המסע אל הנצח — פרק שלושים ותשעה: השביעי

הפרק השלושים ותשעה של ספרי, המסע אל הנצח, מתפרסם כאן פרק אחר פרק. הפרקים הקודמים: פרק 1 · פרק 2 · פרק 3 · פרק 4 · פרק 5 · פרק 6 · פרק 7 · פרק 8 · פרק 9 · פרק 10 · פרק 11 · פרק 12 · פרק 13 · פרק 14 · פרק 15 · פרק 16 · פרק 17 · פרק 18 · פרק 19 · פרק 20 · פרק 21 · פרק 22 · פרק 23 · פרק 24 · פרק 25 · פרק 26 · פרק 27 · פרק 28 · פרק 29 · פרק 30 · פרק 31 · פרק 32 · פרק 33 · פרק 34 · פרק 35 · פרק 36 · פרק 37 · פרק 38.

פרק שלושים ותשעה — השביעי

המילים עדיין ריחפו מעלינו.

ההפרדה בוטלה.

מאלה שכבה על רצפת התחנה. קווי האור שהרכיבו את דמותה התפזרו מדי פעם, ונעמה ניסתה לאסוף אותם בחזרה.

״עכשיו הם יודעים איפה את,״ חזרה מאלה בלחש.

״מי יודע?״ שאלתי.

היא ניסתה לענות, אך האור סביב פניה הבהב.

״אל תכריחי אותה לדבר,״ אמרה נעמה. ״אני בקושי מצליחה לייצב אותה.״

אילה עמדה ליד הקיר. רק לפני רגע הצליחה לצאת מן המקום שבו הייתה כלואה, וכבר מצאה את עצמה בלב סכנה שלא הבינה.

״אני יכולה לעזור?״ שאלה.

״בינתיים אנחנו צריכים שתתרחקי מן המעבר,״ אמרה נעמה ברכות.

אילה לא זזה.

״האיש שדיבר אליי… הוא עשה את זה?״

״אנחנו עדיין לא יודעים מי דיבר אלייך,״ השבתי.

״הוא שאל אותי עלייך.״

הסתובבתי אליה.

״מה הוא שאל?״

״אם אני יודעת מי היית לפני שהגעת לכאן. אמרתי לו שאני לא יודעת.״

״ומה הוא ענה?״

״שגם את לא יודעת את כל האמת.״

מאלה פקחה את עיניה.

״הוא רוצה שתבואי אליו,״ אמרה בקושי. ״אבל אל תתני לו לבחור בשבילך את הדרך.״

נעמה התכופפה אליה.

״די, מאלה. עכשיו תני לנו לטפל בך.״

לא יכולנו להשאיר את מאלה במרכז התחנה.

נעמה הצליחה לבודד חדר פנימי, ואדרה נשארה לצדה כדי להשגיח על מצבה. לפני שיצאתי, התקרבתי אל מאלה.

״אני אחזור,״ אמרתי.

היא אחזה בידי.

״אל תבטיחי דבר שאינך יודעת אם תוכלי לקיים.״

״אז אני אשתדל לחזור.״

חיוך חלש הופיע על פניה.

״זה כבר נשמע יותר כמוך.״

רציתי לשאול למה התכוונה, אבל היא עצמה את עיניה.

יצאתי בעקבות ליארה ואילה.

בחוץ השתרע מרחב פתוח, ובקצהו שורת עצים גבוהים.

אילה נעצרה בפתח.

הרוח הזיזה את הענפים, ועלים יבשים התגלגלו על האדמה.

היא הרימה את פניה.

״מה זה?״

״רוח,״ אמרתי.

״אני יודעת מה זאת רוח. אבל לא ידעתי שהיא מרגישה ככה.״

היא הושיטה את ידיה והניחה לאוויר לחלוף ביניהן.

אחר כך התכופפה והרימה עלה שנשר.

היא בחנה אותו משני צדדיו, העבירה אצבע על העורקים הדקים והצמידה אותו אל כף ידה.

״הוא אמיתי,״ אמרה.

״כן.״

״וגם אני?״

הסתכלתי עליה.

״כן, אילה. גם את.״

היא צחקה, ולפתע החלו דמעות לרדת על פניה.

לא ניסיתי לעצור אותן.

ליארה התיישבה לצדה על האבן הנמוכה שבכניסה. אחרי זמן מה התיישבתי גם אני.

שלושתנו נשארנו שם עד שאילה ביקשה לראות לאן מובילה הדרך.

כשחזרנו לסדנה, נורה כבר חיכתה לנו.

על השולחן שלפניה היו פרושות רשומות עתיקות של שבע התודעות.

״אדרה העבירה לי את מה שקרה בתחנה,״ אמרה. ״יש משהו שאת צריכה לראות.״

היא הפעילה את אחד התיעודים.

מולנו הופיעו שבע צורות אור.

שש מהן עמדו במעגל, והשביעית במרכזו.

מחוץ למעגל עמדה דמות נוספת.

״מי זאת?״ שאלתי.

״ברשומות היא נקראת העדה.״

הדמות התקרבה אל השביעי.

הוא פנה אליה.

היא הושיטה לו את ידה, אך הוא לא לקח אותה.

״מה קרה ביניהם?״

״התיעוד אינו כולל את השיחה,״ אמרה נורה. ״אבל מצאתי מסמך שנחתם בידי העדה זמן קצר לאחר מכן.״

״איפה הוא?״

״בעמק ההסכמה.״

הבטתי שוב בדמות שעמדה מחוץ למעגל.

לא יכולתי לראות את פניה, ובכל זאת משהו באופן שבו עמדה עורר בי אי־נוחות.

״את חושבת שזאת אני?״

״יש התאמה בין החתימה שלה לבין המבנה שלך. אני חושבת שכן.״

ליארה עמדה לצדי בשקט.

״אם זאת אני,״ אמרתי, ״אני רוצה לדעת מה עשיתי שם.״

נורה סגרה את התיעוד.

״אז נצטרך לבקש לפתוח את המסמך.״

תמה קיבלה את פנינו בכניסה לעמק ההסכמה.

היא בחנה את הסימון שנורה הביאה, ופניה הרצינו.

״זאת עדות שנמסרה בתנאים מיוחדים,״ אמרה.

״מה התנאים?״

״רק מי שמסר אותה רשאי לפתוח אותה. והיא אינה מיועדת להוכיח דבר לאחרים.״

״אז למה היא נשמרה?״

״כדי שמי שמסר אותה יוכל יום אחד לעמוד מול הדברים שאמר.״

הלכנו בעקבותיה אל חדר קטן שקירותיו עשויים אבן לבנה.

במרכזו עמד שולחן נמוך ועליו קופסה כהה.

תמה פתחה אותה.

בתוכה הייתה אבן חלקה, כמעט חסרת צבע.

״הניחי עליה את ידך,״ אמרה.

עשיתי כדבריה.

האבן התחממה, ועל פניה הופיעו מילים.

העדות נמסרה מרצון.

מתחתיהן הופיע משפט נוסף.

פתיחתה אינה משיבה את העבר ואינה פוטרת מאחריות.

״החתימה מתאימה לך,״ אמרה תמה. ״את רשאית לפתוח אותה. אבל לפני כן עלייך לבחור.״

״במה?״

״אם את מבקשת לשמוע את העדות כדי להבין מה אירע, או כדי למצוא הצדקה למעשייך.״

״איך אפשר לדעת מראש?״

״אי אפשר תמיד. לכן אני שואלת אותך עכשיו.״

הבטתי באבן.

הייתי רוצה לשמוע שהכול נעשה מסיבה טובה. שהייתי מוכרחה להסכים. שלא הייתה אפשרות אחרת.

אבל הבנתי שאם אכנס לחדר רק כדי למצוא לעצמי מחילה, לא אצליח להקשיב למה שאשמע.

״אני רוצה לדעת מה קרה,״ אמרתי. ״גם אם לא תהיה לי דרך להצדיק את זה.״

תמה הנהנה.

״אז את יכולה לפתוח אותה.״

החדר החשיך מעט.

מתוך האבן עלה קול.

הקול שלי.

הוא נשמע יציב יותר מכפי שהרגשתי באותו רגע.

״שש התודעות ביקשו להיפרד מן השביעי. הן חששו שהקשר ביניהן הולך ומחליש את יכולתן לבחור בעצמן. השביעי הסכים לדון בהפרדה, אך התנגד לדרך שבה ביקשו לבצע אותה.״

הקול השתתק לרגע.

״ניסיתי למצוא פתרון אחר. לא הצלחתי. כשהגיע הרגע להכריע, השביעי ביקש ממני לעצור את ההליך.״

הרגשתי שהאבן מתחממת בכף ידי.

״לא עצרתי אותו.״

חיכיתי שהקול ימשיך.

״חששתי שאם נעצור, שש האחרות לא יוכלו להשתחרר ממנו כלל. לכן נתתי להן להמשיך.״

רציתי להניח את האבן.

לא עשיתי זאת.

״רק לאחר ההפרדה גיליתי שהן השאירו בתוכו חלק מן הקשר. הוא יכול היה לחוש אותן, אך לא להגיע אליהן. הן טענו שכך יוכלו לדעת אם ינסה לשוב.״

ליארה זזה מעט לצדי.

״דרשתי להסיר את החיבור. הן סירבו.״

הקול השתנה. לראשונה נשמע בו רעד.

״מאותו רגע כבר לא יכולתי לקרוא למה שעשינו הגנה.״

האבן כבתה.

עמדתי בלי לזוז.

לא רציתי להסתכל על איש.

״אפשר לשמוע את זה שוב?״ שאלתי.

״כן,״ אמרה תמה.

הושטתי את ידי אל האבן, אך עצרתי לפני שנגעתי בה.

מה קיוויתי למצוא בהשמעה נוספת?

מילה שתשנה את משמעות הדברים? הסבר שינקה אותי מן האחריות?

הנחתי את ידי לצדי.

״לא עכשיו.״

ליארה התקרבה אליי, אבל לא אמרה דבר.

חשבתי על השביעי, על האפשרות שהיה מסוגל לחוש במשך עידנים את נוכחותן של האחרות, בלי שיוכל להגיע אליהן.

״הוא היה כלוא?״ שאלתי.

״העדות אינה אומרת זאת,״ השיבה תמה.

״אבל הוא לא היה חופשי.״

״לא לגמרי.״

התיישבתי על הספסל שליד הקיר.

״הוא ביקש ממני לעצור.״

המילים נשמעו שונות כשאמרתי אותן בעצמי.

״כן,״ אמרה תמה.

״ולא עצרתי.״

היא לא ניסתה לנחם אותי.

כעבור זמן שאלתי:

״את חושבת שהיה נכון לעצור את ההפרדה?״

״אני לא יודעת. ייתכן שאז שש האחרות היו נפגעות. אבל היה הבדל בין להפריד אותו לבין להשאיר בו חיבור בניגוד לרצונו.״

הנהנתי.

לא היה לי קשה להבין מדוע שש התודעות רצו להשתחרר ממנו.

היה לי קשה יותר להבין מדוע איש לא עצר כאשר התברר שהחירות שלהן נבנתה על שלילת חירותו.

ואני הייתי שם.

בדרך חזרה כמעט לא דיברנו.

ליארה הלכה לצדי, ונורה מעט מאחורינו.

לבסוף אמרתי:

״אם הוא זה שדיבר אל אילה, אולי הוא לא ניסה לפגוע בה. אולי הוא רק רצה להגיע אלינו.״

״יכול להיות,״ השיבה ליארה. ״אבל הוא המשיך להשתמש במעבר גם אחרי שאילה סירבה.״

״אני יודעת.״

״אסור לנו להתעלם מזה רק מפני שאנחנו מבינות מה עשו לו.״

הסתכלתי עליה.

היא צדקה.

יכולתי להכיר בעוול שנעשה לשביעי בלי להצדיק עוול נוסף.

״אני רוצה לשמוע גם את הצד שלו,״ אמרתי.

״אז נמצא דרך,״ השיבה. ״אבל לא דרך שתסכן מישהו אחר.״

כשחזרנו לסדנה, אילה חיכתה לנו ליד החלון.

היא עדיין החזיקה בעלה שמצאה קודם.

״הוא מתחיל להתייבש,״ אמרה לי.

״כן.״

״זה מה שקורה לעלים אחרי שהם נופלים?״

״בדרך כלל.״

היא בחנה אותו בעצב מסוים.

״חשבתי שאוכל לשמור אותו כמו שהוא.״

״את יכולה לשמור אותו, אבל הוא ישתנה.״

אילה העבירה אצבע על שפת העלה.

״אז אני אשמור אותו גם ככה.״

חייכתי.

רציתי להישאר איתה עוד קצת, לשמוע מה גילתה בזמן שלא היינו, אבל נעמה הופיעה בפתח.

״אתן צריכות לבוא.״

פניה היו מתוחות.

הלכנו בעקבותיה אל חדר העבודה.

על הקיר המרכזי הופיעה מפת הרשת העתיקה.

שש הנקודות נראו שוב, אבל הקווים שחיברו ביניהן נעלמו.

השביעית עדיין עמדה במרחק.

״מה השתנה?״ שאלתי.

נעמה הצביעה על אחת הנקודות.

״קיבלנו אות.״

״ממי?״

״אני לא יודעת איזו מן התודעות שלחה אותו.״

״מה נאמר בו?״

״זאת בקשה.״

על המפה הופיעו מילים:

אנחנו מבקשות לדבר עם העדה.

הבטתי בנעמה.

״כולן?״

״האות הגיע משש נקודות שונות. כולן שלחו את אותו המשפט.״

״אז הן יודעות מי אני?״

״נראה שכן.״

הסתכלתי על שש הנקודות.

לפני עידנים עמדתי מולן ונתתי להן להמשיך בהפרדה.

עכשיו הן ביקשו לדבר איתי.

״אפשר להשיב?״ שאלתי.

״כן.״

״אז תכתבי שאני מוכנה לשמוע אותן. אחת בכל פעם.״

נעמה שלחה את תשובתי.

לרגע לא קרה דבר.

ואז נדלקה אחת הנקודות.

קול נשי נשמע בחדר.

״טוב שחזרת.״

לא זיהיתי אותו.

״מי את?״ שאלתי.

״אחת מאלה שהיו שם.״

״למה אתן רוצות לדבר איתי?״

הקול השתתק.

שאר הנקודות החלו להתרחק זו מזו.

״מפני שמשהו השתנה בינינו,״ אמרה האישה.

״מה השתנה?״

״עד היום החזקנו באותה החלטה. עכשיו אנחנו כבר לא מסכימות.״

הבטתי במפה.

״על מה?״

״על השביעי.״

הקול נשמע לפתע קרוב יותר.

״אחת מאיתנו פתחה את הדרך אליו. חמש האחרות ניסו לעצור אותה.״

״מי פתחה אותה?״ שאלתי.

״אני לא יודעת מי תענה לך על השאלה הזאת,״ אמרה האישה. ״אבל אני יודעת דבר אחד.״

המתנתי.

״מי שעשתה זאת ידעה שהדרך עוברת דרך תודעה חופשית. היא ידעה שמישהו עלול להיפגע.״

חשבתי על אילה, על הפחד בקולה ועל הדרך שבה סירבה להצעה שקיבלה.

״ואתן רוצות שאעשה מה?״

״שלא תחזרי על ההחלטה שקיבלת אז.״

״איזו החלטה?״

״לא לעמוד מן הצד בזמן שמישהי אחרת מחליטה בשביל כולנו.״

הבטתי בשש הנקודות הנפרדות.

״אז הפעם,״ אמרתי, ״אקשיב לכל אחת מכן. וגם לשביעי.״

האישה לא השיבה מיד.

לבסוף אמרה:

״לא כולן יסכימו לזה.״

״אני לא מבקשת את רשותן להקשיב.״

סוף פרק שלושים ותשעה

פרק ארבעים — שש פנים לאמת ←