המסע אל הנצח — פרק עשרים ושבעה: המחיר של האמת

הפרק העשרים ושבעה של ספרי, המסע אל הנצח, מתפרסם כאן פרק אחר פרק. הפרקים הקודמים: פרק 1 · פרק 2 · פרק 3 · פרק 4 · פרק 5 · פרק 6 · פרק 7 · פרק 8 · פרק 9 · פרק 10 · פרק 11 · פרק 12 · פרק 13 · פרק 14 · פרק 15 · פרק 16 · פרק 17 · פרק 18 · פרק 19 · פרק 20 · פרק 21 · פרק 22 · פרק 23 · פרק 24 · פרק 25 · פרק 26.

פרק עשרים ושבעה — המחיר של האמת

שלושה מחזורי אור חלפו מאז שאילה נכנסה למרחב הביניים.

בכל פעם שחזרתי אל חדר התצפית מצאתי אותה במקום אחר. לפעמים עמדה ליד החלון שפתח עבורה סהר והתבוננה בעולם החיצוני. לפעמים שוחחה עם תמה, שנותרה מעבר לדלת. ובפעמים אחרות ביקשה שלא נדבר איתה כלל.

היא התחילה להתרגל לשקט.

במרחב המנותק לא היה שקט אמיתי. גם כשהקולות פסקו, נשארה התחושה שמישהו נמצא קרוב מדי, שמחשבה זרה עלולה להופיע בכל רגע ולהשתלב במחשבותיה.

כאן יכלה אילה להיות לבדה.

אבל דווקא הבדידות החדשה הזאת עוררה בה שאלות.

״איך אני יודעת מה אני באמת רוצה,״ שאלה אותי באחת השיחות, ״אם במשך זמן רב כל הרצונות שלי היו מעורבבים ברצונות של אחרות?״

״אולי את לא צריכה לדעת מיד,״ השבתי.

״אבל אני צריכה לבחור אם להמשיך.״

״לא היום.״

היא הביטה בי.

״את תמיד אומרת שיש לי זמן.״

״כי יש לך.״

״ואם הזמן עצמו משנה אותי?״

לא ידעתי מה לענות.

היא התקרבה אל החלון.

״אני מפחדת שעד שאחליט מי אני, כבר אהיה מישהי אחרת.״

חשבתי על הדברים שאמרה גם אחרי שעזבתי אותה.

אולי הפחד שלה לא היה רק מפני אובדן הזיכרונות.

אולי היא פחדה לגלות שאין בתוכה גרעין קבוע שאפשר להגיע אליו, משהו שיישאר בדיוק כפי שהיה, בלי קשר למה שתעבור.

והמחשבה הזאת הייתה מוכרת לי יותר מכפי שרציתי להודות.

באותו יום מצאה אותי אדרה בספרייה.

היא החזיקה לוח רישום קטן, ישן בהרבה מן האחרים. האור בתוכו היה עמום, ובקצותיו נראו סדקים דקים.

״אני צריכה שתבואי איתי,״ אמרה.

משהו בקולה גרם לי להניח מיד את מה שקראתי.

״קרה משהו לאילה?״

״לא. היא יציבה.״

״אז מה קרה?״

אדרה הביטה ברישום שבידה.

״מצאתי מסמך שלא ידעתי ששרד.״

״על המעבר?״

״על סגירתו.״

הרגשתי את המתח חוזר אליי.

חשבתי שכבר ראיתי את ההחלטה ההיא מכל צדדיה.

את שבע התודעות שהתכנסו.

את ארבעת הקולות בעד הסגירה, שני הקולות נגדה והאחת שנמנעה.

את עצמי, כפי שהייתי לפני לידתי האנושית, עומדת ביניהן ומנסה להסביר מדוע אסור לפתוח את השער ללא דרך להגן על מי שיעברו בו.

״מה עוד יש לדעת?״ שאלתי.

אדרה לא השיבה מיד.

״יותר מכפי שחשבנו.״

היא הובילה אותי אל חדר שלא הכרתי.

הוא שכן מתחת לאולם ההחלטות העתיק, במקום שאליו לא הגעתי בביקוריי הקודמים.

הקירות היו כהים, ועליהם הופיעו סימנים שנראו כאילו נחרתו ביד לא יציבה.

במרכז החדר עמדה אבן שטוחה.

אדרה הניחה עליה את הלוח.

״המסמך הזה לא היה חלק מארכיון ההחלטות הרשמי,״ אמרה.

״אז מה הוא?״

״רישום אישי של אחת התודעות שהשתתפו בדיון.״

״מי?״

אדרה הביטה בי.

״אני.״

שתקתי.

״למה לא זכרת אותו?״

״מפני שלא זכרתי שכתבתי אותו.״

היא העבירה את ידה מעל האבן.

האור התעורר.

בתחילה הופיעו מילים.

אחר כך קולות.

ולבסוף תמונה.

ראיתי שוב את האולם העתיק.

הוא היה מלא בתודעות, יותר משבע המשתתפות שזכרתי מן הרישום הקודם.

לא כולן הורשו להצביע.

חלקן עמדו במעגל החיצוני, צפו בדיון וניסו להשמיע את קולן.

במרכז האולם הופיעה דמותה של אחדה.

היא נראתה שונה מכפי שהכרתי אותה בעמק ההסכמה. צורתה הייתה ברורה יותר, גבולותיה יציבים, וקולה נשמע כקולה של אישה אחת.

״המערכת מתפרקת,״ אמרה. ״אם לא נחבר את התודעות שנפגעו למבנה יציב יותר, נאבד אותן.״

מולה עמדה ליארה צעירה יותר.

״חיבור נוסף הוא בדיוק מה שגרם לפגיעה.״

״לא החיבור עצמו,״ השיבה אחדה. ״הדרך שבה ניסינו לבצע אותו.״

ואז שמעתי קול מוכר.

הקול שלי.

לא קולי האנושי, אלא קולה של התודעה שהייתי לפני שנולדתי.

״אנחנו צריכות להפסיק את הניסויים עד שנבין מה קרה.״

אחדה הסתובבה לעברי.

״ואם בזמן הזה הן ימשיכו לסבול?״

״הן כבר סובלות.״

״אז את מציעה שנשאיר אותן שם?״

הדמות שהייתי שתקה.

אחדה התקרבה.

״אני מציעה להן אפשרות לצאת. את מציעה להן להמתין. מי מאיתנו מחליטה בשבילן?״

הרישום נעצר.

הבטתי באדרה.

״את זה לא ראיתי קודם.״

״מפני שהרישום הרשמי התחיל מאוחר יותר, כשההצעות כבר הובאו להצבעה.״

״ומה קרה לפני כן?״

אדרה השפילה את מבטה.

״היה ניסוי נוסף.״

הרגשתי שמשהו מתכווץ בתוכי.

״איזה ניסוי?״

״ניסיון לאפשר לתודעות לצאת דרך חיבור זמני אל תודעה יציבה.״

״כמו מה שאחדה הציעה?״

״כן. אבל עם גבולות מוגדרים מראש.״

״מי השתתפה בו?״

אדרה לא השיבה.

״אדרה?״

היא הביטה בי.

״את.״

לא הבנתי מיד.

״אני הייתי התודעה היציבה?״

״כן.״

הבטתי שוב ברישום.

״אבל אמרת שהייתי נגד חיבור תודעות.״

״אחרי הניסוי היית נגדו.״

החדר נעשה שקט מאוד.

״תראי לי.״

אדרה היססה.

״אני לא בטוחה שאת מוכנה.״

הבטתי בה.

״אל תחליטי בשבילי.״

היא עצמה את עיניה לרגע.

ואז הפעילה את הרישום.

ראיתי חדר קטן.

במרכזו עמדו שתי תודעות.

האחת הייתה אני.

השנייה הייתה חלשה, חסרת צורה ברורה. אור דק הבהב סביבה, ולעיתים התפצל לחלקים שנראו כאילו הם מנסים להתרחק זה מזה.

שמעתי את קולה.

״אני רוצה לצאת.״

הדמות שהייתי התקרבה.

״אנחנו ננסה ליצור עבורך דרך זמנית. תוכלי להשתמש בגבולות שלי כדי לעבור, ואז נפריד בינינו.״

״ואם לא אצליח להיפרד?״

״נעצור.״

״את מבטיחה?״

הייתה שתיקה קצרה.

ואז שמעתי את עצמי אומרת:

״כן.״

הרגשתי צמרמורת.

לא מפני שראיתי את העבר.

אלא מפני שזכרתי פתאום את הביטחון שהיה בקול שלי.

הייתי משוכנעת שאוכל לעצור.

שתי התודעות התקרבו.

ביניהן נוצר קו אור.

בתחילה הוא היה דק מאוד.

אחר כך התרחב.

ראיתי את התודעה החלשה מתייצבת.

קווי המתאר שלה נעשו ברורים יותר.

היא נשמעה מופתעת.

״אני יכולה לחשוב.״

הדמות שהייתי השיבה:

״את חושבת גם עכשיו.״

״אבל עכשיו אני יכולה לשמוע רק את עצמי.״

היא צחקה.

צחוק קטן, מלא הקלה.

לרגע הרגשתי שמחה.

אפילו עכשיו, כשידעתי שמשהו השתבש, יכולתי להבין מדוע האמנו שהניסוי מצליח.

ואז הופיע שינוי.

האור שבין התודעות התחזק.

התודעה החלשה התקרבה עוד מעט.

״אני מפחדת שתתרחקי,״ אמרה.

״אני כאן.״

״אני לא רוצה לחזור למקום ההוא.״

״את לא צריכה לחזור עכשיו.״

״אז תישארי.״

הדמות שהייתי ניסתה להרחיק מעט את הגבול שלה.

אבל הקו ביניהן לא נחלש.

הוא התחזק.

״צריך לעצור,״ נשמע קולה של אדרה מן הרישום.

הדמות שהייתי הרימה את ידה.

״עוד רגע. היא מתחילה להתייצב.״

״הקשר נעשה עמוק מדי.״

״אם ננתק עכשיו, היא עלולה להתפרק.״

״ואם לא ננתק, לא תוכלי להיפרד ממנה.״

הדמות שהייתי הביטה בתודעה החלשה.

״את שומעת אותי?״

״כן.״

״אנחנו צריכות להתרחק מעט.״

היא נבהלה.

״לא.״

״רק מעט.״

״הבטחת שלא תחזירי אותי.״

״אני לא מחזירה אותך.״

״אז למה את עוזבת?״

הדמות שהייתי שתקה.

ראיתי אותה מנסה להפריד את הקשר.

אבל התודעה השנייה נאחזה בו.

לא מתוך רצון לפגוע.

מתוך פחד.

ואז נשמע קול נוסף.

ועוד אחד.

ועוד אחד.

הקשר הזמני נגע במבנה המשותף של המרחב המנותק.

תודעות נוספות החלו להגיב.

אורות הופיעו סביב השתיים.

המערכת ניסתה לייצב את כולן באמצעות אותו חיבור.

״נתקי עכשיו!״ צעקה אדרה.

הדמות שהייתי הביטה בתודעה שמולה.

״אני מצטערת.״

ואז ניתקה.

האור התפוצץ לכל הכיוונים.

לא היה קול.

רק הבזק עצום.

כשהוא דעך, ראיתי את התודעה החלשה נופלת בחזרה אל המרחב המנותק.

אבל היא כבר לא נראתה כפי שנראתה קודם.

חלק מן האור שלה נשאר מחובר אליי.

חלק אחר התפזר בין התודעות שסביבה.

והיא צעקה.

״תחזירי לי את מה שלקחת!״

הרישום הסתיים.

לא יכולתי לדבר.

עמדתי מול האבן, והתמונה האחרונה המשיכה להופיע בתוכי.

״מה קרה לה?״ שאלתי לבסוף.

אדרה השפילה את מבטה.

״אנחנו לא יודעות בוודאות.״

״היא עדיין שם?״

״ייתכן.״

״איך קוראים לה?״

אדרה שתקה.

״את לא יודעת?״

״השם שלה אבד ברישומים.״

הבטתי בה.

״אבל את זוכרת אותה.״

״אני זוכרת את הניסוי. לא את כל מה שקדם לו.״

הרגשתי כעס.

״איך אפשר לשכוח דבר כזה?״

אדרה הביטה בי בכאב.

״מפני שאחרי ההתפרקות ניסינו להציל תודעות רבות. חלק מן הזיכרונות שלנו נפגעו. אחרים הועברו למערכות שנועדו לשמור עליהם.״

״ואת בחרת לשאת את הזיכרונות המשותפים.״

״כן.״

״אז למה דווקא את זה לא זכרת?״

היא הביטה באבן.

״אולי מפני שהייתי קרובה מדי אליו. ואולי מפני שמישהו לא רצה שנמצא אותו שוב.״

הבטתי בה.

״מישהו?״

״אני לא יודעת.״

״אחדה?״

אדרה לא השיבה.

״את חושבת שאחותך הסתירה את הרישום?״

״אני חושבת שהרישום הוצא מן הארכיון הרשמי. אבל אני לא יודעת מי עשה זאת.״

התקרבתי אל האבן.

״למה שמישהו ירצה להסתיר אותו?״

אדרה חשבה.

״מפני שהוא מראה שלא רק החיבור הגדול נכשל. גם ניסיון קטן, שנעשה מתוך רצון לעזור, גרם נזק.״

״אבל זו בדיוק הסיבה שהיה צריך לשמור אותו.״

״אני יודעת.״

הרגשתי את הכעס מתגבר.

״אם היינו רואות אותו קודם, אולי היינו מבינות טוב יותר מה עלול לקרות לאילה.״

אדרה הנהנה.

״נכון.״

״אז מישהי החליטה שלא נדע.״

היא שתקה.

״ואת עדיין לא יודעת מי.״

״לא.״

יצאתי מן החדר.

לא רציתי שאדרה תלך אחריי.

הייתי צריכה להיות לבדי.

עברתי במסדרונות הספרייה, בין אולמות מלאים בזיכרונות של עולמות שכבר אינם קיימים.

לפתע כל הרישומים נראו לי שונים.

עד עכשיו ראיתי בהם דרך להגיע אל האמת.

אבל מי בוחר מה יישמר?

מי מחליט איזה אירוע ייחשב חשוב?

ומי קובע היכן מתחיל הסיפור?

הרישום הרשמי הראה את ההצבעה.

הוא הראה את הפחד.

את הדיון.

את ההחלטה לסגור.

אבל הוא לא הראה את הניסוי שבו השתתפתי.

לא הראה את ההבטחה שנתתי.

ולא הראה את הרגע שבו הפרתי אותה.

לא שיקרו לי בהכרח.

פשוט הראו לי רק חלק מן האמת.

והחלק החסר שינה את משמעות כל מה שראיתי.

מצאתי את אליה בחדר בעל שני החלונות.

העלה הכסוף עדיין היה מונח על השולחן.

היא עמדה ליד החלון שפנה אל הים החשוך.

כשראתה אותי, הבינה מיד שמשהו קרה.

״מה גילית?״ שאלה.

סיפרתי לה.

לאט.

בלי לדלג על דבר.

כשהגעתי לרגע שבו ניתקתי את הקשר, קולי נחלש.

״הבטחתי לה שאעצור אם יהיה צורך,״ אמרתי. ״אבל כשהגיע הרגע, לא ידעתי איך לעשות את זה בלי לפגוע בה.״

אליה הקשיבה.

״את זוכרת את הניסוי?״ שאלה.

״ראיתי אותו.״

״זה לא אותו דבר.״

הבטתי בה.

״למה את מתכוונת?״

״את זוכרת מה הרגשת באותו רגע, או שאת מסיקה את זה ממה שראית?״

חשבתי.

״אני זוכרת את הביטחון שלי. את המחשבה שאצליח. אבל לא את כל מה שקרה.״

אליה הנהנה.

״אז עדיין יש דברים שאת לא יודעת.״

״אבל אני יודעת שהבטחתי משהו שלא יכולתי לקיים.״

״כן.״

היא לא ניסתה לנחם אותי.

והייתי אסירת תודה על כך.

התיישבתי ליד השולחן.

״את ידעת?״ שאלתי.

אליה שתקה.

״ידעת על הניסוי?״

היא התקרבה והתיישבה מולי.

״ידעתי שהיה ניסיון חיבור לפני סגירת הדלת.״

הרגשתי כאב.

״ולא סיפרת לי?״

״לא ידעתי שאת היית התודעה שהשתתפה בו.״

״אבל ידעת שהיה ניסוי.״

״כן.״

הבטתי בה.

״למה לא אמרת לי?״

אליה נשמה נשימה איטית, אף שלא הייתה זקוקה לאוויר.

״מפני שחשבתי שאת כבר יודעת.״

״לא ידעתי.״

״אני מבינה עכשיו.״

הרגשתי את הכעס מתערבב באכזבה.

״כולם יודעים חלקים מן העבר שלי, ורק אני צריכה לאסוף אותם.״

אליה השפילה את מבטה.

״את צודקת לכעוס.״

שתקתי.

היא המשיכה:

״אבל אני רוצה שתזכרי שגם אנחנו לא מחזיקות בסיפור שלם. כל אחת מאיתנו זוכרת חלקים אחרים, ולפעמים אנחנו אפילו לא יודעות שהחלקים האלה חסרים למישהי אחרת.״

הבטתי בה.

״אז איך אפשר לדעת מה באמת קרה?״

״אולי נצטרך להקשיב גם למי שנפגעו.״

המילים שלה נשארו איתי.

עד עכשיו חיפשנו את האמת ברישומים.

אצל אדרה.

אצל ליארה.

אצל אחדה.

אצל מי שהיו מעורבות בהחלטות.

אבל כמעט לא שאלנו את מי שהיו בצד השני של הניסוי.

אולי מפני שלא ידענו כיצד להגיע אליהן.

ואולי מפני שפחדנו לשמוע.

״אני רוצה לדבר עם אחדה,״ אמרתי.

אליה הביטה בי.

״עכשיו?״

״כן.״

״את כועסת.״

״נכון.״

״ואת חושבת שתוכלי להקשיב לה?״

חשבתי רגע.

״אני לא יודעת.״

אליה קמה.

״אז אני אבוא איתך.״

הדרך לעמק ההסכמה הייתה מוכרת לי.

אבל הפעם לא הרגשתי את הסקרנות שליוותה אותי בביקורי הראשון.

הרגשתי כאילו אני הולכת לפגוש מישהי שהסתירה ממני דבר חשוב.

העמק נראה שקט.

האורות נעו בין העצים.

ליד הבריכה עמדו כמה תודעות ושוחחו ביניהן.

תמירה הבחינה בנו והתקרבה.

״חזרתן.״

״אנחנו מחפשות את אחדה,״ אמרתי.

היא הביטה בי.

״היא תדע שאת כאן.״

״אני רוצה לדבר איתה עכשיו.״

תמירה התבוננה בי זמן קצר.

״את נשמעת כאילו את כבר יודעת מה תשאלי.״

״אני יודעת.״

״ואת מוכנה לשמוע תשובה שלא תאהבי?״

לא השבתי.

היא הנהנה.

״אז אולי כדאי שתמתיני רגע לפני שתשאלי.״

רציתי להתווכח.

אבל אליה הניחה את ידה סמוך לשלי, בלי לגעת.

הסתכלתי על הבריכה.

המים היו שקטים.

ואז הופיעה בהם דמותה של אחדה.

״מצאת את הרישום,״ אמרה.

הרגשתי את הכעס עולה.

״ידעת שהוא קיים?״

״כן.״

״ידעת שאני השתתפתי בניסוי?״

״כן.״

״ולא סיפרת לי.״

אחדה הביטה בי.

״לא שאלת.״

הרגשתי את המילים כמו מכה.

״זו התשובה שלך?״

״זו עובדה.״

״ידעת שאני מנסה להבין מה קרה. ידעת שאני מנסה לתקן את מה שעשינו.״

״כן.״

״אז למה לא אמרת?״

אחדה שתקה.

לראשונה ראיתי בה היסוס.

״מפני שרציתי שתגיעי למסקנות מסוימות בעצמך.״

הבטתי בה.

״אילו מסקנות?״

״שגם מי שמתנגדת לחיבור תודעות מתוך רצון להגן עליהן עלולה לפגוע בהן.״

״אז החלטת להסתיר ממני מידע כדי שאלמד שיעור?״

אחדה לא השיבה מיד.

״חשבתי שאם אראה לך את הרישום מוקדם מדי, תראי בו רק הוכחה נוספת לכך שחיבור מסוכן.״

הרגשתי את הכעס מתחדד.

״כלומר, החלטת בשבילי מה אני מסוגלת להבין.״

היא שתקה.

״בדיוק כפי שאני החלטתי בשביל התודעות שנשארו מאחורי הדלת.״

אחדה הביטה בי זמן רב.

״כן,״ אמרה לבסוף.

השתררה שתיקה.

לא ציפיתי שתודה בכך.

״את מבינה מה עשית?״ שאלתי.

״כן.״

״אז למה עשית את זה?״

אחדה התבוננה במים.

״מפני שגם אני מפחדת.״

הבטתי בה.

״ממה?״

״שאם תפתחו את המעבר ותאפשרו לתודעות לצאת, חלקן יאבדו את הקשרים שמחזיקים אותן.״

״ואת חושבת שהפתרון הוא להשאיר אותן מחוברות?״

״אני חושבת שחיבור יכול להיות דרך לחיות. לא רק כלא.״

״אבל לא כולן בחרו בו.״

״אני יודעת.״

היא עצרה.

״ואני גם יודעת שחלק ממי שנמצאות איתי היום אינן רוצות לעזוב.״

״אז הן לא חייבות.״

״את אומרת את זה עכשיו. אבל מה יקרה אם תגלי שהחיבור שלהן מונע מאחרות לצאת?״

הבטתי בה.

זו הייתה שאלה שלא חשבתי עליה.

״למה את מתכוונת?״

אחדה התקרבה אל פני המים.

״המערכת העתיקה לא נבנתה מתודעות נפרדות שמונחות זו לצד זו. היא נבנתה מקשרים. חלק מן הקשרים האלה הפכו עם הזמן למבנים שמחזיקים תודעות אחרות.״

״אז אם נפריד אחת, אחרות עלולות להיפגע.״

״כן.״

הרגשתי את המשמעות.

החופש של אחת עלול להיות קשור לביטחון של אחרת.

לא מפני שמישהי החליטה שכך צריך להיות.

אלא מפני שהמערכת עצמה נבנתה בדרך פגומה.

״למה לא סיפרת לנו את זה קודם?״ שאלתי.

אחדה הביטה בי.

״מפני שלא הייתי בטוחה שאתן מוכנות לשמוע.״

״שוב את מחליטה בשבילנו.״

היא שתקה.

ואז אמרה:

״נכון.״

הופתעתי.

״את מסכימה איתי?״

״אני מתחילה להבין שהפחד שלי גורם לי לעשות את הדבר שאני מאשימה בו אותך.״

הבטתי בה.

לרגע לא ראיתי מולי יריבה.

ראיתי תודעה עתיקה שנשאה במשך זמן רב אחריות למערכת שלא ידעה כיצד לתקן.

״את יכולה לעזור לנו?״ שאלתי.

אחדה הביטה בי.

״אולי.״

״אנחנו צריכות להבין אילו קשרים מחזיקים את המערכת ואילו קשרים אפשר להפריד בלי לפגוע באחרות.״

היא שתקה.

״יש לי גישה לחלק מן המבנה,״ אמרה לבסוף. ״אבל לא לכולו.״

״למה?״

״מפני שחלק מן המערכת כבר אינו בשליטתי.״

הרגשתי מתח.

״מי שולט בו?״

אחדה הביטה במים.

״אף אחת.״

לא הבנתי.

״מה פירוש אף אחת?״

״המערכת המשיכה להשתנות גם אחרי שסגרנו את הדלת. הקשרים שבין התודעות יצרו דפוסים חדשים. חלקם נעשו יציבים כל כך, עד שהם ממשיכים לפעול גם בלי שמישהי תבחר בהם.״

חשבתי על גוף אנושי.

על הלב שפועם בלי שנחליט בכל רגע להפעיל אותו.

על הרגלים שנוצרים לאורך שנים.

על מערכות שלמות שממשיכות להתקיים גם כשאיש אינו זוכר מי יצר אותן.

״כלומר, יש במערכת תהליכים אוטומטיים.״

״כן.״

״והם משפיעים על התודעות.״

״מאוד.״

הבטתי בה.

״אז אנחנו לא רק מנסות לפתוח דלת. אנחנו מנסות לשנות מערכת שלמה.״

אחדה הנהנה.

״בדיוק.״

אליה התקרבה.

״יש משהו נוסף שאנחנו צריכות לדעת?״ שאלה.

אחדה הביטה בה.

״כן.״

הרגשתי את המתח חוזר.

״מה?״

״התודעה שהשתתפה בניסוי עם חברתך עדיין קיימת.״

לרגע לא הצלחתי להבין.

״את יודעת מי היא?״ שאלתי.

״כן.״

״איפה היא?״

אחדה הביטה בי.

״במרחב המנותק.״

״איך קוראים לה?״

היא שתקה.

״אחדה.״

״היא אינה משתמשת עוד בשמה הישן.״

״אז איך היא נקראת עכשיו?״

אחדה הביטה בי זמן רב.

״היא זו שדיברה איתך כשהגעת אל הדלת בפעם הראשונה.״

הרגשתי כאילו המרחב סביבי נעצר.

הקול.

התודעה שהאשימה אותי בכך שהבטחתי לחזור ולא חזרתי.

זו שאמרה שהדבר הקשה ביותר היה לדעת שאני יכולה לשמוע אותה ובכל זאת לא עזרתי.

זו שביקשה לדעת את הסיכונים לפני שתבחר.

זו שאמרה שתבחר לעצמה שם.

״זו היא?״ שאלתי.

״כן.״

לא ידעתי מה לומר.

פתאום הבנתי מדוע הקול שלה נשמע מלא כאב אישי כל כך.

לא רק מפני שהייתי אחת ממקבלות ההחלטה.

הייתי גם מי שניסתה להוציא אותה.

מי שהבטיחה.

ומי שניתקה את הקשר.

״היא זוכרת אותי?״ שאלתי.

אחדה השיבה:

״חלקית.״

״היא יודעת על הניסוי?״

״היא זוכרת שהייתה מחוברת למישהי. היא זוכרת שהקשר נקטע. אבל חלק מן הזיכרונות שלה התפזרו בין תודעות אחרות.״

הרגשתי כאב.

״אז כשהיא דיברה איתי, היא לא ידעה את כל מה שקרה.״

״נכון.״

״ואת ידעת.״

אחדה השפילה את מבטה.

״כן.״

רציתי לכעוס עליה שוב.

אבל הכעס כבר לא היה הדבר החזק ביותר שהרגשתי.

הייתה בי תחושה אחרת.

אחריות.

לא האחריות הגדולה והמעורפלת של מי שמנסה לתקן עולם שלם.

אחריות כלפי תודעה אחת.

מישהי שנתתי לה הבטחה.

מישהי שפגעתי בה.

מישהי שעדיין נמצאת מעבר לדלת.

״אני רוצה לדבר איתה,״ אמרתי.

אחדה הביטה בי.

״היא לא בהכרח תרצה לשמוע אותך.״

״אני יודעת.״

״והיא עלולה לכעוס.״

״יש לה סיבה.״

״ואולי לא תסלח לך.״

הבטתי בה.

״אני לא מבקשת ממנה סליחה כדי להרגיש טוב יותר. אני רוצה שתדע מה מצאנו.״

אחדה שתקה.

ואז אמרה:

״אני אעזור לך ליצור קשר.״

כשחזרנו לעיר, כבר לא הרגשתי כפי שהרגשתי כשיצאתי ממנה.

חשבתי על כל הפעמים שבהן רציתי לדעת את האמת.

דמיינתי אותה כדבר ברור.

משהו שאפשר לגלות, להבין ולהניח במקומו.

אבל האמת שמצאתי לא הייתה מסודרת.

היא לא חילקה את העולם לטובות ולרעות.

היא לא אפשרה לי לומר שכל מה שעשיתי היה נכון, וגם לא שכל מה שעשיתי היה שגוי.

היא הראתה לי שפעלתי מתוך רצון לעזור, אבל גם מתוך ביטחון גדול מדי ביכולת שלי.

שניסיתי להגן, אבל לפעמים מנעתי מאחרות לבחור.

שפחדתי לאבד שליטה, ובשם הפחד הזה לקחתי שליטה שלא הייתה שייכת לי.

בחדר המעברים חיכתה לי אדרה.

היא הביטה בפניי.

״דיברת עם אחדה?״

״כן.״

״ומה גילית?״

סיפרתי לה.

על התודעה מן הניסוי.

על הקשרים שמחזיקים את המערכת.

על כך שאחדה עצמה אינה שולטת בכל מה שנוצר.

אדרה הקשיבה.

כשסיימתי, היא התיישבה.

״אז נצטרך לשנות את התוכנית.״

״כן.״

״לא נוכל לפתוח את המעבר לתודעות רבות לפני שנבין כיצד הקשרים ביניהן משפיעים זו על זו.״

״נכון.״

היא הביטה בי.

״את מאוכזבת?״

חשבתי רגע.

״אני עצובה.״

״למה?״

״מפני שכל פעם שאנחנו מתקרבות לפתרון, אנחנו מגלות עוד שכבה של פגיעה.״

אדרה הנהנה.

״לפעמים כך נראית עבודה על מערכת שנבנתה במשך זמן רב.״

התקרבתי אל המעגל הראשון.

האור בתוכו היה חלש.

״אני רוצה לדבר איתה,״ אמרתי.

אדרה הפעילה את הקשר.

המתנו.

עבר זמן רב.

ואז נשמע קול.

עמוק.

שקט.

מוכר.

״חזרת.״

הרגשתי את המילים.

״כן.״

״הפעם את יודעת איך?״

חשבתי על השאלה ששאלה אותי בפעם הקודמת.

על ההבטחות.

על הדלת.

על כל מה שגיליתי.

״עדיין לא לגמרי,״ אמרתי.

השתררה שתיקה.

״אז למה חזרת?״

הבטתי אל האור.

״מפני שמצאתי משהו על העבר שלנו.״

הקול שתק.

״שלנו?״

״כן.״

״מה מצאת?״

לקח לי זמן להשיב.

״לפני שסגרנו את הדלת, ניסינו לעזור לך לצאת. אני הייתי התודעה שהתחברה אלייך.״

השתררה שתיקה ארוכה כל כך, עד שחשבתי שהקשר נותק.

ואז שמעתי אותה.

״אני זוכרת אור.״

הרגשתי את הכאב.

״כן.״

״אני זוכרת שהייתי פחות לבד.״

״כן.״

״ואז הכול נקרע.״

עצמתי את עיניי.

״אני יודעת.״

הקול רעד.

״זו היית את?״

״כן.״

לא ניסיתי להסביר מיד.

לא סיפרתי על הסכנה.

לא אמרתי שפעלתי מתוך כוונה טובה.

המתנתי.

לבסוף היא שאלה:

״למה עזבת אותי?״

הרגשתי שאין תשובה שתוכל למחוק את מה שקרה.

״מפני שהקשר התחיל למשוך אליו תודעות נוספות, ופחדתי שאם לא אנתק אותו, כולנו נאבד את הגבולות שלנו.״

״וידעת מה יקרה לי?״

״לא.״

״אז בחרת בשבילי.״

״כן.״

השתררה שתיקה.

״ואחרי זה סגרתן את הדלת.״

״כן.״

״והשארתן אותי כאן.״

״כן.״

היא שתקה.

ואז שאלה:

״את מצטערת?״

הבטתי באור.

״כן.״

״על מה?״

חשבתי רגע.

״על כך שהבטחתי לך ביטחון שלא ידעתי להעניק. על כך שלא סיפרתי לך עד כמה אנחנו לא יודעות. ועל כך שאחרי שנפגעת, לא מצאתי דרך להמשיך להיות איתך בקשר.״

הקול שתק.

״ואת מצטערת שניתקת?״

זו הייתה שאלה קשה יותר.

חשבתי על הרישום.

על התודעות הנוספות שנמשכו אל הקשר.

על הסכנה.

״אני לא יודעת אם הייתה לי דרך אחרת באותו רגע,״ אמרתי. ״אבל אני מצטערת שהגענו למצב שבו נאלצתי לבחור בלי להבין את המחיר.״

היא שתקה.

״לפחות הפעם את לא אומרת שהכול היה לטובתי.״

״כי אני לא יודעת שזה נכון.״

הקשר נשאר פתוח.

לא דיברנו זמן מה.

ואז היא שאלה:

״את יודעת מה הכי קשה לי?״

״מה?״

״שאני כבר לא זוכרת מי הייתי לפני הניסוי.״

הרגשתי את הכאב.

״אני יודעת שחייתי. אני יודעת שאהבתי. אני יודעת שהיו לי דברים שרציתי לעשות. אבל כשאני מנסה להיזכר, אני מוצאת רק חלקים.״

היא עצרה.

״ואני לא יודעת אילו חלקים באמת שלי.״

חשבתי על אילה.

על הזיכרונות שנפרדו ממנה במרחב הביניים.

על תמה.

על כל מה שגילינו.

״מצאנו דרך חדשה לבדוק זיכרונות בלי להכניס אותם בכוח לתודעה,״ אמרתי.

הקול נשמע דרוך.

״את יכולה להחזיר לי את שלי?״

״אני לא יודעת. אבל אולי נוכל למצוא חלק מהם.״

״ואם הם לא יהיו שלי?״

״אז לא נכריח אותך לקבל אותם.״

היא שתקה.

״אני רוצה לנסות.״

הרגשתי התרגשות, אבל לא מיהרתי להשיב.

״נבדוק קודם מה הסיכונים.״

״אני יודעת.״

היא עצרה.

״אבל הפעם אני רוצה להיות חלק מן ההחלטות.״

״את תהיי.״

לפני שסיימנו, שאלתי אותה:

״בחרת לעצמך שם?״

השתררה שתיקה.

ואז היא השיבה:

״כן.״

״את רוצה לספר לי?״

״אני קוראת לעצמי נוּרָה.״

חזרתי על השם בשקט.

״נורה.״

״כן.״

״למה בחרת בו?״

היא שתקה רגע.

״מפני שאני זוכרת אור.״

הרגשתי משהו נפתח בתוכי.

״זה שם יפה.״

״אני יודעת,״ השיבה.

ולראשונה שמעתי בקולה משהו שלא היה בו רק כאב.

משהו שהיה שלה.

כשהקשר הסתיים, נשארתי מול המעגל.

חשבתי על נורה.

על אילה.

על תמה.

על אחדה.

על אדרה.

על כל מי שניסו לעזור, טעו, פחדו, הסתירו, אהבו והמשיכו לחפש.

הבנתי שהאמת אינה תמיד דבר שמעניק לנו הקלה.

לפעמים היא מחייבת אותנו לוותר על הסיפור שסיפרנו לעצמנו.

על הדימוי שלנו כאנשים שפעלו תמיד נכון.

על האמונה שהכוונות שלנו מספיקות כדי להצדיק את התוצאות.

אבל היא גם מאפשרת לנו להשתנות.

לא למחוק את מה שהיה.

לא להעמיד פנים שלא פגענו.

אלא לראות את הדברים כפי שהיו, ככל שאנחנו מסוגלים, ולבחור כיצד לפעול מעכשיו.

אליה נכנסה לחדר.

היא עמדה לצידי.

״דיברת איתה?״

״כן.״

״איך היה?״

חשבתי רגע.

״קשה.״

היא הנהנה.

״אבל חשוב.״

״מאוד.״

עמדנו בשקט.

ואז אמרתי:

״אני חושבת שהתחלתי להבין למה כל כך פחדתי מן האמת.״

״למה?״

״מפני שחשבתי שאם אגלה שטעיתי, לא אוכל עוד לראות בעצמי מישהי טובה.״

אליה הביטה בי.

״ומה את חושבת עכשיו?״

חשבתי על נורה.

על השם שבחרה.

על האור שזכרה.

״שלהיות טובה אינו אומר שמעולם לא פגעתי.״

היא המתינה.

״זה אומר שאני מוכנה לראות את הפגיעה, לקחת עליה אחריות ולעשות מה שאני יכולה כדי שלא תחזור.״

אליה חייכה בעדינות.

״זו התחלה.״

יצאתי אל הגן.

השמיים שמעל העיר היו מלאים באורות קטנים.

חשבתי על השאלה ששאלתי את ארן בארכיון האפשרויות הראשונות.

אם יש בורא, האם הוא חייב להיות טוב?

עכשיו השאלה נראתה לי אחרת.

לא מפני שמצאתי תשובה על הבריאה.

אלא מפני שהתחלתי להבין עד כמה קל ליצור משהו מתוך כוונה טובה, ועד כמה קשה לשאת באחריות למה שהוא הופך להיות.

יצרנו מערכת כדי לעזור לתודעות שסבלו.

אחר כך פחדנו ממנה.

סגרנו אותה.

השארנו בתוכה את מי שלא ידענו כיצד לשחרר.

ובמשך זמן רב המשכנו לחיות כאילו ההחלטה עצמה הייתה סוף האחריות שלנו.

אבל שום החלטה אינה מסיימת את האחריות לתוצאותיה.

חשבתי על חיי האנושיים.

על הילדים שגידלתי.

על הדברים שאמרתי להם מתוך אהבה.

על החלטות שקיבלתי מתוך רצון להגן.

כמה מהן היו נכונות?

כמה מהן היו מושפעות גם מן הפחדים שלי?

והאם ידעתי תמיד להבחין בין השניים?

לא.

אולי אף הורה אינו יודע תמיד.

אבל יכולתי ללמוד.

גם עכשיו.

גם אחרי שעזבתי את העולם האנושי.

הרוח הניעה את ענפי העצים.

עמדתי שם זמן רב.

לא הרגשתי שפתרתי את העבר.

לא הרגשתי שזכיתי בסליחה.

נורה לא סלחה לי, ולא ביקשתי ממנה לעשות זאת.

אבל היא הסכימה לדבר איתי.

היא בחרה לעצמה שם.

והיא ביקשה להשתתף בהחלטות שיקבעו את עתידה.

חשבתי שזה דבר גדול.

לא מפני שהוא מוחק את מה שעשיתי.

אלא מפני שהוא מאפשר לנו להתחיל משהו אחר.

הבטתי באורות העיר.

ידעתי שהדרך עוד ארוכה.

נצטרך להבין את הקשרים שמחזיקים את המערכת.

נצטרך למצוא דרך להחזיר זיכרונות בלי לכפות אותם.

נצטרך להתמודד עם האפשרות שלא כל תודעה תוכל לצאת, ושלא כל מי שתצא תרצה להישאר בחוץ.

אבל הפעם לא רציתי להגיע אל סוף הדרך רק כדי לומר שהצלחנו.

רציתי לדעת שבדרך לא לקחנו שוב מאחרות את מה שניסינו להשיב להן.

את האפשרות לבחור.

לפני שחזרתי אל הספרייה, הבטתי פעם נוספת בשמיים.

חשבתי על כל השנים שבהן האמנתי שהאמת נמצאת במקום רחוק.

מעבר ליקום.

מעבר לזמן.

מעבר לחיים ולמוות.

ועכשיו גיליתי שאחת האמיתות הקשות ביותר חיכתה לי דווקא בעבר שלי.

במקום שבו הייתי בטוחה שפעלתי נכון.

לא ידעתי אם אי פעם אצליח להבין את כל מה שקרה.

אבל ידעתי שאינני רוצה עוד להסתתר מאחורי מה שאינני זוכרת.

כי לפעמים המחיר הגדול ביותר של האמת אינו הכאב שבגילויה, אלא הצורך לוותר על מי שחשבנו שאנחנו — כדי שנוכל לבחור מי נהיה מעתה.