המסע אל הנצח — פרק שלושים ושישה: המקום שמעבר לרוח

הפרק השלושים ושישה של ספרי, המסע אל הנצח, מתפרסם כאן פרק אחר פרק. הפרקים הקודמים: פרק 1 · פרק 2 · פרק 3 · פרק 4 · פרק 5 · פרק 6 · פרק 7 · פרק 8 · פרק 9 · פרק 10 · פרק 11 · פרק 12 · פרק 13 · פרק 14 · פרק 15 · פרק 16 · פרק 17 · פרק 18 · פרק 19 · פרק 20 · פרק 21 · פרק 22 · פרק 23 · פרק 24 · פרק 25 · פרק 26 · פרק 27 · פרק 28 · פרק 29 · פרק 30 · פרק 31 · פרק 32 · פרק 33 · פרק 34 · פרק 35.

פרק שלושים ושישה — המקום שמעבר לרוח

למחרת מצאתי את הכסופה מרחפת מעל הבריכה שבגן.

היא הייתה שקועה כל כך במה שראתה, שלא הבחינה בי מתקרבת.

״מה את מחפשת?״ שאלתי.

״אני לא מחפשת. אני מקשיבה.״

עמדתי לצדה.

המים היו צלולים. דגים קטנים נעו בין הצמחים, ועל פני השטח נחו עלים שנשרו בלילה.

״למה את מקשיבה?״

״למקום שנמצא מאחורי המים.״

התכופפתי והבטתי בבריכה.

״אני לא רואה דבר.״

״גם אני לא. אבל אני שומעת צעדים, אנשים מדברים, ומישהו מנגן.״

היא התקרבה לפני המים.

״אתמול הם נשמעו רחוקים. היום אני מרגישה שהם ממש כאן.״

לפתע הופיע מעגל קטן על פני הבריכה.

אחריו עוד אחד.

המים התרוממו בנקודה אחת, וטיפה גדולה נותרה תלויה באוויר.

בתוכה נפקחה עין.

היא הביטה בכסופה, ואז בי.

״שלום,״ אמרתי.

העין נסגרה.

הטיפה התפוגגה, ובמקומה נפתח שביל צר של אור.

מעברו השני ראיתי רחוב.

בתים נמוכים, חלונות פתוחים ואנשים שהלכו בין דוכנים עמוסים בפירות.

הכסופה הסתובבה אליי.

״אני חושבת שהם מזמינים אותנו.״

קראתי לליארה ולאדרה.

אדרה בחנה את המעבר, אבל לא הכירה את המקום שמעברו השני.

״הדרך נראית יציבה,״ אמרה. ״אינני יודעת לכמה זמן.״

״אז נלך לראות,״ הצעתי.

ליארה חייכה.

״את לא מסוגלת לראות דלת בלי לפתוח אותה.״

״דווקא למדתי להשאיר כמה סגורות.״

עברנו יחד.

הדבר הראשון שהפתיע אותי היה הריח.

לחם טרי.

אדמה לחה.

פירות בשלים.

עמדנו בכיכר קטנה מוקפת בתים בעלי גגות אדומים. אנשים ישבו בבתי קפה, ילדים רצו בין הספסלים, ומישהו ניגן בחליל ליד מזרקה.

המקום הזכיר לי עיירה שהייתי יכולה לבקר בה בחיי האנושיים.

ילד שרץ מולנו מעד ונפל.

הוא פרץ בבכי, ואישה מיהרה אליו.

היא כרעה לידו, בדקה את ברכו המדממת ונשקה למצחו.

הפצע נשאר.

הבטתי באדרה.

״ראית?״

״כן.״

האישה נשאה את הילד אל אחד הבתים.

במקום שבו חיינו עכשיו, פציעה כזאת הייתה יכולה להיעלם ברגע. כאן איש לא מיהר להעלים אותה.

״בואו,״ אמרה הכסופה.

היא כבר התקדמה אל הכיכר.

במרכז הכיכר עמד עץ גדול עמוס פירות זהובים.

מתחתיו ישב איש זקן, שעסק בתיקון כיסא עץ.

הכסופה נעצרה מולו.

הוא הרים את ראשו.

״סוף סוף,״ אמר.

״אתה מכיר אותי?״ שאלה.

״לא. אבל שמעתי אותך מתקרבת כבר מאתמול.״

הוא הניח את הכלים.

״קוראים לי אריס.״

״ולי עדיין אין שם.״

״אין שום בעיה. גם כיסא לא צריך שם כדי שאוכל לתקן אותו.״

הכסופה הסתובבה סביב הכיסא.

״למה אתה מתקן אותו?״

״מפני שהוא נשבר.״

״אתה לא יכול פשוט ליצור אחד חדש?״

״יכול.״

״אז למה אתה עובד כל כך קשה?״

אריס צחק.

״מפני שאני אוהב את הכיסא הזה.״

היא בחנה אותו רגע ארוך.

״מוזר.״

״חכי עד שתכירי את אשתי. היא חושבת שאני מוזר כבר מאתיים ושלושים שנה.״

אריס הזמין אותנו לביתו.

בדרך עברנו ליד מאפייה קטנה. בעלת המקום הוציאה מן התנור מגש לחמים, והכסופה נעצרה מולו.

״מה זה?״

״לחם,״ השיבה האופה.

״אני יודעת מה זה לחם. אני לא יודעת למה כולם עומדים בתור.״

האופה קרעה חתיכה מכיכר חמה והושיטה לה.

הכסופה ניסתה לגעת בה, אבל הלחם עבר דרך האור שלה ונפל.

היא נסוגה במבוכה.

האופה הרימה את החתיכה.

״לא נורא. גם לי לקח זמן ללמוד איך להחזיק דברים כאן.״

היא הושיטה את ידה שוב.

״תחשבי על המשקל שלו, לא על הצורה שלו.״

הכסופה התקרבה.

הפעם חתיכת הלחם התרוממה מעט מעל כף ידה של האופה.

״אני עושה את זה!״ קראה.

היא ניסתה להחזיק אותה עוד רגע, אבל הלחם נפל שוב.

האופה צחקה.

״מחר תצליחי יותר.״

הכסופה נשארה מולה, מהבהבת בהתרגשות.

זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה מנסה לעשות משהו שלא היה קשור לשחרור שלה, לעברה או למי שיצרה אותה.

היא פשוט רצתה להחזיק חתיכת לחם.

ביתם של אריס ומירה עמד בקצה רחוב שקט.

הדלת הייתה כחולה, ועל אדן החלון צמחו פרחים לבנים.

אריס פתח אותה בלי לדפוק.

״מירה, הבאתי אורחים.״

״אני מקווה שלא הבטחת להם ארוחה,״ נשמע קול מבפנים. ״אכלת את כל מה שהכנתי הבוקר.״

״השארתי לך פרוסה.״

״את הפרוסה השרופה.״

אריס קרץ אלינו.

נכנסנו.

מירה ישבה ליד חלון פתוח, וסביבה היו פזורים ספרים, בדים צבעוניים וקערה מלאה פירות.

שערה היה לבן, ועיניה כהות וחיות.

״אל תעמדו שם,״ אמרה. ״תיכנסו. רק אל תדרכו על הבד הירוק. אני עובדת עליו כבר שבוע.״

התיישבנו.

מירה בחנה את הכסופה.

״איזה אור יפה.״

״תודה,״ השיבה הכסופה.

״את יודעת לשנות צבעים?״

״לא ניסיתי.״

״אז כדאי לך. יש כאן חנות בדים שתשמח לקבל אותך לעבודה.״

הכסופה הבהבה בגוון ורוד חלש.

מירה פרצה בצחוק.

״את רואה? כבר התחלת.״

אריס התיישב ליד אשתו.

רק אז הבחנתי בתיק שהיה מונח ליד הדלת.

הוא היה קטן, עשוי בד חום, ובתוכו היו ספר דק, צעיף ומסרק.

״אתם נוסעים?״ שאלתי.

מירה הביטה בתיק.

״אני נוסעת. בעוד שלושה ימים.״

״לאן?״

״להתחיל מחדש.״

חשבתי שהיא מתכוונת לעולם אחר.

״את חוזרת לכדור הארץ?״

״אולי. עדיין לא בחרתי לאן.״

״ואיך תדעי מתי הגעת?״

״לא אדע. זה חלק מהעניין.״

היא הרימה את הצעיף מן התיק וקיפלה אותו מחדש.

״אני עומדת להיוולד בלי הזיכרונות שלי.״

הבטתי באריס.

הוא ישב בשקט, ידיו מונחות על ברכיו.

״ואתה נשאר כאן?״

״כן.״

״אחרי מאתיים ושלושים שנה יחד?״

מירה הניחה את הצעיף.

״לא כל השנים היינו יחד. היו לנו גם תקופות בנפרד. אבל אלה היו השנים היפות ביותר שלי.״

היא הושיטה את ידה אל אריס.

״ואני עדיין רוצה ללכת.״

לא הצלחתי להסתיר את פליאתי.

״למה?״

מירה קמה וניגשה לחלון.

״אתמול ירד כאן גשם,״ אמרה. ״אריס עמד בחוץ ונרטב לגמרי, רק מפני שרצה לסיים לתקן את הגדר. כעסתי עליו. אחר כך הכנתי לו מרק, והוא אמר שהוא לא רעב. כעסתי שוב.״

אריס חייך.

״הייתי רעב אחר כך.״

״אחרי שהמרק התקרר.״

היא הסתובבה אליי.

״את מבינה? אני אוהבת את החיים שלי. גם את הדברים הקטנים והמעצבנים שבהם. אבל כבר זמן רב אני מרגישה שאני מכירה את עצמי יותר מדי טוב. אני יודעת ממה אפחד, על מה אסלח, מתי אתרגש.״

היא ניגשה אל התיק.

״אני רוצה לפגוש עולם בלי לדעת מראש איך אגיב אליו.״

״ואם החיים הבאים יהיו קשים?״

״ייתכן שיהיו.״

״ואם לא תהיי מאושרת?״

מירה הביטה בי ברצינות.

״גם עכשיו אני לא מאושרת בכל רגע. למה שאדרוש את זה מן החיים הבאים?״

לא הייתה לי תשובה.

הכסופה ריחפה אל התיק.

״למה את לוקחת את הדברים האלה אם לא תזכרי אותם?״

מירה חייכה.

״אני לא לוקחת אותם. אני מכינה אותם בשביל אריס.״

היא הוציאה את הספר הדק.

״כתבתי בו דברים שאני רוצה להספיק לומר לו לפני שאלך.״

אריס השפיל את מבטו.

״את רובם היא כבר אמרה לי.״

״ואתה עדיין לא מקשיב כמו שצריך.״

הוא צחק, אבל ראיתי את העצב בעיניו.

מירה התיישבה לידו.

״אני לא מבקשת ממנו להבין את הבחירה שלי. רק לכבד אותה.״

״ואתה?״ שאלתי את אריס.

הוא חשב רגע.

״אני רוצה שהיא תישאר.״

מירה הניחה את ידה על ידו.

״אני יודעת.״

״אבל אני לא רוצה שהיא תישאר רק כדי שלא אהיה עצוב.״

הם הביטו זה בזו.

לרגע הרגשתי כאילו אני מפריעה להם.

כשיצאנו מן הבית, השמש כבר עמדה נמוך מעל הגגות.

אריס ליווה אותנו אל הכיכר.

הכסופה נעצרה שוב ליד המאפייה.

האופה זיהתה אותה מיד.

״חזרת לנסות?״

״כן.״

הפעם הניחה לפניה חתיכת בצק קטנה.

״נסי לגלגל אותה.״

הכסופה התרכזָה.

הבצק התרומם מעט, הסתובב באוויר ונפל.

היא ניסתה שוב.

הפעם הצליחה ליצור כדור קטן.

האופה מחאה כפיים.

״יפה מאוד!״

הכסופה הסתובבה סביב עצמה מרוב שמחה.

אריס הביט בה.

״אני חושב שמצאת לך מורה.״

״אני רוצה להישאר כאן,״ אמרה הכסופה.

הבטתי בה.

״כבר?״

״אני רוצה ללמוד עוד דברים. איך להחזיק לחם. איך לתקן כיסא. אולי גם איך לאפות.״

היא התקרבה אליי.

״עד עכשיו רק ניסיתי לצאת ממקום אחד. אני רוצה לגלות מה אפשר לעשות כשכבר נמצאים בחוץ.״

לא יכולתי לחשוב על סיבה טובה לבקש ממנה לחזור איתנו.

השביל אל הבריכה החל להיטשטש.

אדרה קראה לנו להזדרז.

נפרדנו מאריס ומהכסופה.

״את יודעת איך לחזור?״ שאלתי אותה.

״אני עדיין שומעת את הדרך.״

״ואם היא תיסגר?״

הכסופה הביטה סביב.

״אז אשאר עד שאמצא דרך אחרת.״

היא הסתובבה אל האופה, שכבר הכינה לה עוד חתיכת בצק.

חייכתי.

״תשמרי על עצמך.״

״אנסה.״

עברנו בשביל האור.

רגע לפני שנסגר, ראיתי אותה מצליחה להחזיק את כדור הבצק בין שני קצוות האור שלה.

האופה הריעה לה.

ואז נעלמה העיר.

חזרנו אל הגן.

הבריכה נראתה רגילה לגמרי.

ליארה התיישבה על האבן שלצדה.

״את חושבת שנחזור לשם?״

״אני רוצה.״

״בגלל הכסופה?״

״גם.״

חשבתי על מירה.

על הדרך שבה קיפלה את הצעיף, על הספר שהכינה לאריס ועל השלווה שבה דיברה על העתיד שאינה מכירה.

אני עצמי בחרתי פעם להיוולד כאדם בלי לדעת מי הייתי לפני כן.

אבל מירה עמדה לעשות זאת בזמן שהיא אוהבת את חייה הנוכחיים.

זה היה הדבר שלא הצלחתי להבין.

מאוחר יותר מצאתי את אדרה בגן.

״יש משהו שאני רוצה לשאול אותך,״ אמרתי.

״על מירה?״

״כן.״

אדרה חייכה.

״חשבתי שתשאלי.״

״היא אמרה שבעוד שלושה ימים תעזוב. איך מתרחש מעבר כזה?״

״יש מקומות שמאפשרים לתודעה להיפרד מן החיים שהכירה ולהתחיל חיים אחרים.״

״כמו שקרה לי?״

״ייתכן. אבל לא כל מעבר כזה דומה לאחר.״

״ומי מחליט לאן היא תגיע?״

״היא בוחרת את מה שאפשר לבחור. את השאר היא אינה יודעת.״

הבטתי בה.

״אפשר להיות שם כשהיא עוזבת?״

״אם מירה תסכים.״

למחרת חזרתי אל הבריכה.

המעבר לא נפתח מיד.

ישבתי על האבן והמתנתי.

חשבתי על השנים שבהן הייתי אם, על הפעמים שבהן רציתי לעצור את הזמן כשהילדים היו קטנים, ועל הפעמים שבהן רציתי שיגדלו כבר ויגלו את העולם.

מעגל קטן הופיע על פני המים.

אחריו התרוממה טיפה.

העין השקופה נפקחה שוב.

״שלום,״ אמרתי.

הפעם היא לא נעלמה מיד.

היא הביטה בי זמן ארוך, כאילו ניסתה להבין מדוע חזרתי.

״אני רוצה לדבר עם מירה,״ אמרתי. ״אם היא תרצה לראות אותי.״

העין נסגרה.

שביל האור נפתח.

מירה ישבה בחצר ביתה, עסוקה בגזירת בד כחול.

כשראתה אותי, הניחה את המספריים.

״ידעתי שתחזרי.״

״באמת?״

״שאלת אותי כל כך הרבה שאלות, אבל לא את זאת שבאמת רצית לשאול.״

התיישבתי מולה.

״את לא מפחדת?״

היא הניחה את הבד על ברכיה.

״מאוד.״

הופתעתי.

״לא ראיתי עלייך פחד אתמול.״

״כי הייתי עסוקה בלדבר.״

היא חייכה.

״בלילה כמעט שיניתי את דעתי. אריס ישן לידי, וחשבתי שאולי אשאר עוד מאה שנה. אולי מאתיים. הרי אין מי שממהר אותי.״

״ומה החלטת?״

״שאני עדיין רוצה ללכת. הפחד לא נעלם, אבל הוא לא שינה את הרצון שלי.״

היא הרימה את הבד הכחול.

״אני תופרת לו מעיל. הוא תמיד מתלונן שקר לו כשהוא עובד בגשם.״

צחקתי.

״את עומדת לעזוב אותו, ועדיין דואגת שלא יהיה לו קר?״

״ברור. הוא מסוגל לחיות לנצח בלי ללמוד לקחת מעיל.״

המשכנו לשבת בחצר.

מירה סיפרה לי על המקומות שבהם גרו היא ואריס ועל השנים שבהן לא התראו.

פעם אחת, סיפרה, לא דיברו במשך שבע שנים.

״שבע שנים?״

״זה לא הרבה כשיש לך נצח,״ השיבה. ״אבל זה בהחלט מספיק כדי להבין ששנינו עקשנים.״

״מי חזר לדבר ראשון?״

״אני.״

״מה אמרת לו?״

״שאם הוא מתכוון להמשיך לכעוס, לפחות שיחזיר לי את הספרים שלי.״

צחקתי.

״והוא?״

״הזמין אותי לארוחת ערב.״

היא חייכה לעצמה.

״לא פתרנו הכול באותו ערב. אבל נשארתי עד הבוקר.״

כשעמדתי ללכת, שאלתי אם אוכל להיות נוכחת ביום שבו תעזוב.

מירה בחנה אותי.

״את רוצה לראות איך זה קורה?״

״כן. אבל לא רק בגלל זה.״

״אז בגלל מה?״

״מפני שאני רוצה להיות שם בשבילך.״

היא חייכה.

״אני אשמח.״

ואז הוסיפה:

״רק אל תבואי עם פנים של הלוויה. אני עדיין כאן.״

כשחזרתי אל הכיכר, ראיתי את הכסופה ליד המאפייה.

היא הצליחה להחזיק כיכר לחם קטנה.

האופה עמדה לצדה בגאווה.

״תראי!״ קראה הכסופה כשראתה אותי.

הכיכר רעדה באוויר, אבל לא נפלה.

״אני רואה.״

״מחר אני אנסה להכין אחת בעצמי.״

היא הניחה את הכיכר על השולחן בזהירות.

״את חוזרת לעיר שלך?״

״כן.״

״אז תספרי לאילה שאני לומדת לאפות.״

״אספר לה.״

היא התקרבה אליי.

״ואם היא תשאל מי אני?״

חשבתי על כך.

״אגיד לה שפגשתי מישהי שרוצה להכיר אותה.״

הכסופה הבהבה באור חמים.

״זה טוב.״

בדרך חזרה עברתי ליד ביתם של אריס ומירה.

הדלת הכחולה הייתה פתוחה.

אריס עמד בחצר ותיקן את הכיסא שראיתי ביום הקודם. מירה ישבה ליד החלון ותפרה את המעיל הכחול.

מדי פעם הרים אריס את ראשו מעבודתו והביט בה.

היא הבחינה בו וחייכה.

הוא חייך בחזרה, כאילו לפניהם עוד מאות שנים.

בעוד יומיים היא תלך.

סוף פרק שלושים ושישה

פרק שלושים ושבעה — היום האחרון ←