המסע אל הנצח — פרק ארבעים: שש פנים לאמת

הפרק הארבעים של ספרי, המסע אל הנצח, מתפרסם כאן פרק אחר פרק. הפרקים הקודמים: פרק 1 · פרק 2 · פרק 3 · פרק 4 · פרק 5 · פרק 6 · פרק 7 · פרק 8 · פרק 9 · פרק 10 · פרק 11 · פרק 12 · פרק 13 · פרק 14 · פרק 15 · פרק 16 · פרק 17 · פרק 18 · פרק 19 · פרק 20 · פרק 21 · פרק 22 · פרק 23 · פרק 24 · פרק 25 · פרק 26 · פרק 27 · פרק 28 · פרק 29 · פרק 30 · פרק 31 · פרק 32 · פרק 33 · פרק 34 · פרק 35 · פרק 36 · פרק 37 · פרק 38 · פרק 39.

פרק ארבעים — שש פנים לאמת

״אני לא מבקשת את רשותן להקשיב.״

המילים שלי עדיין הדהדו בחדר כשהקשר נותק.

נעמה עמדה מול המפה, בוחנת את שש הנקודות שהתרחקו זו מזו. במשך עידנים הן היו חלק ממערכת אחת. עכשיו יכולנו לפנות אל כל אחת בנפרד.

״אני יכולה ליצור קשר ישיר עם הראשונה,״ אמרה, ״אבל לא נעשה זאת כאן.״

״למה?״

״מפני שהסדנה מחוברת למעברים של אילה ושל מאלה. אחרי מה שקרה בתחנה, אני לא מוכנה לקחת סיכון נוסף.״

״אז איפה נדבר?״

״בחדר מבודד. קול ותמונה בלבד. בלי אפשרות לפתוח מעבר.״

״אני רוצה שגם הן ידעו את זה מראש.״

נעמה הנהנה.

ליארה התקרבה אליי.

״את לא יודעת עם מי את עומדת לדבר.״

״אני יודעת.״

״ואת בטוחה שאת רוצה לעשות את זה עכשיו?״

הבטתי בשש הנקודות.

״חיכינו מספיק זמן כדי לשמוע מה יש להן לומר.״

החדר שנעמה הכינה היה קטן ופשוט.

שני כיסאות ניצבו מול קיר לבן. נעמה בדקה את החיבורים, ניתקה את נתיבי המעבר והשאירה לעצמה שליטה מלאה בקשר.

״הראשונה מוכנה,״ אמרה.

״יש לה שם?״

״סֵרָה.״

התיישבתי. ליארה נשארה לצדי.

על הקיר הופיעה אישה גבוהה, בעלת פנים צרות ושיער כהה שנאסף מאחור. היא נראתה כמעט אנושית, מלבד עיניה, שבהן נעו נקודות אור זעירות.

״סרה,״ אמרתי.

היא בחנה אותי זמן ממושך.

״עבר זמן רב.״

״בשבילי את זרה.״

״אני רואה.״

״אני רוצה להבין למה הפרדתן את השביעי.״

סרה לא נראתה מופתעת.

״מפני שלא יכולנו להמשיך לחיות בתוכו.״

״מה זאת אומרת?״

״בהתחלה הקשר בינינו היה הדבר הנפלא ביותר שהכרנו. יכולנו לחשוב יחד, ליצור יחד, להבין דברים שאף אחת מאיתנו לא הייתה מסוגלת להבין לבדה.״

היא עצרה.

״ואז הפסקנו לדעת היכן כל אחת מאיתנו מתחילה והיכן היא נגמרת.״

״והשביעי גרם לזה?״

״הוא היה מרכז הקשר. כל מחשבה עברה דרכו.״

״הוא עשה זאת בכוונה?״

״אני לא יודעת.״

התשובה הפתיעה אותי.

״מעולם לא שאלת אותו?״

״שאלנו. הוא אמר שגם הוא מרגיש שהקשר משתנה, אבל לא ידע כיצד לעצור זאת.״

״אז למה לא ניסיתן למצוא דרך אחרת?״

סרה השפילה את מבטה.

״ניסינו. במשך זמן רב. אבל בכל פעם שהחלטנו להיפרד, הרגשנו את הפחד שלו בתוכנו. לא ידענו אם אנחנו משנות את דעתנו מרצוננו, או מפני שהוא אינו מסוגל לשחרר אותנו.״

שתקתי.

יכולתי להבין את הפחד שלה. אפילו לדמיין כיצד הייתי מרגישה אילו לא יכולתי להבחין בין רצונותיי לרצונותיו של אדם אחר.

״ואחרי שנפרדתן ממנו?״ שאלתי.

״לראשונה הייתי לבדי.״

״וזה היה טוב?״

סרה חייכה חיוך קטן.

״זה היה מפחיד. לא ידעתי מה לעשות עם השקט. אחר כך התחלתי לאהוב אותו.״

״אבל השארתן בו חיבור. הוא המשיך לחוש אתכן בלי שיוכל להגיע אליכן.״

״כן.״

״למה?״

״פחדנו שהוא ימצא דרך לחזור.״

״כולכן הסכמתן?״

״לא.״

היא השתתקה.

״אני הייתי בין אלה שרצו להשאיר את החיבור. אחרות התנגדו.״

״וידעת מה המשמעות עבורו?״

״לא במלואה. אבל ידעתי שהוא לא רוצה בכך.״

הבטתי בה.

״אז בחרתן בחירות שלכן על חשבון שלו.״

סרה לא התגוננה.

״כן. באותה תקופה הייתי מוכנה לעשות כמעט הכול כדי שלא אאבד שוב את עצמי.״

כשהקשר נותק, נשארתי לשבת.

ליארה הביטה בי.

״מה את חושבת?״

״שהייתי פוחדת בדיוק כמוה.״

״גם אני.״

״אבל אני לא מצליחה להבין איך הן יכלו להשאיר אותו כך.״

״לפעמים הפחד לא נעלם גם כשהסכנה חולפת,״ אמרה ליארה.

נעמה נכנסה לחדר.

״יש התפתחות.״

היא הציגה לפנינו הודעה שהתקבלה מתודעה אחרת, וֵדָה.

ודה טענה שניסתה להזהיר אותנו בזמן חילוצה של אילה, אך הודעתה נחסמה בתחנה.

״אפשר לבדוק את זה?״ שאלתי.

״כבר בדקתי.״

נעמה פתחה את תיעוד התחנה.

בתוך שכבת הגנה ישנה הופיע רצף סימנים.

״ההודעה באמת הגיעה,״ אמרה. ״אבל מישהו עצר אותה לפני שהגיעה אלינו.״

״מאלה?״

״לא. החסימה הוכנה הרבה לפני שנכנסנו לתחנה.״

״כמה לפני?״

״בסמוך לתקופת ההפרדה.״

התקרבתי אל התיעוד.

״כלומר, מישהי הכינה מראש דרך להשתלט על מעבר עתידי.״

״נראה כך.״

נעמה הגדילה את החותם.

״יש כאן שני נתיבים. אחד חוסם הודעות אזהרה. השני מעביר את הפעילות של התחנה אל המקום שבו נמצא השביעי.״

״מי יצר אותו?״

״אני עדיין לא יודעת.״

הבטתי בסימנים.

״תשלחי את החותם לסרה. תשאלי אם היא מזהה אותו.״

סרה חזרה אל הקיר כעבור זמן קצר.

נעמה הציגה לפניה את החותם.

הבעת פניה השתנתה.

״איפה מצאתן את זה?״

״בתחנה של מאלה,״ השבתי.

סרה התקרבה אל התמונה.

״זה לא היה אמור לפעול.״

״אז את מכירה אותו.״

״כן.״

״מי יצר אותו?״

סרה לא השיבה.

״מישהי השתמשה במעבר של אילה,״ אמרתי. ״היא סיכנה אותה ופגעה במאלה. אני רוצה לדעת מי אחראית.״

״אני לא יכולה לענות בשמה.״

״אז תני לי לדבר איתה.״

סרה הביטה בי זמן ממושך.

״שמה אוֹרָה.״

״היא אחת משש התודעות?״

״כן.״

״ומה היא רצתה להשיג?״

״במשך עידנים היא טענה שאנחנו צריכות לשחרר את השביעי. אף אחת מאיתנו לא הצליחה לשכנע אותה לוותר על כך.״

״אולי היא צדקה.״

״אולי,״ אמרה סרה. ״אבל היא לא הייתה מוכנה לקבל את האפשרות שהדרך שלה תסכן גם אחרים.״

״אני רוצה לדבר איתה.״

סרה הנהנה.

״אז כדאי שתשאלי אותה גם מה היא הסתירה מאיתנו.״

ביקשתי הפסקה לפני השיחה הבאה.

בחצר מצאתי את אילה יושבת על הדשא, מוקפת עלים.

היא ניסתה לקלוע מהם שרשרת.

״איך הולך?״ שאלתי.

״הם נקרעים כל הזמן.״

התיישבתי לצדה.

היא הראתה לי כיצד היא משחילה גבעול בתוך גבעול אחר. ניסיתי לעזור לה, וגם העלה שלי נקרע.

אילה צחקה.

״את לא טובה בזה.״

״כנראה שלא.״

היא הגישה לי עלה נוסף.

עבדנו בשקט כמה דקות.

״את נראית עצובה,״ אמרה פתאום.

״אני חושבת על מה שקרה בתחנה.״

אילה הפסיקה לעבוד.

״גם אני.״

״את עדיין מפחדת?״

״לא כמו קודם. אבל אני לא מבינה למה הוא לא ביקש ממני לעזור לו.״

הבטתי בה.

״אולי הוא חשב שתסרבי.״

״אולי,״ אמרה. ״אבל אם הוא היה מבקש, אולי הייתי מסכימה.״

״ואולי לא.״

״נכון.״

היא משכה בעדינות בגבעול.

״אבל לפחות הייתי יכולה להחליט.״

הסתכלתי עליה.

היא אמרה זאת בפשטות, בלי לדעת עד כמה המשפט שלה נוגע לכל מה שהתרחש לפני עידנים.

אילה המשיכה במלאכתה.

ואני חזרתי אל הסדנה.

אורה הופיעה על הקיר ללא צורה קבועה.

לרגע נראתה כאישה צעירה, אחר כך כאישה מבוגרת, ולבסוף התייצבה בדמות אישה בעלת שיער בהיר ועיניים כהות.

״רצית לדבר איתי,״ אמרה.

״כן.״

״אני מניחה שסרה שלחה אותך.״

״סרה סיפרה לי שאת רצית לשחרר את השביעי.״

״נכון.״

״גם אחרי שהאחרות התנגדו.״

״כן.״

״ומה עשית כדי להשיג את זה?״

אורה הביטה בי.

״ניסיתי למצוא דרך.״

נעמה הציגה על הקיר את החותם שמצאה בתחנה.

״הדרך הזאת?״ שאלתי.

אורה השתתקה.

״אנחנו יודעות שהחותם נוצר בתקופת ההפרדה,״ המשכתי. ״שהוא נועד לחסום הודעות ולהעביר פעילות מן התחנה אל השביעי.״

״הוא לא נועד לפגוע באיש.״

״אבל הוא פגע.״

״לא ידעתי שתודעה מבודדת תנסה לעבור באותו רגע.״

״ובכל זאת הפעלת אותו כשהיא הייתה שם.״

אורה השפילה את מבטה.

״כן.״

״את פתחת את הדרך לשביעי?״

״אני.״

״ידעת שאילה עלולה להיפגע?״

״ידעתי שיש סיכון. לא ידעתי כמה גדול.״

״וכשהיא סירבה להצעה שקיבלה?״

״כבר לא יכולתי לעצור את הפעולה בלי לסכן את מי שהחזיקו במעבר.״

״אבל התחלת אותה בלי לשאול אותה.״

״נכון.״

לא אמרתי דבר.

אורה הרימה את ראשה.

״את חושבת שלא שאלתי את עצמי אם מותר לי לעשות זאת?״

״אני חושבת שידעת שיש מישהי שעלולה לשלם את המחיר, והחלטת להמשיך.״

״כי לא נותר הרבה זמן.״

״למה?״

היא התקרבה אל הקיר.

״השביעי נחלש.״

״מה זאת אומרת?״ שאלתי.

״החיבור שהשארנו בו לא נועד להחזיק מעמד זמן רב כל כך. הוא נשחק.״

״ומה קורה לו?״

״הוא מתקשה להבחין בין עצמו לבין מה שמגיע מאיתנו. לפעמים הוא שומע אותנו גם כשאיננו מדברות. לפעמים הוא אינו יודע אם מחשבה היא שלו.״

״והאחרות יודעות?״

״הן יודעות שהוא טוען כך. לא כולן מאמינות לו.״

״ואת מאמינה?״

״כן.״

״למה?״

״מפני ששמעתי אותו.״

היא השתהתה.

״בהתחלה הוא ביקש שנשחרר אותו. אחר כך הפסיק לבקש. במשך תקופה ארוכה לא שמעתי ממנו דבר. וכששמעתי אותו שוב, הוא לא זיהה אותי.״

הבטתי בה.

״ואת חושבת שביטול ההפרדה יעזור לו?״

״אני מקווה. אבל אינני יודעת אם הנזק שכבר נגרם לו הפיך.״

״אז את עדיין לא יודעת אם מה שעשית הועיל.״

״לא.״

לראשונה קולה נשמע שבור.

״אני יודעת רק שלא יכולתי להמשיך לחכות.״

״את יכולה ליצור איתו קשר עכשיו?״ שאלתי.

״כן.״

נעמה נכנסה מיד לחדר.

״בתנאי שאני שולטת בקשר. בלי מעבר, בלי העברת אנרגיה ובלי אפשרות לשנות את מבנה הרשת.״

אורה הסכימה.

״אני רוצה לדבר איתו,״ אמרתי.

ליארה התיישבה לצדי.

נעמה הפעילה את המערכת.

הקיר הלבן החשיך.

תחילה נשמע רחש חלש.

אחריו עלה קול של גבר.

״מי שם?״

הסתכלתי על אורה.

היא לא דיברה.

״אני,״ אמרתי.

שתיקה ארוכה השתררה.

״חזרת,״ אמר הקול לבסוף.

״אתה יודע מי אני?״

״כן.״

״אתה השביעי?״

״כך הן קראו לי אחרי שהפרידו אותי.״

״ומה היה שמך קודם?״

״זה לא חשוב עכשיו.״

״אני רוצה להבין מה קרה לך.״

הוא צחק צחוק קצר, נטול שמחה.

״עכשיו את רוצה להבין.״

לא עניתי.

״כשהיית שם,״ המשיך, ״לא ביקשתי שתביני אותי. ביקשתי שתעצרי אותן.״

״אני יודעת.״

״ואמרת שלא תוכלי.״

״אני יודעת.״

״אז למה באת עכשיו?״

הרגשתי את ליארה זזה מעט לצדי.

״מפני שאני רוצה לשמוע אותך. לא רק את מה שהאחרות מספרות עליך.״

״שמעת אותן?״

״חלק מהן.״

״והן עדיין מפחדות ממני?״

״כן.״

״גם אני פחדתי מהן.״

הקול שלו נחלש לרגע.

״אבל את זה איש לא שאל אותי אז.״

״מה אתה רוצה עכשיו?״ שאלתי.

״לצאת.״

״לאן?״

״למקום שבו אוכל להתקיים בלי לשמוע אותן.״

״זה אפשרי?״

״אני לא יודע.״

התשובה הפתיעה אותי.

״אורה אומרת שהחיבור שנשאר בך הולך ונחלש.״

״אורה רוצה לתקן את מה שעשתה. לפעמים היא ממהרת כל כך עד שאינה רואה את מי שעומד בדרכה.״

חשבתי על אילה.

״אתה יודע מה קרה בתחנה?״

״אני יודע שנפתח מעבר. שמעתי תודעה אחרת בתוכו.״

״היא סירבה לתת לך להשתמש בו.״

״לא ביקשתי ממנה דבר.״

הבטתי באורה.

״אז מי דיבר אליה?״

אורה השפילה את מבטה.

״אני,״ אמרה.

הסתובבתי אליה.

״את התחזית אליו?״

״לא אמרתי שאני הוא. אמרתי שאוכל לעזור לה.״

״והשתמשת בפחד שלה כדי לנסות לקבל הסכמה.״

אורה לא השיבה.

הקול מן הקיר נשמע שוב.

״את רואה? אפילו עכשיו הן ממשיכות להחליט מה ייעשה בשמי.״

שתקתי.

היה משהו קשה במיוחד בידיעה שהשביעי כלל לא ביקש להשתמש באילה. שאורה, מתוך רצון לעזור לו, חזרה על אותו מעשה שבגללו ביקשה לכפר.

״אני רוצה לשאול אותך משהו,״ אמר השביעי.

״תשאל.״

״אם הן יבקשו ממך להפריד אותי שוב, מה תבחרי הפעם?״

הבטתי בקיר החשוך.

לא רציתי לתת תשובה יפה רק כדי להקל על עצמי.

״אני לא יודעת מה אבחר לפני שאבין מה האפשרויות ומה המחיר של כל אחת מהן.״

״זאת לא תשובה.״

״זאת התשובה היחידה שאני יכולה לתת לך עכשיו.״

הוא שתק.

״אבל יש דבר אחד שאני יכולה להבטיח,״ הוספתי.

״מה?״

״שלא אתן לאיש להחליט בשבילך בלי שתדע מה עומד לקרות.״

״גם אם ההחלטה שלי תפחיד את האחרות?״

״כן. אבל גם הן זכאיות לבחור מה יקרה להן.״

הוא לא ענה מיד.

לבסוף אמר:

״את מדברת אחרת מכפי שדיברת אז.״

״אולי.״

״אני מקווה שגם תנהגי אחרת.״

נעמה סימנה לי שהקשר מתחיל להיחלש.

״אני רוצה להגיע אליך,״ אמרתי.

״למה?״

״מפני שאני לא חושבת שנוכל לפתור את זה דרך קיר.״

״ואם תגיעי ותגלי שאין דרך לעזור לי?״

״אז לפחות נדע שניסינו.״

הוא נשם נשימה ארוכה.

״יש מקום שבו תוכלי לפגוש אותי.״

״איפה?״

״מעבר לתחנה שבה הייתן. במקום שאליו מוביל הנתיב הישן.״

נעמה התקרבה אל המערכת.

״הנתיב הזה אינו יציב.״

״אני יודע,״ אמר השביעי.

״אפשר לפתוח אותו בלי לפגוע בתודעה אחרת?״ שאלתי.

״כן. אבל תצטרכו להגיע אליו מן הצד שלכן. אני לא יכול לפתוח אותו מכאן.״

״ומה תצטרך לעשות כשנגיע?״

״שום דבר. רק להמתין.״

הקשר נותק.

אורה הייתה הראשונה שדיברה.

״עכשיו את מבינה למה ניסיתי לעזור לו.״

הסתובבתי אליה.

״אני מבינה למה רצית. אבל אני עדיין לא מקבלת את מה שעשית.״

היא הנהנה.

״אני יודעת.״

״אם ננסה להגיע אליו, לא נשתמש באיש בלי הסכמתו. וגם את לא תפעילי שום מנגנון בלי שנדע.״

״אני מסכימה.״

״חמש האחרות יצטרכו לדעת מה אנחנו עומדות לעשות.״

״הן ינסו לעצור אותך.״

״אז נשמע מה יש להן לומר.״

אורה נעלמה.

נעמה כיבתה את הקיר.

ליארה נשארה לידי.

״את מתכוונת ללכת אליו?״ שאלה.

״כן.״

״גם אם יתברר שהוא מסוכן?״

״אני לא מתכוונת להגיע אליו בלי אמצעי הגנה. אבל אני גם לא מוכנה להשאיר אותו שם רק מפני שאנחנו פוחדות.״

נעמה חזרה אל החדר ובידיה תרשים של התחנה הישנה.

״מצאתי את הנתיב שהוא דיבר עליו,״ אמרה.

היא הניחה את התרשים על השולחן.

קו דק יצא מן התחנה של מאלה והמשיך אל אזור שלא הופיע במפות שבהן השתמשנו עד כה.

״אפשר להגיע לשם?״ שאלתי.

״אפשר לנסות. אבל יש בעיה.״

״איזו?״

״הנתיב עובר דרך אזור שהרשת העתיקה כבר אינה מחזיקה. אין בו תחנות פעילות, ואין דרך להחזיר את מי שנכנס אליו מבחוץ.״

״כלומר, אם ניכנס, נצטרך למצוא את הדרך חזרה בעצמנו.״

״כן.״

ליארה התקרבה אל התרשים.

״כמה זמן ייקח להכין מעבר בטוח?״

״אני צריכה לבדוק את מבנה הנתיב. אולי אוכל לבנות עוגן שיאפשר לנו לחזור, אבל אני לא יכולה להבטיח זאת עדיין.״

הבטתי בשתיהן.

״אז תתחילי לבדוק. אני רוצה לצאת ברגע שנדע שיש דרך שאינה מסכנת אחרים.״

נעמה הנהנה והחלה לעבוד.

ליארה נשארה מול התרשים.

״את יודעת,״ אמרה, ״הפעם אף אחת לא מבקשת ממך לעמוד מן הצד.״

״אני יודעת.״

״אז מה את מרגישה?״

הסתכלתי על הקו הדק שנמשך אל המקום שבו המתין השביעי.

״פחד.״

ליארה חייכה קלות.

״לפחות הפעם את יודעת שהוא שלך.״

סוף פרק שלושים ושמונה

פרק ארבעים ואחד — הדרך שאין ממנה הבטחה ←