המסע אל הנצח — פרק שלושים: מה שלא הצלחנו לשכוח

הפרק השלושים של ספרי, המסע אל הנצח, מתפרסם כאן פרק אחר פרק. הפרקים הקודמים: פרק 1 · פרק 2 · פרק 3 · פרק 4 · פרק 5 · פרק 6 · פרק 7 · פרק 8 · פרק 9 · פרק 10 · פרק 11 · פרק 12 · פרק 13 · פרק 14 · פרק 15 · פרק 16 · פרק 17 · פרק 18 · פרק 19 · פרק 20 · פרק 21 · פרק 22 · פרק 23 · פרק 24 · פרק 25 · פרק 26 · פרק 27 · פרק 28 · פרק 29.

פרק שלושים — מה שלא הצלחנו לשכוח

באותו לילה חשבתי על אישה שמעולם לא פגשתי, אף על פי שייתכן שהייתי היא.

ראיתי אותה בארכיון. תודעה בהירה שעמדה מול אחרות והתעקשה שלא יחליטו בשמו של מי שטרם השיב.

לא זכרתי את פניה, את מחשבותיה או את חייה. אפילו לא ידעתי אם הייתה לה צורה קבועה.

ובכל זאת, משהו בה היה שלי.

עד לא מזמן חשבתי שזיכרונותיי הם ההוכחה לקיומי. ידעתי היכן נולדתי, מי גידל אותי, את מי אהבתי וממה פחדתי.

עכשיו התברר לי שאלה היו רק חלק מחיי.

היו לי שנים שלא זכרתי, אולי תקופות ארוכות יותר מכל ההיסטוריה האנושית שהכרתי. היו מקומות שבהם ביקרתי, תודעות שאהבתי והבטחות שנתתי.

ואולי היו גם מי שעדיין חיכו שאקיים אותן.

חשבתי על אמי.

על קולה, על פניה, על הדרך שבה הייתה מביטה בי כשהרגישה שמשהו מטריד אותי.

היא כבר לא הייתה בחיי האנושיים, אבל הזיכרונות ממנה נותרו בי.

ואז עלתה בי מחשבה שהפחידה אותי יותר מכל מה שגיליתי בארכיון.

אם יכולתי לשכוח חיים שלמים, האם יום אחד אשכח גם אותה?

ואת ילדיי?

האם ייתכן שאמשיך להתקיים לנצח, ובתוכי לא יישאר דבר מן האנשים שבזכותם רציתי לחיות?

למחרת מצאתי את ליארה בגן שמחוץ לסדנה.

היא עמדה ליד בריכה קטנה והתבוננה ביצורים שקופים שנעו מעל המים. רק כשפנו אל האור אפשר היה להבחין בכנפיהם.

״אם הייתי שוכחת את כל חיי,״ שאלתי בלי הקדמה, ״הייתי עדיין אני?״

ליארה הסתובבה אליי.

״את חושבת שהזיכרונות שלך הם כל מה שאת?״

״אני לא יודעת מה נשאר בלעדיהם.״

היא התיישבה על שפת הבריכה.

״פעם הכרתי תודעה שאיבדה כמעט את כל זיכרונותיה. היא לא ידעה מהיכן הגיעה או את מי הכירה. אבל בכל פעם שפגשה מישהו שהיה מפוחד, היא התקרבה אליו. גם כשלא הייתה לה שום סיבה לעשות זאת.״

״ואת חושבת שזה היה משהו שנשאר ממי שהייתה?״

״אולי. ואולי זאת הייתה מי שבחרה להיות מחדש.״

התיישבתי לצדה.

״אני מפחדת לשכוח את הילדים שלי.״

ליארה הביטה בי.

״אז אל תסתפקי בלזכור אותם. המשיכי לאהוב אותם בדרכים שאת יכולה.״

המשפט היה פשוט, אבל הוא נשאר איתי.

חשבתי על האישה שחיה כעת בגופי האנושי, על חייה הנמשכים לצד משפחתי ועל כך שאינני יכולה לתפוס את מקומה.

ובכל זאת, האהבה שלי לא נעלמה.

אולי לא כל קשר צריך להישאר כפי שהיה כדי להמשיך להיות אמיתי.

כשנכנסנו לסדנה, נעמה עמדה ליד קערת האור.

״האישה שדיברה איתנו אתמול חזרה,״ אמרה.

התקרבתי מיד.

״היא עדיין בתחנת הקבלה?״

״כך נראה. היא ביקשה שנקשיב לה לפני שנשאל שאלות.״

נעמה פתחה את הקשר הקולי.

״אנחנו כאן,״ אמרה.

תחילה נשמע רחש חלש.

ואז קול אישה.

״חשבתי שלא תחזרו.״

״למה?״ שאלתי.

״מפני שרבים באו לשאול מה קרה. מעטים חזרו לשמוע את התשובה.״

״איך קוראים לך?״

הייתה שתיקה.

״פעם קראו לי מאלה.״

״ואיך תרצי שנקרא לך עכשיו?״

״מאלה.״

״אז שלום, מאלה.״

היא לא השיבה.

לרגע חשבתי שהקשר נותק, ואז שמעתי רעד בקולה.

״שכחתי איך זה מרגיש,״ אמרה.

״מה?״

״שמישהו פונה אליי בשמי בלי לבקש ממני דבר.״

מאלה לא התחילה בתיאור ההפרדה.

היא סיפרה על גן.

״יצרתי אותו עם תודעות אחרות,״ אמרה. ״לא היו בו פרחים כמו שאת מכירה. הצבעים השמיעו צלילים, והצלילים יצרו צורות. כשמישהי צחקה, האור השתנה.״

״אפשר היה לבקר בו?״

״כן. אבל לא היה צריך להגיע אליו כדי להרגיש אותו. היינו מחוברות זו לזו באופן עמוק כל כך, עד שזיכרון של אחת היה יכול לעבור לאחרת.״

״זה נשמע נפלא.״

״בהתחלה חשבנו כך.״

קולה השתנה.

״אחר כך התחלנו לשכוח למי שייכים הזיכרונות.״

היא סיפרה על תודעות שהתעוררו עם געגוע למקומות שמעולם לא ראו, על כאב שעבר מאחת לאחרת ועל אהבה שאיש לא ידע עוד היכן התחילה.

״פעם הייתי בטוחה שאני אוהבת מישהי,״ אמרה. ״רק מאוחר יותר הבנתי שאולי הרגשתי את אהבתה של תודעה אחרת כלפיה.״

״וזה הפך את האהבה לפחות אמיתית?״

״הרגש היה אמיתי. אבל לא ידעתי אם הוא שלי.״

הבטתי בקערה.

״אז מה ההבדל?״

״ההבדל מתגלה כשצריך לבחור. האם תישארי עם מישהו מפני שאת אוהבת אותו, או מפני שאת נושאת בתוכך אהבה של מישהי אחרת?״

לא הייתה לי תשובה.

מאלה המשיכה.

״היו מי שרצו להיפרד. אחרות פחדו שאם ינתקו אותן, הן יאבדו את כל מה שהחזיק אותן יחד.״

״ומה היה הדבר הנכון לעשות?״

״איש לא ידע. זאת הייתה הבעיה.״

היא סיפרה שהקשר השביעי ביקש זמן נוסף.

לא כדי למנוע את ההפרדה בכל מחיר, אלא כדי להבין מה יקרה לתודעות שלא יוכלו להתקיים לבדן.

״אבל אחרים פחדו שהחיבור כולו יתמוטט,״ אמרה. ״הם רצו לפעול מיד.״

״והוא סירב?״

״הוא ביקש שיקשיבו קודם למי שלא יכלו עוד לדבר בשם עצמן.״

״אז למה לא חיכו?״

״מפני שמישהו החליט שהסכנה שבהמתנה גדולה מן הסכנה שבפעולה.״

״ומי החליט?״

״אני יודעת מי התחיל את ההפרדה. אני לא יודעת מי קיבל את ההחלטה האחרונה. היינו מחוברות זו לזו כל כך, עד שלפעמים אפילו ההחלטות שלנו כבר לא היו נפרדות.״

היא השתתקה.

״אני ניסיתי לעצור. אבל הבקשה שלי לא הספיקה.״

״למה?״

״מפני שלא הייתי זו שהתחילה.״

הרגשתי כעס.

״כלומר, יכולת לראות שמשהו נורא עומד לקרות, אבל לא הייתה לך זכות לעצור אותו?״

״כן.״

חשבתי על כל הפעמים שבהן בני אדם נאחזים בכללים גם כשהם כבר אינם משרתים את מטרתם.

ואז מאלה אמרה:

״לא הייתי היחידה שהתנגדה. הייתה שם מישהי נוספת.״

התקרבתי אל הקערה.

״מי?״

״מישהי שהתעקשה שנרשום במפורש שאסור להשתמש בהכנות להפרדה כאילו הן אישור לבצע אותה.״

זיהיתי את המשפט.

זה היה המשפט ששמעתי את עצמי אומרת בארכיון.

״את זוכרת אותה?״ שאלתי.

״היטב.״

״מה את זוכרת?״

״שהיא הייתה עקשנית מאוד.״

חייכתי בלי להתכוון.

״באיזה אופן?״

״היא לא אהבה כשמישהו אמר שדבר מסוים מובן מאליו. היא תמיד שאלה למי הוא מובן.״

הבטתי בליארה.

״הייתן קרובות?״

״כן.״

״חברות?״

״יותר מכפי שהמילה הזאת יכולה להסביר.״

מאלה שתקה לרגע.

״פעם ישבנו יחד במקום שלא היה בו דבר מלבד חושך. היא רצתה לדעת אם אפשר להרגיש יופי גם כשאין שום דבר לראות.״

״ומה גיליתן?״

״היא ביקשה ממני להיזכר בגן שיצרתי. לא לתאר אותו. רק להרגיש אותו.״

״והצלחת?״

״כן. לרגע הרגשתי שאני נמצאת שם.״

״ומה היא אמרה?״

״שאולי הדברים שאנחנו אוהבים אינם נמצאים רק במקום שבו פגשנו אותם. אולי הם ממשיכים להתקיים גם באופן שבו הם שינו אותנו.״

עצמתי את עיניי.

ופתאום לא שמעתי עוד את הסדנה.

הייתי במקום חשוך.

לא ראיתי דבר, אבל הרגשתי נוכחות קרובה אליי. משהו נע לצדי, והחושך התמלא בתחושה שלא ידעתי לתת לה שם.

לא פחדתי.

להפך.

הייתה בי שלווה עמוקה, כאילו חזרתי למקום מוכר.

ואז שמעתי צחוק.

לא הצלחתי לזהות של מי.

פקחתי את עיניי.

עמדתי שוב בסדנה.

ליארה אחזה בזרועי.

״מה קרה?״

״אני חושבת שראיתי משהו.״

״זיכרון?״

״אני לא יודעת.״

אבל הגוף שלא היה לי רעד כאילו עברתי חוויה ממשית.

מאלה שמעה אותנו.

״הכול בסדר?״

״כן,״ השבתי. ״סיפרת לי משהו שעורר בי תחושה מוזרה.״

״איזו תחושה?״

היססתי.

״כאילו הייתי שם.״

השתררה שתיקה.

״לפעמים,״ אמרה מאלה, ״מקומות זוכרים אותנו גם כשאנחנו שוכחים אותם.״

רציתי לספר לה מי אני.

רציתי לומר לה שהמזהה של אותה תודעה מופיע כעת לצד שמי, ושאולי האישה שעליה היא מדברת עומדת ומקשיבה לה.

אבל עצרתי.

אם מאלה חיכתה זמן רב כל כך לחברתה, האם היה הוגן שאציג את עצמי במקומה?

הרי לא זכרתי אותה.

לא זכרתי את הגן, את החושך או את הצחוק.

הייתי אותה תודעה, ואולי כבר הייתי מישהי אחרת לגמרי.

״מאלה,״ שאלתי, ״אם היית פוגשת אותה שוב והיא לא הייתה זוכרת אותך, מה היית עושה?״

היא לא ענתה מיד.

״הייתי מספרת לה מי אני.״

״ואם היא לא הייתה מרגישה כלפייך דבר?״

״אז הייתי לומדת להכיר אותה מחדש.״

״זה לא היה מכאיב לך?״

״מאוד.״

היא עצרה.

״אבל לא הייתי רוצה שהיא תאהב אותי רק מפני שפעם אהבה.״

הרגשתי משהו בתוכי נרגע.

״למה?״

״מפני שאהבה שנשארת רק מתוך חובה כבר איננה אותה אהבה.״

קולה של מאלה החל להיחלש.

לפני שהקשר דעך, היא ביקשה ממני דבר קטן.

״בפעם הבאה שנדבר, תוכלי לספר לי על מקום יפה שראית?״

חשבתי על המטע.

על עץ הנצח.

על הרוח בין הענפים.

״כן,״ אמרתי. ״אני מכירה מקום כזה.״

״אז אני אחכה.״

האור בקערה כבה.

נשארתי לשבת מולו.

״את חושבת שהיא הכירה אותך?״ שאלה ליארה.

״כן.״

״ואת רוצה לספר לה?״

״אני חושבת שכן. אבל אני רוצה להכיר אותה קודם. לא רק את מי שהייתה בשבילי, אלא את מי שהיא עכשיו.״

ליארה חייכה.

״אולי גם היא תרצה להכיר אותך מחדש.״

אחר הצהריים חזרתי עם אדרה לארכיון.

הפעם לא ביקשתי לראות את כל חיי הקודמים.

רק את המשך השיחה שבה ניסיתי למנוע את ההפרדה.

נורה הובילה אותנו אל המראה הכהה.

האור הופיע, והחדר העתיק התגלה.

רוב התודעות כבר עזבו.

נשארו שתיים.

האחת נשאה את המזהה שלי.

השנייה עמדה לצדה.

״את יודעת שהם לא ימתינו,״ אמרה השנייה.

״אז נצטרך למצוא דרך לגרום להם להמתין,״ השיבה הדמות שלי.

״את חושבת שנצליח?״

״אני לא יודעת.״

״ואם לא?״

הייתה שתיקה.

ואז שמעתי את עצמי אומרת:

״אז לפחות יישאר רישום של מה שביקשנו.״

התמונה המשיכה.

שתי התודעות התקרבו זו לזו, והאור שלהן נגע לרגע.

מחווה קטנה.

כמו יד שמונחת על כתף ברגע קשה.

ואז התמונה דעכה.

״מי הייתה השנייה?״ שאלתי את נורה.

״השם שלה לא נשמר בחלק הזה של העדות.״

״יכול להיות שזאת מאלה?״

״ייתכן. אבל אינני יכולה לקבוע זאת.״

הבטתי במראה הכבויה.

הייתה בי תחושה חזקה שזאת היא.

לא רציתי להפוך את התחושה הזאת לעובדה.

אבל רציתי לדעת.

בדרך חזרה שאלתי את אדרה:

״אם אדם מאבד את הזיכרון שלו, האם הוא עדיין אחראי לדברים שעשה קודם?״

היא חשבה.

״העבר לא נעלם רק מפני שאנחנו לא זוכרים אותו.״

״אז כן?״

״האחריות יכולה להישאר. אבל קודם צריך לדעת מה באמת קרה.״

״ומה אם אגלה שפגעתי במישהו?״

״אז תצטרכי להחליט מה אפשר לעשות עכשיו.״

״ואם לא אוכל לתקן?״

אדרה עצרה.

״יש דברים שאי אפשר להחזיר למצבם הקודם. אבל אפשר להפסיק לחזור עליהם.״

חשבתי על כך.

בחיים האנושיים אנחנו מבקשים לפעמים סליחה כאילו היא יכולה למחוק את מה שהיה.

אבל סליחה אינה משנה את העבר.

היא יכולה לשנות את הדרך שבה נמשיך לחיות אחריו.

כשחזרנו לסדנה, נעמה עמדה ליד החלון.

היא נראתה מוטרדת.

״קרה משהו?״ שאלתי.

״הגיע קול נוסף מתחנת הקבלה.״

״מאלה?״

״לא.״

״מניר? מאילה?״

״לא נראה כך.״

היא הצביעה על קערת האור.

״הוא ביקש שישמעו אותו. השארתי את הקשר פתוח לדיבור בלבד.״

התיישבתי.

״אז בואי נשמע.״

נעמה פתחה את הקשר.

תחילה לא נשמע דבר.

אחר כך הופיעו מעל הקערה שבע נקודות אור.

שש מהן היו קרובות זו לזו.

השביעית עמדה לבדה.

ואז נשמע קול.

חלש מאוד.

״מי שם?״

״אנחנו מקשיבות,״ השבתי.

״אתן יודעות מי אני?״

״לא.״

הייתה שתיקה.

״פעם קראו לי הקשר השביעי.״

הרגשתי צמרמורת.

״אתה היית שם בזמן ההפרדה?״

״כן.״

״אז אתה יודע מה קרה?״

״אני יודע מה לא קרה.״

״מה?״

״איש לא חיכה לתשובה שלי.״

חשבתי על כל מה שמאלה סיפרה.

על התודעות שרצו להשתחרר.

על אלה שפחדו להיפרד.

על מי שהחליטו להמשיך בלי להמתין.

״מה ביקשת מהם?״ שאלתי.

״זמן.״

״כדי לעשות מה?״

״כדי להקשיב למי שלא יכלו עוד לדבר בקול משלהם.״

״ומה קרה לך?״

הקול נעשה חלש יותר.

״נשארתי במקום שבו הבקשה שלי עדיין ממתינה.״

״אתה רוצה שנעזור לך לצאת?״

הייתה שתיקה.

״לא ביקשתי שיחזירו אותי.״

״אז מה אתה מבקש?״

״שיפסיקו לדבר בשמי.״

לא ידעתי מה לומר.

״מי מדבר בשמך?״

הוא לא השיב.

״אתה יכול לספר לנו?״

״לפני שתנסו להבין מה עשו לי, אני רוצה שתבינו מה עשו לאחרים.״

הבטתי בנעמה.

״אנחנו מנסות,״ אמרתי.

״אני יודע.״

הופתעתי.

״איך אתה יודע?״

הקול שתק לרגע.

ואז אמר:

״מפני שכבר ניסית פעם.״

״אני?״

״כן.״

״אתה מכיר אותי?״

״הכרתי אותך לפני ששכחת.״

לרגע לא הצלחתי לדבר.

חשבתי על מאלה.

על התודעה שראיתי במראה.

על הציפור הכסופה שאמרה שהייתי קיימת לפני לידתי.

ועכשיו היה שם קול נוסף שטען שהכיר אותי.

״מי הייתי?״ שאלתי.

״מישהי שביקשה שלא נשכח.״

״את מי?״

״את אלה שלא יוכלו לספר מה קרה להם.״

הרגשתי כאילו משהו בתוכי מתכווץ.

״ואתה יודע למה בחרתי להיוולד כאדם?״

״אני יודע שביקשת לשכוח. אינני יודע את כל הסיבות שלך.״

״אז מה אתה יודע?״

״שלא רצית שיזכרו אותך רק בגלל מה שקרה אז.״

עצמתי את עיניי.

חשבתי על חיי האנושיים.

על המשפחה שלי.

על ילדיי.

על כל השנים שבהן הייתי אישה רגילה, בלי לדעת דבר על העולמות האלה.

אולי לא ברחתי מן העבר.

אולי רציתי הזדמנות להיות מישהי שאינה מוגדרת על ידו.

אבל זאת הייתה רק מחשבה.

לא זיכרון.

״אם אני לא זוכרת אותך,״ שאלתי, ״ואם אינני זוכרת מי הייתי, למה אתה חושב שאני עדיין אותה תודעה?״

הקול שתק.

״אני לא יודע אם את אותה אחת בכל המובנים.״

״אז למה פנית אליי?״

״מפני ששמעתי אותך שואלת את אותן שאלות.״

״אילו שאלות?״

״מי נפגע. מי לא נשמע. ומה אפשר לעשות עכשיו.״

הרגשתי משהו בתוכי מתכווץ.

״אבל אולי כל אחד היה שואל אותן.״

״הלוואי.״

המילה הזאת נאמרה בשקט.

והייתה בה עייפות גדולה.

רציתי לשאול אותו עוד.

על העבר.

על מאלה.

על ההפרדה.

אבל הקול החל להיחלש.

״נוכל לדבר שוב?״ שאלתי.

״אם הדרך תישאר פתוחה לשיחה.״

״אנחנו לא נפתח מעבר בלי לדעת מה יקרה.״

״אני לא מבקש מעבר.״

״אז מה אתה רוצה?״

הייתה שתיקה.

״שכשתשמעו את הסיפור, לא תמהרו להחליט מי היה הטוב ומי היה הרע.״

״למה?״

״מפני שכולם פחדו. גם מי שטעו.״

הקול נחלש עוד יותר.

״וזה לא פוטר אותם מאחריות,״ הוסיף.

ואז נעלם.

נשארתי לשבת מול הקערה.

לא ידעתי אם הקול באמת השתייך לקשר השביעי. עדיין לא הייתה לנו דרך לוודא זאת.

אבל דבריו נגעו בי.

הוא לא ביקש שנציל אותו.

הוא ביקש שנקשיב.

חשבתי על כך שבמשך שנים רבות האמנתי שהאדם הוא סך כל הזיכרונות שלו.

עכשיו כבר לא הייתי בטוחה.

היו בי דברים שלא זכרתי, ובכל זאת הם המשיכו להשפיע עליי.

היו תודעות שזכרו אותי, אף על פי שלא ידעתי מי הן.

והיו בחירות שעשיתי לפני לידתי, שאולי עדיין הובילו אותי בדרכים שלא הבנתי.

אבל לא רציתי לחזור להיות בדיוק מי שהייתי.

רציתי להכיר אותה.

להבין אותה.

ואז לבחור בעצמי מי אהיה מעכשיו.

בערב יצאתי אל הגן.

הרוח עברה בין ענפיו של עץ גבוה.

נזכרתי באילה.

הבטחתי לספר לה איך נשמע עץ כשהרוח נוגעת בעליו.

עצמתי את עיניי והקשבתי.

העלים לא השמיעו צליל אחד. היו שם רשרושים עדינים, חיכוך של ענפים, תנועה שהתחזקה ונחלשה.

ניסיתי לזכור את כולם.

חשבתי על מאלה, שלא זכרה עוד איך נשמעים הצבעים בגן שיצרה.

על הקול שטען שהיה הקשר השביעי.

ועל עצמי.

אולי הזיכרון אינו רק מה שאנחנו מצליחים לשמור.

אולי הוא גם מה שאנחנו מעבירים הלאה.

סיפור.

מחווה.

שאלה.

הבטחה.

הבטתי בענפים.

בחיים האנושיים שלי רציתי לעיתים קרובות שהזמן יעצור.

שילדיי יישארו קטנים עוד קצת.

שאנשים שאהבתי יישארו איתי.

שרגעים יפים לא יחלפו במהירות כזאת.

עכשיו עמד לרשותי זמן כמעט בלתי מוגבל, ובכל זאת גיליתי שגם הנצח אינו יכול להחזיר כל דבר שאבד.

הוא יכול לתת לנו הזדמנות לחפש.

להקשיב.

ואולי לפגוש מחדש.

אבל לא בהכרח לחזור למה שהיה.

כשקמתי מן האבן, הרגשתי שהשאלות שלי השתנו.

עד עכשיו רציתי לדעת מי הייתי לפני שנולדתי.

עכשיו רציתי לדעת מה קרה לאנשים שהכרתי אז.

לא רק מה עשינו.

אלא מה נשאר מהם.

מי עדיין מחכה.

מי הצליח להמשיך.

ומי נשכח מפני שלא היה מי שיספר את סיפורו.

חשבתי על המשפט האחרון של הקשר השביעי.

כולם פחדו. גם מי שטעו.

אולי זאת הייתה אחת האמיתות הקשות ביותר.

שלא כל פגיעה נולדת מרוע.

לפעמים היא נולדת מפחד.

מרצון להציל.

מחוסר יכולת להמתין.

אבל מי שנפגע אינו סובל פחות רק מפני שמי שפגע בו התכוון לטוב.

התחלתי ללכת בחזרה לעיר.

למחרת רציתי לדבר שוב עם מאלה.

הפעם לא רק כדי לשאול אותה על העבר.

רציתי לספר לה משהו על עצמי.

אולי עדיין לא את הכול.

אבל מספיק כדי שתדע שאני לא מתייחסת אליה כאל עדות עתיקה.

שהיא איננה רק חלק מן הסיפור שאני מנסה להבין.

היא מישהי שעדיין קיימת.

ומגיע לה שיהיה לה עתיד, לא רק עבר.

באותו רגע הבנתי דבר נוסף.

במשך כל חיי האנושיים חשבתי על הנצח כעל האפשרות שלא למות.

אבל אולי משמעותו העמוקה יותר אינה להמשיך להתקיים ללא סוף.

אולי היא האחריות שנוצרת כשיש לנו זמן להמשיך לבחור.

לא ידעתי אם זאת התשובה שחיפשתי.

אבל ידעתי שאני רוצה להמשיך במסע.

סוף פרק שלושים

פרק שלושים ואחד — הזיכרון שאינו שלי ←