המסע אל הנצח — פרק שלושים וחמישה: הפעם הראשונה

הפרק השלושים וחמישה של ספרי, המסע אל הנצח, מתפרסם כאן פרק אחר פרק. הפרקים הקודמים: פרק 1 · פרק 2 · פרק 3 · פרק 4 · פרק 5 · פרק 6 · פרק 7 · פרק 8 · פרק 9 · פרק 10 · פרק 11 · פרק 12 · פרק 13 · פרק 14 · פרק 15 · פרק 16 · פרק 17 · פרק 18 · פרק 19 · פרק 20 · פרק 21 · פרק 22 · פרק 23 · פרק 24 · פרק 25 · פרק 26 · פרק 27 · פרק 28 · פרק 29 · פרק 30 · פרק 31 · פרק 32 · פרק 33 · פרק 34.

פרק שלושים וחמישה — הפעם הראשונה

״היא לא דומה לך בכלל.״

מילותיה של אילה המשיכו להדהד בי גם לאחר שהקשר נותק.

במשך זמן רב ניסיתי לגלות מי הייתי לפני שנולדתי כאדם. עכשיו עמדתי לפגוש מישהי שנוצרה מזיכרון שלי, אבל לא הייתה אני. היא חיה, חשבה ופחדה מאחורי דלת שלא בחרה להיכלא מאחוריה.

נעמה ישבה מול קערת האור. סביבה ריחפו הסימנים שהבאנו מן הארכיון.

״מצאתי דרך ליצור להן מרחב משותף,״ אמרה.

״ולפתוח את הדלת?״

״עדיין לא. קודם נצטרך להפריד בין המפגש לבין הקשר שמחזיק אותן יחד.״

״מה ההבדל?״

״הן יוכלו לראות ולשמוע זו את זו בלי לחלוק מחשבות וזיכרונות. אבל כדי שהתודעה שמאחורי הדלת תצא, נצטרך לפרום את הקשר הישן.״

״ואם נפרום אותו?״

נעמה הביטה בי.

״אנחנו לא יודעות מה יישאר ממנו.״

אדרה ביקשה לדבר עם אילה ועם התודעה האחרת בנפרד.

לא נכחתי בשיחות.

התיישבתי במסדרון, סמוך לחלון שממנו נשקפו הגנים. שמעתי את נעמה עובדת בחדר הסמוך, ואת קולה של ליארה כשהצטרפה אליה.

לא אהבתי להמתין.

הייתי רגילה לעשות משהו כשמישהו זקוק לעזרה. למצוא פתרון, להציע דרך, להבטיח שאעשה כל שביכולתי.

אבל הפעם לא הייתה לי זכות להוביל.

לאחר זמן מה יצאה אדרה.

״שתיהן רוצות להיפגש,״ אמרה.

קמתי.

״ומה לגבי השחרור?״

״אילה רוצה לדעת מה המחיר לפני שתחליט. האחרת ביקשה שננסה למצוא דרך שלא תפגע בה.״

״אז אנחנו מוכנות?״

״למפגש, כן. לא להפרדה.״

כשנכנסתי לסדנה, קערת האור כבר לא נראתה כמו קערה.

מעליה נפתח חלל עגול, שקוף למחצה. בתוכו נראו שני מקומות נפרדים, וביניהם מחיצה דקה של אור.

נעמה בדקה את הגבולות בפעם האחרונה.

״אילה, את שומעת אותי?״

״כן.״

״את יכולה להיכנס עכשיו. אם תרצי להפסיק, תגידי.״

נקודת אור קטנה הופיעה בצד אחד של המרחב.

זאת הייתה אילה.

היא נעה באיטיות, כאילו בחנה את המקום החדש.

״אני כאן,״ לחשה.

מן הצד השני הופיעה נקודה כסופה.

היא הייתה גדולה מעט יותר, והאור שלה השתנה בכל פעם שנעה.

לרגע עמדו שתיהן ללא תנועה.

ואז אילה צחקה.

״חשבתי שתיראי אחרת.״

״איך?״ שאלה הכסופה.

״אני לא יודעת. אולי כמוני.״

״גם אני חשבתי כך.״

הן התקרבו אל המחיצה.

״את זוכרת אותי?״ שאלה אילה.

״אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה צחקת.״

״מתי זה היה?״

״כשגילית שאת יכולה לבחור מחשבה בלי לשמוע את המחשבות של כולן.״

אילה שתקה.

״אני לא זוכרת את זה.״

״אני יודעת.״

״את יכולה לספר לי?״

הנקודה הכסופה התקרבה.

״את צחקת כל כך חזק, שחשבתי שמשהו השתבש. אבל אז אמרת שאת פשוט שמחה.״

האור של אילה רעד.

״הלוואי שהייתי זוכרת.״

״אני יכולה לספר לך שוב.״

עמדתי ליד ליארה.

לא יכולתי לראות פנים, ובכל זאת היה משהו בדרך שבה השתיים נעו זו לקראת זו שהזכיר לי מפגש בין אנשים שנפרדו לפני שנים רבות.

״איך קוראים לך?״ שאלה אילה.

״אין לי שם.״

״את יכולה לבחור אחד.״

״אני לא יודעת איך.״

״גם אני לא ידעתי. אבל בסוף מצאתי.״

הכסופה הסתובבה לאט במקומה.

״אולי אחכה עד שאצא מכאן.״

״את באמת חושבת שתצליחי?״

״אני רוצה לנסות.״

אילה התקרבה עד שהאור שלה נגע במחיצה.

״גם אני רוצה.״

באותו רגע נשמע צליל חד.

נעמה הרימה את ראשה.

הקו שבין שתי התודעות החל להבהב.

״אל תתקרבו עוד,״ אמרה.

שתיהן עצרו.

אבל ההבהוב לא פסק.

״מה קורה?״ שאלתי.

נעמה העבירה את ידה על הסימנים.

״הקשר הישן מגיב למפגש. הוא מנסה להחזיר אותן למצב שבו היו קודם.״

הנקודה הכסופה התרחקה מן המחיצה, אבל אילה החלה לנוע אחריה בלי שהתכוונה לכך.

״אני לא מצליחה לעצור!״ קראה.

אדרה התקרבה אל הקערה.

״נעמה, תפרידי את המרחבים.״

״אם אפריד עכשיו, הקשר יימתח עוד יותר.״

האור של אילה התכווץ.

״זה כואב.״

הכסופה נעצרה מיד.

״אל תמשכי אותה!״ קראה לנעמה. ״אני אחזור.״

״לא,״ אמרה אילה.

״אני לא רוצה שיכאב לך.״

״אבל אני לא רוצה שתישארי שם!״

שתי הנקודות רעדו.

ואז שמעתי את נעמה אומרת:

״מצאתי את הבעיה.״

היא הגדילה את הסימנים מעל הקערה.

ביניהם הופיע קו זוהר, ובמרכזו נקודה אחת כהה.

״הזיכרון שנתת לאילה הפך במשך הזמן לעוגן,״ הסבירה. ״הוא עזר לה להחזיק בזהות שלה כשלא ידעה מה שייך לה. התודעה הכסופה התפתחה מתוך התבנית שנשאה אותו.״

״ואי אפשר להפריד ביניהן?״

״אפשר לנסות. אבל העוגן לא יכול להמשיך להחזיק את שתיהן.״

״אז תני אותו לאילה.״

נעמה הנידה בראשה.

״הוא לא שייך לנו כדי שנחליט.״

אדרה פנתה אל שתי התודעות.

״יש בחירה שתצטרכו לעשות.״

האור במרחב התייצב מעט.

״איזו בחירה?״ שאלה אילה.

״אפשר להשאיר את הקשר כפי שהוא. שתיכן תמשיכו להתקיים, אבל לא תוכלו להתרחק זו מזו באמת. או שאפשר לשחרר את העוגן.״

״ומה יקרה אז?״

אדרה לא מיהרה להשיב.

״את עלולה לאבד את הזיכרון שממנו התחיל הקשר ביניכן. לא את כל הזיכרונות שלך, אלא את הזיכרון הראשון שנתן לך תחושת ביטחון. אנחנו גם לא יודעות אם תזכרי אחר כך את התודעה שמולך.״

אילה לא זזה.

״והיא?״

״היא תוכל לצאת. אבל ייתכן שתאבד גם היא את הזיכרון המשותף.״

הכסופה השיבה מיד.

״אז לא.״

״למה?״ שאלה אילה.

״מפני שאני לא רוצה שתאבדי משהו חשוב בגללי.״

״אבל את רוצה לצאת.״

״אני רוצה. לא בכל מחיר.״

אילה שתקה.

הסתכלתי על נקודת האור הקטנה שלה.

עד היום כמעט כל מה שידענו עליה היה קשור לפחד. הפחד להיות לבד, הפחד לשמוע שוב את האחרות, הפחד לא לדעת מי היא.

עכשיו עמדה לפניה אפשרות לבחור מתוך רצון, לא רק מתוך פחד.

״אם אשכח אותך,״ שאלה אילה לבסוף, ״את עדיין תהיי את?״

הכסופה השתהתה.

״אני מקווה.״

״ואם תצאי, תוכלי לחזור?״

״אם תהיה דרך, אני אחזור.״

״אבל אולי לא אכיר אותך.״

״אז אספר לך מי אני.״

אילה התקרבה מעט אל המחיצה.

״אני חושבת שאני רוצה שתצאי.״

״אילה…״

״חיכיתי כל כך הרבה זמן שמישהו ימצא אותי. עכשיו אני יודעת שאת היית שם כל הזמן. אני לא רוצה שתישארי כלואה רק כדי שאוכל להרגיש בטוחה.״

הכסופה לא השיבה.

״אני מפחדת,״ הוסיפה אילה. ״אבל אני רוצה לנסות.״

נעמה לא התחילה מיד.

היא ביקשה מכל אחת מהן לומר בנפרד מה הבינה ומה היא בוחרת. אחר כך נתנה להן זמן לחזור בהן.

שתיהן נשארו בהחלטתן.

אדרה ביקשה ממני להתרחק מן הקערה.

״הזיכרון המקורי הגיע ממך,״ אמרה. ״אם תתקרבי מדי, המרחב עלול לזהות בך מקום אחר להחזיק בו את הקשר.״

נסוגתי לצד ליארה.

היא לקחה את ידי.

נעמה עמדה מול הקערה והניחה את שתי ידיה על שפתה.

״אני מתחילה.״

האור בחדר התעמעם.

המחיצה בין שתי התודעות נעלמה, אבל הן לא התקרבו.

במקום זאת הופיע ביניהן חוט דק, זוהר.

הוא נמתח מן האחת אל האחרת.

לאט מאוד החלה נעמה לפרום אותו.

בתחילה לא קרה דבר.

ואז אילה צעקה.

האור שלה התפזר לרגע, כאילו מישהו פיזר אותו לרוח.

״תפסיקי!״ קראה הכסופה.

נעמה עצרה מיד.

״אילה, את רוצה שנפסיק?״

לא נשמעה תשובה.

המתנתי, ידי קפואה בתוך ידה של ליארה.

לבסוף נשמע קולה של אילה.

״אני כאן.״

״את רוצה לעצור?״ שאלה נעמה.

״לא.״

״את בטוחה?״

״כן. אבל תני לי רגע.״

האור שלה נאסף מחדש.

היא פנתה אל הכסופה.

״אני לא מצליחה להיזכר במה שסיפרת לי קודם.״

״על מה?״

״על הפעם הראשונה שצחקתי.״

הכסופה התקרבה מעט.

״אני עדיין זוכרת.״

״אז תזכרי בשביל עצמך,״ אמרה אילה. ״לא בשבילי.״

נעמה חזרה אל החוט.

הפעם הוא החל להיקרע.

לא בבת אחת.

סיב אחר סיב.

בכל פעם שסיב נפרם, נשמע צליל חלש.

אילה איבדה לרגע את צורתה וחזרה אליה.

הכסופה רעדה, אבל נשארה במקומה.

ואז הגיעו אליי תמונות שלא ביקשתי לראות.

עץ לבן.

מים כהים.

ילדה קטנה שמושיטה יד.

והתודעה שהייתי, אומרת לה שלא תעזוב אותה.

ניסיתי להסיט את מבטי, אבל התמונה נשארה בתוכי.

לרגע הרגשתי משיכה חזקה אל הקערה.

כאילו החוט שנפרם חיפש מקום אחר להיאחז בו.

צעדתי קדימה בלי להתכוון.

ליארה אחזה בי בחוזקה.

״אל תתקרבי.״

״אני מרגישה אותו.״

״אני יודעת. אבל הוא לא צריך לחזור אלייך.״

עצמתי את עיניי.

נזכרתי באווה.

בשני האורות שיכלו להשפיע זה על זה גם כשהיו רחוקים.

לא כל קשר חייב להחזיק מישהו במקום.

נשארתי עומדת.

המשיכה נחלשה.

צליל חד פילח את החדר.

החוט האחרון נקרע.

הנקודה הכסופה נעלמה.

אילה נותרה לבדה במרחב.

נעמה התכופפה מעל הקערה.

״הקשר נותק.״

״איפה היא?״ שאלתי.

״אני מחפשת.״

האור של אילה היה יציב, אבל היא לא זזה.

״אילה?״ קראה אדרה.

״אני כאן.״

״איך את מרגישה?״

״שקט.״

הקול שלה היה רגוע באופן מוזר.

״את זוכרת מה קרה עכשיו?״

״כן. רציתן לעזור לי לצאת.״

״ואת זוכרת מי הייתה איתך?״

שתיקה.

״מי?״ שאלה אילה.

הבטתי בנעמה.

היא עצמה את עיניה לרגע.

המחיר היה אמיתי.

חיפשנו את הכסופה.

נעמה בדקה את המרחב, את הקשר הישן ואת גבולות הסדנה.

לא מצאה דבר.

״אולי היא חזרה אל המקום שבו הייתה,״ אמרה ליארה.

״אין שם עוד קשר שמחזיק אותה,״ השיבה נעמה.

״אז אולי היא נעלמה.״

אף אחת לא השיבה.

התיישבתי.

לא רציתי להאמין שהבחירה של אילה הסתיימה באובדן נוסף.

אבל לא הייתה לי שום הוכחה אחרת.

ואז נשמע קול מן המסדרון.

״סליחה.״

כולנו הסתובבנו.

בפתח עמדה נקודת אור כסופה.

היא ריחפה בגובה פניי, עצרה לרגע ונעה מעט לאחור.

״אני חושבת שהגעתי למקום הלא נכון,״ אמרה.

נעמה קמה בבת אחת.

״את חופשייה.״

הכסופה הביטה בה.

״כנראה.״

״איך הגעת לכאן?״

״לא יודעת. הרגשתי שאני יכולה לזוז, אז זזתי. אחר כך ראיתי אור והלכתי בעקבותיו.״

היא הביטה סביב.

״אני מכירה אתכן?״

לא עניתי מיד.

״נפגשנו קודם,״ אמרתי.

״אני לא זוכרת.״

הסתכלתי על הקערה.

אילה עדיין הייתה שם.

שתי תודעות שנשאו במשך זמן רב זיכרון משותף איבדו אותו, אבל לא איבדו את עצמן.

הכסופה התקרבה אל הקערה.

״מי זאת?״ שאלה.

אילה השיבה:

״קוראים לי אילה.״

״אני לא יודעת איך קוראים לי.״

״את יכולה לבחור שם,״ אמרה אילה.

הכסופה השתהתה.

״איך בוחרים?״

״אני יכולה לעזור לך לחפש.״

אף אחת מאיתנו לא דיברה.

הכסופה נעה קרוב יותר.

״את מכירה את המקום הזה?״ שאלה את אילה.

״לא כל כך. אני עדיין לא יכולה לצאת ממנו.״

״למה?״

״אני לא יודעת. אבל עכשיו אני רוצה לנסות.״

״אולי אוכל לעזור לך.״

אילה צחקה.

״גם את רק עכשיו הגעת.״

״נכון,״ השיבה הכסופה. ״אז אולי נלמד יחד.״

הבטתי בליארה.

היא חייכה, אבל עיניה היו לחות.

לא סיפרנו להן מיד שהכירו זו את זו.

לא רצינו להעמיס עליהן את הסיפור שלנו לפני שיספיקו לגלות את הסיפור שלהן.

נעמה הבטיחה לאילה שנמשיך לבדוק כיצד תוכל לצאת מן המקום שבו היא נמצאת.

הכסופה ביקשה להישאר עוד מעט ולדבר איתה.

השארנו אותן יחד.

כשיצאתי מן הסדנה כבר השתנה האור בחוץ.

העיר הייתה שקטה.

התיישבתי על מדרגה והבטתי אל השבילים.

לא ידעתי אם אילה והכסופה יאהבו זו את זו כפי שאהבו קודם. אולי יתחברו מחדש. אולי יבחרו בדרכים שונות.

אבל הפעם הן יוכלו להחליט.

ליארה יצאה והתיישבה לצדי.

״את בסדר?״ שאלה.

״כן.״

״את נראית עצובה.״

״אני חושבת על מה שהן איבדו.״

״ועל מה שהן קיבלו?״

הבטתי בה.

״גם.״

היא שתקה רגע.

״יש משהו שלא סיפרתי לך,״ אמרה.

הסתובבתי אליה.

״מה?״

״כשהקשר נקרע, הרגשתי את הזיכרון שאני נושאת בשבילך. הוא הגיב למשיכה, כאילו גם אותו ניסו להחזיר למקום שממנו הגיע.״

הרגשתי את לבי מתכווץ.

״ואת בסדר?״

״כן. הוא עדיין אצלי.״

״את רוצה שנבדוק מה קרה לו?״

ליארה חשבה רגע.

״לא הלילה.״

הנהנתי.

היא הניחה את ראשה על כתפי.

ישבנו כך זמן מה, בלי לדבר.

כעבור זמן קצר שמענו צחוק מן הסדנה.

תחילה קול אחד.

אחריו קול נוסף.

לא ידעתי על מה הן צוחקות.

אולי על משהו קטן וחסר חשיבות.

אולי על כך שאף אחת מהן עדיין לא יודעת איך נראה העולם שמעבר לדלת.

קמתי והצצתי פנימה.

הכסופה ריחפה מעל הקערה, ואילה ניסתה לחקות את הדרך שבה נעה.

״ככה?״ שאלה אילה.

״לא, קצת יותר מהר.״

אילה הסתובבה סביב עצמה.

״אני לא מצליחה!״

״אז תנסי שוב.״

״ואם לא אצליח?״

״אז נצחק עוד פעם.״

עמדתי בפתח והקשבתי.

שתיהן לא זכרו את הפעם הראשונה שבה נפגשו.

אבל ראיתי אותן יוצרות לעצמן אחת חדשה.

עמדתי לחזור אל ליארה כששמעתי את הכסופה קוראת לי.

״רגע.״

הסתובבתי.

״כן?״

היא התקרבה אליי.

״את יודעת אם יש בעולם הזה מקומות שאף אחת מכן לא ראתה?״

חייכתי.

״אני בטוחה שיש רבים.״

״אני מרגישה אחד כזה.״

״איפה?״

היא הסתובבה לעבר החלון.

״אני לא יודעת איך להסביר. הוא לא רחוק, אבל הוא גם לא נמצא באף כיוון שאני מכירה.״

נעמה הרימה את ראשה.

״מה את מרגישה שם?״

האור הכסוף השתנה.

״תנועה. הרבה תנועה. ויש שם משהו שקורא.״

״לך?״ שאלתי.

״לא.״

היא הסתובבה אלינו.

״לכל מי שמסוגל לשמוע.״

נעמה התקרבה לחלון.

״ואת רוצה ללכת לשם?״

הכסופה השתהתה.

״כן. אבל קודם אני רוצה לראות את העולם הזה.״

היא פנתה אל אילה.

״וכשנמצא דרך שתוכלי לצאת, אולי נלך יחד.״

אילה צחקה.

״קודם תלמדי אותי איך מסתובבים בלי ליפול.״

הכסופה הסתובבה סביבה פעם אחת, לאט.

״אז נתחיל בזה.״

נעמה חזרה אל שולחנה, אבל ראיתי שהיא מסמנת לעצמה את דבריה של הכסופה.

גם אני הבטתי החוצה.

מעבר לגנים נמשך עולם שלא הכרתי, ובפעם הראשונה זה זמן רב לא הרגשתי שהוא מחכה שאפתור את סודות עברי לפני שאוכל לצאת אליו.

סוף פרק שלושים וחמישה

פרק שלושים ושישה — המקום שמעבר לרוח ←