המסע אל הנצח — פרק שלושים ושבעה: היום האחרון

הפרק השלושים ושבעה של ספרי, המסע אל הנצח, מתפרסם כאן פרק אחר פרק. הפרקים הקודמים: פרק 1 · פרק 2 · פרק 3 · פרק 4 · פרק 5 · פרק 6 · פרק 7 · פרק 8 · פרק 9 · פרק 10 · פרק 11 · פרק 12 · פרק 13 · פרק 14 · פרק 15 · פרק 16 · פרק 17 · פרק 18 · פרק 19 · פרק 20 · פרק 21 · פרק 22 · פרק 23 · פרק 24 · פרק 25 · פרק 26 · פרק 27 · פרק 28 · פרק 29 · פרק 30 · פרק 31 · פרק 32 · פרק 33 · פרק 34 · פרק 35 · פרק 36.

פרק שלושים ושבעה — היום האחרון

ביום שבו עמדה מירה לעזוב, התעוררתי בתחושה מוזרה.

לא היה בי פחד, ובכל זאת משהו הכביד עליי. חשבתי על אריס, על הבית הקטן בעל הדלת הכחולה ועל המעיל שמירה תפרה לו. תהיתי כיצד נפרדים מאדם שאוהבים כשאין סיבה אחרת לפרידה מלבד הרצון להתחיל מחדש.

ליארה חיכתה לי ליד הבריכה.

״את מוכנה?״ שאלה.

״אני חושבת שכן.״

״את יודעת, את לא חייבת להיות שם.״

״אני רוצה.״

היא חייכה והושיטה לי את ידה.

הפעם המעבר נפתח כמעט מיד.

העיירה הייתה שונה.

החנויות היו פתוחות, אנשים הסתובבו ברחובות, אבל בכיכר לא נשמעה מוזיקה. על העץ הגדול שבמרכזה נקשרו סרטים צבעוניים, ורבים מן התושבים נשאו בידיהם פרחים.

מול המאפייה עמדה הכסופה.

״חיכיתי לכן!״ קראה.

היא הייתה שונה מעט. האור שלה נעשה יציב יותר, ובתוכו הופיעו גוונים חמימים שלא ראיתי קודם.

״את נראית אחרת,״ אמרתי.

״אני יודעת. הצלחתי להכין לחם בעצמי.״

היא הצביעה בגאווה על כיכר קטנה שהייתה מונחת בחלון.

״האופה אמרה שהיא יצאה קצת קשה, אבל אריס אכל ממנה שתי פרוסות.״

״איפה הוא עכשיו?״

״בבית. מירה ביקשה שכולם יבואו לכיכר כשהשמש תגיע מעל העץ.״

הבטתי סביב.

״כולם באים להיפרד ממנה?״

״כן. אבל היא ביקשה שלא יבכו כל הזמן.״

הכסופה התקרבה אליי.

״את חושבת שהיא באמת תשכח את כולם?״

״כך היא בחרה.״

״זה מוזר. אני רק התחלתי להכיר אנשים. אני לא רוצה לשכוח אף אחד.״

״אולי יום אחד תרגישי אחרת.״

״אולי,״ אמרה. ״אבל היום אני רוצה לזכור.״

כשהגענו לביתם של אריס ומירה, הדלת הכחולה הייתה פתוחה.

בפנים נשמע צחוק.

מירה עמדה במרכז החדר, מוקפת בכמה נשים שעזרו לה לקפל בדים ולהכניס כלים לארונות.

״אמרתי לכן שאני עוזבת, לא שהבית נעלם,״ התלוננה. ״אריס עדיין צריך לאכול כאן.״

אחת הנשים צחקה.

״אנחנו רק מסדרות.״

״אז תפסיקו לסדר לי את המטבח. אני כבר לא מוצאת כלום.״

כשראתה אותי, חייכה.

״הגעת. טוב מאוד. אולי את תצליחי לשכנע אותן להשאיר את הדברים במקומם.״

חיבקתי אותה.

היא הרגישה ממשית וחמה.

לרגע שכחתי שאנחנו נמצאות בעולם שבו הגוף אינו בהכרח מה שהוא נראה.

״איך את מרגישה?״ שאלתי.

״רעבה,״ השיבה. ״כולם עסוקים בלהיפרד ממני, ואף אחד לא חשב להכין ארוחת בוקר.״

צחקתי.

אבל כשהתרחקתי מעט, ראיתי שידיה רעדו.

אריס ישב בחצר.

המעיל הכחול היה מונח על ברכיו.

התיישבתי לצדו.

״היא סיימה אותו,״ אמרתי.

״כן. אתמול בלילה.״

הוא העביר את ידו על הבד.

״היא התעקשה לתפור כיס פנימי. אמרה שאני תמיד מאבד דברים.״

״היא צודקת?״

״לצערי.״

הוא חייך, אבל החיוך נעלם במהירות.

שתקנו זמן מה.

״אתה כועס עליה?״ שאלתי.

אריס הביט אל הרחוב.

״אתמול כעסתי.״

״אמרת לה?״

״כן.״

״ומה היא אמרה?״

״שהיא שמחה שאמרתי.״

הוא השפיל את ראשו.

״חשבתי שאם אספר לה כמה קשה לי, אולי היא תישאר. אבל היא רק חיבקה אותי.״

״ואתה עדיין רוצה שהיא תלך?״

״לא.״

הוא הסתובב אליי.

״אני רוצה שהיא תהיה מאושרת. זה לא אותו דבר.״

לקראת הצהריים יצאו כולם אל הכיכר.

מירה לבשה שמלה פשוטה בצבע שנהב. שערה הלבן היה אסוף, ובידה החזיקה את הספר הקטן שראיתי בביתה.

אריס הלך לצדה.

לא הייתה תהלוכה חגיגית.

אנשים ניגשו אליה, חיבקו אותה, אמרו כמה מילים והתרחקו.

מישהו נתן לה פרח.

ילדה קטנה שאלה אם תחזור.

מירה כרעה לפניה.

״אני לא יודעת, מתוקה.״

״אז איך אדע שזאת את אם תחזרי?״

מירה חשבה רגע.

״אולי לא תדעי.״

הילדה נראתה מאוכזבת.

מירה לקחה את ידה.

״אבל אם ניפגש, תוכלי להכיר אותי מחדש.״

הילדה חייכה.

״אני אספר לך על העץ שלנו.״

״אשמח מאוד.״

בקצה הכיכר נפתחה דלת שלא הבחנתי בה קודם.

היא לא הייתה מחוברת לשום בית.

מסגרתה הייתה עשויה אבן בהירה, ובתוכה לא נראה דבר מלבד שמיים עמוקים, כהים מעט יותר מן השמיים שמעלינו.

אישה גבוהה עמדה לצדה.

שערה היה כהה, ופניה נראו צעירות, אבל עיניה נשאו שקט של מי שראתה אינספור פרידות.

מירה התקרבה אליה.

״הכול מוכן?״

״כן,״ השיבה האישה. ״אבל עדיין תוכלי לחזור בך.״

״אני יודעת.״

״גם אחרי שתיכנסי, תהיה לך הזדמנות אחרונה לבחור.״

הבטתי באדרה.

היא עמדה לצדי בשקט.

״מי זאת?״ לחשתי.

״שומרת הסף.״

״היא מחליטה מי יכול לעבור?״

״לא. היא מוודאת שאיש אינו עובר בלי להבין מה הוא עומד לאבד.״

מירה פנתה אל האנשים שהתאספו בכיכר.

״אני לא טובה בנאומי פרידה,״ אמרה.

כמה אנשים צחקו.

״אז לא אנסה. אני רק רוצה לומר שהיה לי טוב כאן. גם בימים שבהם לא היה לי טוב.״

היא חייכה.

״תשמרו על העץ, ואל תיתנו לאריס לתקן שוב את הגדר לבד בגשם.״

הצחוק התערבב בבכי.

מירה הביטה באריס.

״ואתה, תלבש את המעיל.״

הוא הנהן.

היא ניגשה אליו.

הם התחבקו זמן ארוך.

לא שמעתי מה אמרו זה לזו.

אחר כך מירה התרחקה צעד אחד.

אריס עדיין החזיק בידה.

לרגע חשבתי שלא יצליח לשחרר אותה.

אבל הוא פתח את אצבעותיו.

שומרת הסף הושיטה למירה את ידה.

״לפני שתעברי, עלייך להניח כאן את מה שאינך יכולה לקחת.״

מירה הושיטה לה את הספר.

״לא את הספר,״ אמרה השומרת. ״אותו תוכלי להשאיר למי שתרצי.״

מירה הביטה בה.

״אז מה?״

״את הידיעה מי היית.״

השקט בכיכר העמיק.

״איך מניחים דבר כזה?״ שאלה מירה.

״אינך צריכה לעשות דבר. רק להסכים שלא תוכלי להחזיק בו בצד השני.״

מירה עצמה את עיניה.

לרגע נדמה היה שהאור סביב גופה משתנה.

ואז פקחה אותן.

״אני מסכימה.״

הדלת התרחבה.

חשבתי שמירה פשוט תיכנס ותיעלם.

אבל ברגע שצעדה אל תוך הפתח, השתנה האוויר סביבנו.

הרחוב נעלם מעיניי.

במקומו ראיתי מרחב עצום, ובו אינספור נקודות אור שנעו בכיוונים שונים.

חלקן חלפו במהירות.

אחרות התעכבו, הסתובבו, כאילו חיפשו משהו.

ומירה עמדה ביניהן.

היא כבר לא נראתה כאישה מבוגרת.

צורתה האנושית התפוגגה לאט, ומתוכה הופיע אור עדין בצבע זהב.

שמעתי את קולה.

״אריס?״

הוא התקרב אל הדלת.

״אני כאן.״

״אני עדיין זוכרת אותך.״

״אני יודע.״

״אני לא רוצה לשכוח אותך עכשיו.״

לבי התכווץ.

שומרת הסף לא אמרה דבר.

מירה נשארה במקומה.

האור סביבה רעד.

ואז היא הסתובבה.

לרגע הייתי בטוחה שהיא עומדת לחזור.

אבל מירה לא חזרה.

היא הושיטה את ידה אל אריס, והוא התקרב עד קצה הדלת.

״אני מפחדת,״ אמרה.

״גם אני.״

״אולי הייתי צריכה להישאר.״

אריס הביט בה.

״את עדיין יכולה.״

היא השפילה את ראשה.

״אני יודעת.״

הוא חיכה.

לא ניסה לשכנע אותה.

לבסוף הרימה אליו את עיניה.

״אני רוצה ללכת.״

אריס הנהן.

״אז לכי.״

מירה חייכה אליו בפעם האחרונה.

״תודה שאהבת אותי גם כשלא הבנת אותי.״

היא התרחקה.

האור שלה החל לנוע בין נקודות האור האחרות.

חשבתי שבכך הסתיים הכול.

אבל אז קרה דבר שלא ציפיתי לו.

נקודת אור קטנה נפרדה מן המרחב והתקרבה אל מירה.

היא הייתה חלשה מאוד, כמעט בלתי נראית.

מירה נעצרה.

האור הקטן הקיף אותה פעם אחת.

ואז שמעתי קול של ילד.

״את באה?״

מירה הסתובבה אליו.

״מי אתה?״

״אני לא יודע.״

״אז למה אתה מחכה לי?״

״כי אני מפחד ללכת לבד.״

מירה הביטה לאחור.

יכולתי לראות את אריס עומד ליד הדלת, את האנשים בכיכר ואת הבית בעל הגג האדום בקצה הרחוב.

אחר כך פנתה אל האור הקטן.

״גם אני מפחדת,״ אמרה.

״באמת?״

״מאוד.״

״אז אולי נלך יחד.״

מירה הושיטה לו את ידה.

שני האורות נעו זה לצד זה.

לא התמזגו.

לא הפכו לאור אחד.

הם פשוט המשיכו יחד אל תוך המרחב.

הדלת נסגרה.

הכיכר חזרה להיראות כפי שהייתה.

אנשים עמדו בשקט.

אריס לא זז.

הוא הביט במקום שבו נעלמה מירה, כאילו עוד רגע תשוב ותגיד ששכחה משהו בבית.

ניגשתי אליו.

לא ידעתי מה לומר.

הוא הביט בי וחייך חיוך עייף.

״היא תמיד הייתה כזאת.״

״איך?״

״גם כשהיא פחדה, היא מצאה מישהו לפחד איתו.״

הוא השפיל את מבטו אל הספר שהשאירה בידיו.

״אני חושב שהיא תהיה בסדר.״

כשחזרנו אל הבריכה, הכסופה נשארה בכיכר.

היא עמדה ליד האופה, שהתיישבה על ספסל ובכתה בשקט.

הכסופה ריחפה לצדה.

לא ניסתה לנחם אותה במילים.

רק נשארה.

ראיתי אותה מתקרבת מעט, עד שהאור שלה האיר את ידיה של האופה.

האופה הרימה את ראשה וחייכה אליה.

ואז נסגר המעבר.

בדרך חזרה לא דיברנו הרבה.

חשבתי על מירה ועל האור הקטן שפגשה מעבר לדלת.

היא יצאה לדרך כדי להתחיל מחדש, ובכל זאת הדבר הראשון שעשתה היה להושיט יד למישהו שפחד.

אולי לא הכול נעלם כשאנחנו שוכחים.

אולי יש בנו משהו עמוק מן הזיכרון, משהו שממשיך להתקיים גם כשאיננו יודעים עוד מי היינו.

אבל לא יכולתי לדעת אם זאת אמת, או רק מה שרציתי להאמין בו.

כשהגענו אל הגן, ליארה נעצרה.

״את חושבת שהיית בוחרת שוב בחיים האנושיים שלך?״ שאלה.

הבטתי בה.

חשבתי על ילדיי, על השנים שעברו, על כל מה שאהבתי ועל כל מה שאיבדתי.

״כן,״ השבתי.

היא חייכה.

״גם אם היית יודעת מראש כמה קשה יהיה לך לעזוב אותם?״

לא עניתי מיד.

ואז אמרתי:

״דווקא אז.״

בערב חזרתי לבדי אל הבריכה.

השמיים החשיכו, והעצים השתקפו במים.

חשבתי על אריס, שישוב לביתו וימצא את המעיל הכחול מונח על הכיסא שתיקן.

חשבתי על מירה, שכבר הייתה בדרכה אל חיים שלא תזכור.

ועל הילד הקטן שהלך לצדה.

הוא לא ידע מי היא.

היא לא ידעה מי הוא.

ובכל זאת בחרו שלא ללכת לבד.

התיישבתי על האבן והקשבתי לרוח.

לראשונה מאז שעזבתי את גופי האנושי, לא ביקשתי לדעת מה יקרה לי בעוד מאה שנה, או בעוד אלף.

רציתי רק לחזור מחר אל העיר, לפגוש את ליארה, לשמוע מה שלום אילה, ולגלות אם הכסופה הצליחה לאפות לחם שלא יצא קשה מדי.

ואז, מתוך המים, נשמע צליל קטן.

לא קול.

לא נקישה.

משהו שדמה לצחוק של ילד.

הבטתי בבריכה.

על פני המים חלף אור זהוב, דק כל כך שכמעט לא ראיתי אותו.

הוא נעלם לפני שהספקתי להתקרב.

נשארתי לשבת עוד זמן מה.

לא ידעתי אם היה זה סימן ממירה, הד של המעבר או תופעה אחרת לגמרי.

הפעם לא רצתי לחפש תשובה.

קמתי וחזרתי הביתה.

סוף פרק שלושים ושבעה

פרק שלושים ושמונה — הדרך החוצה ←