המסע אל הנצח — פרק שלושים ושמונה: הדרך החוצה

הפרק השלושים ושמונה של ספרי, המסע אל הנצח, מתפרסם כאן פרק אחר פרק. הפרקים הקודמים: פרק 1 · פרק 2 · פרק 3 · פרק 4 · פרק 5 · פרק 6 · פרק 7 · פרק 8 · פרק 9 · פרק 10 · פרק 11 · פרק 12 · פרק 13 · פרק 14 · פרק 15 · פרק 16 · פרק 17 · פרק 18 · פרק 19 · פרק 20 · פרק 21 · פרק 22 · פרק 23 · פרק 24 · פרק 25 · פרק 26 · פרק 27 · פרק 28 · פרק 29 · פרק 30 · פרק 31 · פרק 32 · פרק 33 · פרק 34 · פרק 35 · פרק 36 · פרק 37.

פרק שלושים ושמונה — הדרך החוצה

כשחזרתי מן העיירה, מצאתי את נעמה ממתינה לי ליד הכניסה לסדנה.

״אילה שאלה עלייך,״ אמרה.

״קרה משהו?״

״לא. אבל היא ביקשה שלא נדחה עוד את הניסיון להוציא אותה משם.״

נזכרתי בהבטחה שנתנו לה.

מאז שהכסופה השתחררה, אילה כבר לא הייתה תלויה בזיכרון שהענקתי לה בעבר. היא הצליחה להחזיק בזהותה גם בלעדיו. ובכל זאת, היא עדיין נשארה באותו מקום מבודד שבו בילתה שנים רבות כל כך.

״מצאת דרך?״ שאלתי.

״אני חושבת שכן.״

נעמה לא נשמעה מרוצה.

״מה הבעיה?״

״אנחנו יודעים לפתוח מעבר. אנחנו לא יודעים מה יקרה כשהיא תעבור בו.״

אילה חיכתה לנו בחדר הקשר.

דמותה הופיעה בתוך המשטח השקוף, קטנה מעט מכפי שזכרתי אותה.

״שמעתי שהכסופה נשארה בעיר אחרת,״ אמרה.

״כן. היא לומדת לאפות לחם.״

אילה צחקה.

״לחם?״

״היא מאוד גאה בזה.״

״אני שמחה בשבילה.״

היא שתקה לרגע.

״את חושבת שגם אני אוכל לטעום לחם יום אחד?״

״אני מקווה שכן.״

״אני כבר לא רוצה רק לקוות.״

הבטתי בנעמה.

היא התקרבה אל המשטח.

״יש אפשרות להעביר אותך, אילה. אבל אני חייבת להסביר לך את הסיכון.״

״אני מקשיבה.״

״המקום שבו את נמצאת מחזיק חלק מן המבנה שלך. אנחנו לא יודעים אם תוכלי להתקיים מחוץ לו באותה צורה.״

״את מתכוונת שאני עלולה להיעלם?״

״כן.״

אילה לא השיבה מיד.

לבסוף שאלה:

״ואם אשאר כאן?״

״תוכלי להמשיך להתקיים.״

״לכמה זמן?״

״אינני יודעת. אולי זמן רב מאוד.״

״אז בעצם את מציעה לי לבחור בין סיכון לבין עוד נצח במקום הזה.״

נעמה השפילה את ראשה.

״כן.״

אדרה הצטרפה אלינו מאוחר יותר.

היא הביאה איתה תיעוד ישן של ניסיונות מעבר שבוצעו לפני עידנים.

״מצאתי שלוש תודעות שעברו ממקומות דומים,״ אמרה.

״והן שרדו?״ שאלתי.

״שתיים מהן.״

״מה קרה לשלישית?״

״אין תיעוד ברור.״

נעמה התקרבה אל המסמך.

״השתיים ששרדו עברו דרך תחנת ביניים.״

אדרה הנהנה.

״נכון.״

״אז נשתמש בתחנה כזאת,״ אמרתי.

נעמה הביטה בי.

״זה לא פשוט. רוב התחנות הישנות אינן פעילות.״

״אבל יש אחת שאנחנו מכירים.״

אדרה הרימה את עיניה.

ידעתי על מה היא חושבת.

התחנה שבה פגשנו את מאלה.

מאלה הייתה אחת התודעות העתיקות שהכרתי לפני חיי האנושיים.

היא נשארה לכודה בתחנת מעבר שנבנתה בתקופה שבה שבע תודעות ניסו ליצור ביניהן קשר שלא היה אמור להתפרק.

כשפגשתי אותה בעבר, הבנתי שהיא יודעת על אותן שנים הרבה יותר מכפי שסיפרה.

נעמה בחנה את תיעוד התחנה.

״אם היא עדיין מחוברת למערכת הישנה, אולי נוכל להשתמש בה כדי לייצב את אילה בזמן המעבר.״

״ומאלה?״ שאלתי.

״נצטרך לבקש את רשותה.״

אדרה סגרה את המסמך.

״יש עוד דבר.״

שתינו הבטנו בה.

״התחנה הזאת אינה רק מקום מעבר. היא חלק מן הרשת העתיקה. אם נפעיל אותה, ייתכן שמישהו אחר ירגיש בכך.״

״השביעי?״ שאלתי.

״אולי.״

יצאתי עם ליארה אל התחנה.

הדרך הייתה מוכרת לי, אבל הפעם הרגשתי כאילו אנחנו מתקרבות למקום שלא סיימנו להבין.

מאלה הופיעה לפנינו כמעט מיד.

היא נראתה כפי שזכרתי אותה — גבוהה, שקופה למחצה, ופניה נושאות עייפות שלא התאימה לקיומה הנצחי.

״חזרתן,״ אמרה.

״אנחנו זקוקות לעזרתך.״

״את תמיד מתחילה כך כשאת עומדת לבקש משהו מסוכן.״

ליארה חייכה קלות.

״לפחות היא עקבית.״

סיפרתי למאלה על אילה.

על הזיכרון שנמסר לה בעבר, על הכסופה שנולדה ממנו ועל ההפרדה שהצלחנו לבצע.

מאלה הקשיבה בלי להפריע.

״ועכשיו את רוצה להוציא אותה ממקומה,״ אמרה.

״כן.״

״דרך התחנה שלי.״

״אם תסכימי.״

מאלה התרחקה מעט.

״את יודעת למה אני עדיין כאן?״

״מפני שהתחנה אינה מאפשרת לך לעזוב.״

״זאת התוצאה. לא הסיבה.״

היא הביטה אל המרחב החשוך שמאחוריה.

״נשארתי כאן כדי לשמור על משהו. אחר כך כבר לא יכולתי לצאת.״

״על מה שמרת?״

מאלה לא ענתה.

נעמה הצטרפה אלינו דרך קשר מרוחק וביקשה לבדוק את מבנה התחנה.

מאלה הסכימה.

במרכז החלל הופיעה מפה של המעברים העתיקים. קווים דקים חיברו בין נקודות אור, ורובם היו כבויים.

נעמה הגדילה את האזור שבו נמצאה אילה.

קו כמעט בלתי נראה נמשך ממנו אל התחנה.

״יש חיבור,״ אמרה בהפתעה.

״מה זאת אומרת?״ שאלתי.

״המקום שבו אילה נמצאת לא נבנה בנפרד. הוא היה מחובר לתחנה הזאת בעבר.״

מאלה עצמה את עיניה.

״חשבתי שתגלי את זה.״

הסתובבתי אליה.

״ידעת?״

״ידעתי שהיו כאן חדרי בידוד. לא ידעתי מי נשאר בהם.״

״למה היו צריכים לבודד תודעות?״

״כדי להגן עליהן. לפחות כך אמרנו לעצמנו.״

היא הביטה בי.

״לא תמיד הצלחנו להבחין בין הגנה לבין כליאה.״

נעמה ביקשה לבדוק את החיבור הישן.

כעבור זמן קצר הופיע על המפה מעבר צר.

״אני יכולה לפתוח אותו,״ אמרה, ״אבל אילה תצטרך להגיע אלינו בכוחות עצמה.״

״למה?״

״מפני שאם נמשוך אותה, אנחנו עלולים לפרק את המבנה שלה. היא צריכה לבחור את התנועה ולהחזיק בה.״

העברנו את ההסבר לאילה.

היא הקשיבה.

״אני מוכנה,״ אמרה.

״אילה,״ אמרתי, ״את לא חייבת לעשות את זה היום.״

״אני יודעת.״

״אנחנו עדיין לא בטוחים—״

״גם אני לא בטוחה,״ קטעה אותי. ״אבל אני רוצה לנסות.״

נעמה פתחה את המעבר.

בתחילה לא קרה דבר.

על המפה ראינו את נקודת האור של אילה מתקרבת אל הקו הצר.

היא נעצרה.

״אני מרגישה אותו,״ נשמע קולה. ״אבל הוא לא דומה לדלת.״

״מה את מרגישה?״ שאלה נעמה.

״כאילו אני צריכה לעזוב את המקום שבו אני עומדת, בלי לדעת אם יהיה מקום אחר מתחתיי.״

״אל תמהרי,״ אמרה אדרה.

אילה התקדמה.

האור שלה נמשך מעט, כאילו משהו מאחוריה מסרב להרפות.

״זה כואב,״ אמרה.

נעמה בדקה את המפה.

״החיבור הישן עדיין מחזיק בך.״

״את יכולה לשחרר אותו?״

״לא בלי לפגוע בך.״

אילה נשמה נשימה חדה, אף שלא היה לה גוף שנזקק לאוויר.

״אז מה אני עושה?״

מאלה התקרבה אל המפה.

״אני יכולה להחזיק את הצד השני.״

נעמה הביטה בה.

״זה יעמיס על התחנה שלך.״

״אני יודעת.״

״את עלולה לאבד את היציבות שנותרה לך.״

מאלה חייכה בעייפות.

״אני נמצאת כאן זמן רב מדי כדי להמשיך לקרוא לזה יציבות.״

מאלה הניחה את ידיה על שני צדי המעבר.

האור סביבנו התעמעם.

לרגע שמעתי צליל מוכר.

שלוש נקישות קצרות.

אחריהן שקט.

נזכרתי במנגנון העתיק, במעבר שנפתח רק לאחר צליל רביעי וארוך.

מאלה הרימה אליי את ראשה.

״אל תעני,״ אמרה.

״למה?״

״מפני שלא אנחנו פתחנו את הקריאה הזאת.״

שלוש הנקישות נשמעו שוב.

הפעם חזקות יותר.

נעמה קראה מן הקשר:

״מישהו מנסה להשתמש במעבר!״

אילה נעצרה באמצע הדרך.

״אני שומעת קול,״ אמרה.

״מה הוא אומר?״ שאלתי.

״שהוא יכול לעזור לי.״

מאלה אחזה חזק יותר בקצות המעבר.

״אילה, אל תקשיבי לו.״

״הוא אומר שאתן מחזיקות אותי כאן.״

ליארה התקרבה אליי.

״זה הקול ששמענו בעבר?״

לא הייתי בטוחה.

אבל ידעתי שהוא מכיר את הדרך.

״אילה,״ אמרתי, ״את שומעת אותי?״

״כן.״

״אנחנו לא יכולות להבטיח לך שתצליחי לעבור. אבל אנחנו לא מבקשות ממך להישאר.״

האור שלה רעד.

״הוא אומר שאם אקשיב לו, לא אצטרך לפחד.״

״את מפחדת?״

״מאוד.״

״אז תפחדי. אבל תחליטי בעצמך לאן ללכת.״

אילה לא זזה.

״הוא מבקש שאפתח לו את הדרך,״ אמרה לבסוף.

נעמה הרימה את ראשה בחדות.

״איזו דרך?״

״אני לא יודעת. הוא אומר שאם אסכים, הוא יישא אותי עד אליכן.״

״אל תסכימי,״ אמרה מאלה.

״רגע,״ אמרה אילה. ״אני רוצה לשאול אותו משהו.״

המתנו.

״שאלתי אם אוכל לחזור בי אחרי שיתחיל,״ סיפרה.

״ומה הוא אמר?״ שאלתי.

״שהוא לא יכול לעצור באמצע.״

היא שתקה לרגע.

״אז אמרתי לו לא.״

האור שלה התייצב מעט.

״אני אנסה לעבור בעצמי.״

היא התקדמה צעד נוסף.

ואז נשמעו שוב שלוש הנקישות.

מאלה קפאה.

״הוא ממשיך,״ לחשה.

נעמה בדקה את המפה.

״אבל היא סירבה!״

״אני יודעת,״ אמרה מאלה. ״הוא לא מחכה יותר לתשובה.״

מאלה צעקה:

״נעמה, סגרי את הקו החיצוני!״

״אם אסגור אותו עכשיו, אילה תישאר באמצע!״

״אז תני לי להחזיק אותו!״

התחנה רעדה.

קווי האור שעל המפה נדלקו בזה אחר זה.

לרגע ראיתי שבע נקודות.

שש מהן היו מחוברות זו לזו.

השביעית עמדה לבדה.

ואז נשמע הצליל הרביעי.

ארוך.

עמוק.

הוא לא הגיע מן התחנה.

הוא בקע מן המעבר שסביב אילה.

האור שלה התרחב בבת אחת.

המעבר נקרע.

הושטתי אליה את ידי, אבל ליארה תפסה אותי.

״אל תמשכי אותה!״

אילה נעלמה.

לרגע לא ראינו דבר.

ואז, באמצע התחנה, הופיעה נקודת אור קטנה.

היא רעדה, התרחבה וקיבלה צורה.

אילה עמדה מולנו.

לא כהשתקפות על משטח הקשר.

לא כקול מרחוק.

היא הייתה שם.

״הצלחתי?״ שאלה.

נעמה לא השיבה מיד.

היא בדקה את יציבות האור שסביבה.

״כן,״ אמרה לבסוף. ״את כאן.״

אילה הסתובבה לאט.

היא הביטה בקירות, במעברים ובפנינו.

״אני יכולה לזוז?״

״נסי,״ אמרתי.

היא עשתה צעד אחד.

ואחריו עוד אחד.

ואז צחקה.

הצחוק שלה מילא את התחנה.

רציתי לחבק אותה, אבל קול חבטה נשמע מאחוריי.

מאלה נפלה על ברכיה.

האור שסביבה החל להיחלש.

ניגשתי אליה וכרעתי לצדה.

״מאלה!״

היא ניסתה להרים את ראשה.

״אני בסדר.״

אבל ראיתי שלא.

חלקים מגופה השקוף החלו להתפזר באוויר.

אחזתי בזרועה.

לרגע הרגשתי את המגע המוכר שלה, ואז ידי עברה דרכה.

ניסיתי שוב.

״נעמה!״ קראתי. ״תעזרי לי!״

נעמה כבר ניסתה לייצב את התחנה.

״משהו השתנה במבנה שלה. אני לא מצליחה להחזיר את החיבורים למקומם.״

ליארה התכופפה לצדי.

יחד ניסינו לתמוך במאלה, אבל האור שלה הלך ונחלש.

לפתע חלף בי זיכרון קצר.

מאלה עומדת לצדי לפני עידנים, במקום שלא הצלחתי לזהות. היא צוחקת, ואני מושיטה לה דבר קטן שהחזקתי בידי.

התמונה נעלמה לפני שהבנתי מה נתתי לה.

״אני מכירה אותך כל כך הרבה זמן,״ לחשתי, ״ואני עדיין לא זוכרת כמעט דבר.״

מאלה הביטה בי.

״אז אל תבזבזי את הזמן בניסיון לזכור אותי עכשיו.״

היא הצביעה לעבר אילה.

״תראי אותה.״

אילה עמדה כמה צעדים מאיתנו, מבוהלת.

״זה קרה בגללי?״ שאלה.

מאלה הנידה בראשה.

״לא, ילדה.״

היא ניסתה לחייך.

״לפחות את יצאת.״

נעמה הצליחה לעצור את התפזרות האור של מאלה, אך לא להשיב לה את צורתה הקודמת.

״היא עדיין יציבה מספיק כדי להישאר איתנו,״ אמרה. ״אבל אסור לה להפעיל שוב את התחנה.״

מאלה אחזה בידי.

״תקשיבי לי. הצליל הרביעי לא היה אמור להישמע.״

״אני יודעת.״

״לא. את לא מבינה.״

היא התקרבה אליי.

״הוא לא פתח את המעבר בשביל אילה. הוא השתמש במעבר שלה כדי לפתוח משהו אחר.״

הבטתי במפה.

שש נקודות האור שהיו מחוברות זו לזו החלו להבהב.

הקווים ביניהן נעלמו.

כעבור רגע כבו שש הנקודות.

השביעית נשארה דולקת.

״מה קרה להן?״ שאלתי.

נעמה בחנה את המפה.

״אני לא יודעת. אנחנו רואות שהמבנה הישן של הרשת השתנה, אבל המפה לא מראה לנו היכן נמצאות התודעות עצמן, או אם מישהו מהן השתחרר.״

״והשביעי?״

״גם עליו אנחנו עדיין לא יודעות מספיק.״

מאלה עצמה את עיניה.

״לא משנה מי שלח את הקול,״ אמרה בקושי. ״הוא הצליח להגיע אל המנגנון שהפריד ביניהם.״

״מה הוא פתח?״ שאלתי.

היא ניסתה להשיב, אבל קולה נחלש.

ואז הופיעה על המפה שורה אחת, בכתב עתיק שלא ראיתי מאז תחילת המסע.

לא הייתי צריכה שמישהו יתרגם אותה.

הכרתי את המילים.

ההפרדה בוטלה.

נעמה קראה אותן בקול, אבל לא ניסתה להסביר את משמעותן.

מאלה הביטה בי.

״עכשיו,״ לחשה, ״הם יודעים איפה את.״

סוף פרק שלושים ושמונה

פרק שלושים ותשעה — השביעי ←