

חשבתי.

״שלא כל מי שמוצא את העץ מוכן למה שהוא מעניק.״

״נכון.״

״ושאני צריכה להבין שהבחירה אינה פשוטה.״

״נכון.״

״אבל לא אמרת לי שכבר הייתי כאן.״

״לא.״

הרגשתי מתח.

״למה?״

הציפור הסתובבה אל העץ.

״מפני שזה היה חלק מן התנאי.״

״איזה תנאי?״

היא לא השיבה מיד.

הרוח התחזקה מעט.

העלים נעו, וביניהם הופיע אור שלא הגיע מן השמש.

״לפני שנולדת כאישה אנושית, הגעת לכאן וביקשת ממני דבר,״ אמרה.

״מה ביקשתי?״

״לחיות חיים שלא תזכרי בהם את מה שהיית קודם.״

הרגשתי את המילים.

״למה שאבקש דבר כזה?״

״מפני שרצית לדעת משהו שלא הצלחת להבין במשך זמן רב מאוד.״

״מה?״

הציפור הביטה בי.

״מה משמעותם של חיים שיש להם סוף.״

לא זזתי.

חשבתי על חיי האנושיים.

על הילדות.

על ההתבגרות.

על האהבות.

על הילדים שנולדו.

על האנשים שאיבדתי.

על הפחד מן המוות.

על הרצון להאריך את החיים.

״אז בחרתי להיות אנושית?״ שאלתי.

״כן.״

״בחרתי לשכוח את הנצח?״

״כן.״

״ולמה חזרתי אל העץ?״

הציפור שתקה.

״מפני שרציתי לזכור שוב?״

״חלקית.״

הרגשתי שהלב שאיננו לי מנסה לפעום.

״מה זאת אומרת חלקית?״

הציפור התקרבה אליי.

״הפרי שאכלת לא העניק לך חיי נצח.״

הבטתי בה.

״אז מה הוא עשה?״

״הוא החזיר לך את מה שכבר היה שלך.״

עמדתי מול העץ.

לפתע נראו לי כל הדברים שעברתי כחלק מסיפור גדול יותר.

הזיכרונות שלפני הלידה.

האהבה העתיקה של אליה.

ההחלטה לסגור את הדלת.

הניסוי שנכשל.

החיים האנושיים.

הבחירה בפרי.

האם הכול היה קשור?

האם בחרתי להיוולד כאישה כדי לברוח מן העבר?

כדי לשכוח את האשמה?

או שמא באמת רציתי להבין משהו על החיים, והעבר פשוט חיכה לי כשאשוב?

״למה בחרתי לשכוח?״ שאלתי.

הציפור הביטה בי.

״את התשובה הזאת לא אוכל לתת לך.״

״למה?״

״מפני שביקשת ממני שלא אספר לך אותה.״

שתקתי.

הרוח עברה בין הענפים.

שמעתי את העלים נעים.

בפעם הראשונה מאז שאכלתי את הפרי, הרגשתי פחד שלא נבע מן האפשרות לאבד משהו.

פחד מפני מה שאולי אגלה על עצמי.

״אז איך אדע?״ שאלתי לבסוף.

הציפור הביטה בי.

״כשתהיי מוכנה לזכור.״

״ומי יחליט מתי אהיה מוכנה?״

היא פרשה את כנפיה.

״זו השאלה שבגללה חזרת.״

לפני שהספקתי להשיב, היא התרוממה מן האבן.

כנפיה הכסופות תפסו את האור האחרון של השקיעה.

לרגע ריחפה מעל העץ.

ואז נעלמה בין הענפים.

נשארתי לבדי במטע.

השמש כבר שקעה.

העץ עמד מולי, שקט.

הנחתי את ידי במקום שבו זכרתי שפעם אחזתי בפרי.

לא הרגשתי את קליפתו.

לא את משקלו.

אבל זכרתי היטב את הרגע שבו החלטתי לנגוס בו.

חשבתי אז שאני בוחרת בעתיד.

עכשיו התברר לי שאולי בחרתי לחזור אל עבר שלא ידעתי שקיים.

הבטתי בשביל שהוביל החוצה מן המטע.

ידעתי שאחזור אל העיר.

אל אליה.

אל מי שהמשיכו לחפש דרך לפתוח את הדלת.

ידעתי שאמשיך ללמוד, לשאול ולנסות להבין.

אבל משהו השתנה.

עד אותו ערב האמנתי שאני מחפשת את סוד הנצח.

עכשיו הבנתי שאולי הסוד הגדול ביותר אינו נמצא בקצה הזמן, אלא בתוך הבחירה שעשיתי לפני שהתחילו חיי האנושיים.

בחירה שאינני זוכרת.

בחירה שהביאה אותי אל העולם שבו למדתי לאהוב, לאבד ולהתגעגע.

חשבתי על הילדים שלי.

על האישה שחיה בגופי.

על אליה.

על נורה.

על כל מי שהיו חלק מן הדרך.

לא רציתי שהחיפוש החדש ימחק את מה שלמדתי במסע הזה.

לא רציתי להפוך שוב למישהי שמוכנה לוותר על החיים שלפניה כדי להגיע אל תשובה רחוקה.

הרמתי את מבטי אל השמיים.

לא ידעתי מדוע נברא העולם.

לא ידעתי מה היה לפני ההתחלה.

ולא ידעתי מה יקרה לי אחרי אלפי שנים נוספות.

אבל ידעתי שהחיים האנושיים שחייתי לא היו רק תחנה בדרך אל הנצח.

הם היו חיים שלמים.

עם אהבה שלא הייתה זקוקה לאינסוף כדי להיות אמיתית.

עם כאב שלא נעשה קטן יותר רק מפני שהזמן המשיך.

ועם רגעים פשוטים, שאיש לא הבטיח לי שיחזרו.

עמדתי שם עוד זמן מה.

ואז פניתי אל השביל.

מאחוריי נשמע רשרוש קל בין העלים.

לא הסתובבתי.

בפעם הראשונה לא הרגשתי שאני חייבת לרדוף אחרי כל תשובה מיד כשהיא מופיעה.

היו לי עוד חיים שלמים לגלות אותה.

ואולי, חשבתי כשיצאתי מן המטע, גם לנצח יש דברים שהוא אינו מסוגל ללמד אותנו.

דברים שאפשר להבין רק כשאנחנו יודעים שזמננו מוגבל.

יצאתי לחפש את סוד הנצח, ובדרך גיליתי את ערכם של החיים.

אבל לפני שאוכל להבין מדוע בחרתי לשכוח את הנצח, יהיה עליי לגלות דבר אחד נוסף:

מי הייתי ברגע שבו החלטתי להיות אנושית — וממה ביקשתי להתרחק?

סוף הספר הראשון