המסע אל הנצח — פרק ארבעים ואחד: הדרך שאין ממנה הבטחה

הפרק הארבעים ואחד של ספרי, המסע אל הנצח, מתפרסם כאן פרק אחר פרק. הפרקים הקודמים: פרק 1 · פרק 2 · פרק 3 · פרק 4 · פרק 5 · פרק 6 · פרק 7 · פרק 8 · פרק 9 · פרק 10 · פרק 11 · פרק 12 · פרק 13 · פרק 14 · פרק 15 · פרק 16 · פרק 17 · פרק 18 · פרק 19 · פרק 20 · פרק 21 · פרק 22 · פרק 23 · פרק 24 · פרק 25 · פרק 26 · פרק 27 · פרק 28 · פרק 29 · פרק 30 · פרק 31 · פרק 32 · פרק 33 · פרק 34 · פרק 35 · פרק 36 · פרק 37 · פרק 38 · פרק 39 · פרק 40.

פרק ארבעים ואחד — הדרך שאין ממנה הבטחה

נעמה עבדה במשך הלילה.

כשנכנסתי לסדנה, מצאתי אותה רכונה מעל שולחן העבודה, מוקפת בשרטוטים ובחלקי מתכת דקים. האור בחדר היה עמום, ורק המפה שעל הקיר האירה את פניה.

״ישנת בכלל?״ שאלתי.

״קצת.״

״כמה זה קצת?״

״מספיק כדי לדעת שאני צריכה עוד.״

הנחתי לפניה קערת פירות שהבאתי מן הגן.

״ומה מצאת?״

היא הזיזה הצדה את השרטוט העליון.

״דרך להגיע לשביעי.״

התקרבתי אל השולחן.

במרכז השרטוט הופיעה התחנה העתיקה שבה חילצנו את אילה. ממנה נמשך קו צר אל מרחב כהה, כמעט ריק.

״זה המקום שבו הוא נמצא?״

״כנראה. אבל זאת לא הבעיה.״

״אז מה הבעיה?״

נעמה הרימה את מבטה.

״אנחנו יכולות להגיע עד גבול המקום שבו הוא נמצא. אני עדיין לא יודעת איך נחזור משם.״

היא הראתה לי טבעת מתכת קטנה שעליה חרוטים סימנים צפופים.

״זה עוגן,״ הסבירה. ״אני יכולה לקבע את נקודת הכניסה ולשמור ממנה על נתיב חזרה. כל עוד הטבעת מוארת, אפשר לעבור בחזרה דרך הפתח שממנו נכנסתן.״

״ואם האור כבה?״

״זה אומר שהקשר עם נקודת הכניסה נותק. אם תהיו מעבר לטווח שלו, לא תוכלו להסתמך עליו כדי לחזור.״

״אפשר להרחיב את הטווח?״

״לא בלי להפעיל מחדש חלקים מן הרשת העתיקה. ואני לא מתכוונת לעשות את זה לפני שאדע מה בדיוק מחובר אליהם.״

הבטתי בטבעת.

״את יכולה לבדוק אותה לפני שנצא?״

״כן. אבל מעבר לנקודה מסוימת, לא תהיה לי דרך לדעת מה קורה לכן.״

״אז נצטרך להחליט שם אם להמשיך.״

נעמה הנהנה.

״ויש עוד משהו. מאלה התעוררה.״

מצאתי את מאלה בחדר הפנימי של התחנה.

היא ישבה ליד החלון, עטופה בשמיכה דקה. דמותה כבר לא התפזרה כפי שהתפזרה קודם, אבל האור שעבר לאורך זרועותיה היה חלש ולא אחיד.

אדרה עמדה לידה.

״איך את מרגישה?״ שאלתי.

״כמו תחנה עתיקה שמישהו שכח לכבות בזמן,״ השיבה מאלה.

התיישבתי מולה.

״נעמה אמרה שהתעוררת.״

״היא גם אמרה שאת מתכוונת לצאת אל השביעי.״

״כן.״

מאלה הביטה מבעד לחלון.

״אז באת לבקש ממני לפתוח שוב את המעבר.״

״לא. באתי לראות אותך.״

היא הפנתה אליי את פניה.

״ואם אגיד לך שאני יכולה לעזור?״

״אשאל אם זה יסכן אותך.״

״זה עלול.״

״אז לא אבקש.״

מאלה שתקה.

אחרי רגע אמרה:

״אני לא רגילה לזה.״

״למה?״

״שמישהו יאפשר לי לא לעשות דבר.״

אדרה התיישבה לידנו.

״מאלה הייתה קשורה לתחנה כל כך הרבה זמן, עד שכל פנייה אליה הייתה בקשה להפעיל משהו.״

״אני עדיין יכולה להועיל,״ אמרה מאלה.

״אני יודעת.״

היא הביטה בי זמן ממושך.

״יש משהו שאני כן רוצה לתת לך.״

״מה?״

״עצה.״

חייכתי.

״את זה אני מוכנה לקבל.״

״אל תיכנסי אל המקום שבו נמצא השביעי מתוך מחשבה שאת באה להציל אותו.״

״למה?״

״מפני שאם תחשבי עליו כעל מי שצריך להציל, את עלולה לשכוח לשאול אותו מה הוא רוצה.״

הבטתי בה.

״אני אשתדל לזכור.״

מאלה חייכה.

״עדיף שפשוט תשאלי אותו.״

כשיצאתי מן החדר, אדרה הלכה לצדי.

״היא תתחזק?״ שאלתי.

״אני חושבת שכן. אבל היא תצטרך זמן.״

״היא כמעט התפרקה שם.״

״אני יודעת.״

נעצרנו ליד פתח התחנה.

״היא הייתה יכולה לסרב,״ אמרה אדרה.

״כן.״

״אבל היא לא סירבה.״

הסתכלתי לאחור.

דרך הדלת הפתוחה ראיתי את מאלה מסדרת את השמיכה על ברכיה. התנועה הפשוטה דרשה ממנה מאמץ.

״אני אחזור לראות אותה לפני שנצא,״ אמרתי.

אדרה הנהנה.

בצהריים הגיע האות הראשון.

אחת משש התודעות ביקשה לדבר איתי בדחיפות.

נעמה זיהתה אותה כוֵדָה, זו שניסתה להזהיר אותנו בזמן חילוצה של אילה.

״היא מבקשת שנעצור את ההכנות,״ אמרה.

״אז נשמע אותה.״

הקשר נפתח בחדר המבודד.

ודה הופיעה מולנו, גופה השקוף מלא תנועה מהירה.

״אתן מתכוונות להיכנס אל הנתיב הישן,״ אמרה ללא הקדמה.

״כן.״

״אסור לכן.״

״מה הסכנה?״

״אם תפתחו מעבר ישירות אל השביעי, אתן עלולות לגרום לקריסת המקום שבו הוא נמצא.״

נעמה התקרבה לקיר.

״יש לך נתונים שמראים את זה?״

״כן.״

״אז תעבירי אותם.״

ודה השתהתה.

״הם כוללים את המבנה הפנימי של המקום שבו הוא מוחזק.״

״בלעדיהם לא נוכל לדעת מאילו אזורים להתרחק,״ אמרה נעמה.

״אז אל תיכנסו כלל.״

הסתכלתי על ודה.

״את מפחדת שנשחרר אותו?״

״אני מפחדת ממה שיקרה אם המקום שלו יקרוס. אנחנו לא יודעות כיצד זה ישפיע על שאר הרשת.״

״אז תעזרי לנו למנוע את זה.״

״ואם אי אפשר?״

״לא ניכנס.״

ודה בחנה אותי.

״את מוכנה לוותר?״

״אם זאת הדרך היחידה שלא לסכן אחרים, כן.״

היא לא ענתה מיד.

לבסוף הופיעו הנתונים על שולחנה של נעמה.

נעמה בחנה אותם במשך שעות.

ליארה ואני המתנו בחצר הסדנה.

השמש כבר החלה לרדת כשהיא יצאה אלינו.

״ודה צדקה,״ אמרה. ״מעבר ישיר עלול לגרום לקריסה. אבל יש דרך אחרת.״

היא פרשה לפנינו מפה חדשה.

״אפשר להיכנס לנתיב הישן ולהגיע עד גבול האזור שבו נמצא השביעי. משם נצטרך להתקדם בלי להפעיל את הרשת.״

״איך?״ שאלה ליארה.

״אם יש שם קרקע יציבה, ברגל.״

״ואם אין?״

״תחזרו.״

״העוגן יעבוד?״ שאלתי.

״עד הקצה של הנתיב הישן. שם תצטרכו להשאיר אותו. הוא ישמור על נקודת החזרה, אבל לא ילווה אתכן הלאה.״

״מי יכולה להיכנס?״

״שתיכן. אני צריכה להישאר כאן כדי להחזיק את הכניסה פתוחה.״

״ומה עם אורה?״

״היא לא תוכל להתלוות אליכן בלי להתחבר מחדש לרשת.״

הסתכלתי על ליארה.

״את לא חייבת לבוא.״

היא הרימה את עיניה מן המפה.

״אני יודעת.״

״אני מתכוונת לזה.״

״גם אני.״

היא קיפלה את המפה.

״אני באה כי אני רוצה.״

בערב חזרתי אל אילה.

היא ישבה ליד שולחן קטן וניסתה לצייר את העצים שראתה בחצר.

״את יוצאת שוב?״ שאלה בלי להרים את ראשה.

״כן.״

״לאן?״

״לפגוש מישהו שנמצא רחוק מכאן.״

היא הניחה את העיפרון.

״זה האיש שדיבר אליי?״

״גילינו שמי שדיברה אלייך הייתה אורה. היא אחת משש התודעות.״

אילה הרימה אליי מבט מופתע.

״אז הוא בכלל לא דיבר איתי?״

״לא.״

היא שתקה.

״למה היא עשתה את זה?״

״היא ניסתה לעזור לו.״

״אבל היא לא שאלה אותי.״

״נכון.״

אילה הביטה בציור שלה.

״אני כועסת עליה.״

״אני מבינה.״

״אני רוצה שהיא תדע את זה.״

״את רוצה לדבר איתה?״

״כן. אבל לא עכשיו.״

״מתי שתרצי.״

אילה חזרה לצייר.

כעבור רגע אמרה:

״את יכולה להגיד לו משהו ממני?״

״מה?״

״שאני מקווה שהוא יצליח לצאת.״

״אני אגיד לו.״

״וגם שהוא לא חייב להיות חבר שלי רק מפני ששנינו היינו כלואים.״

חייכתי.

״אני אגיד לו גם את זה.״

יצאנו עם אור ראשון.

נעמה עמדה ליד הכניסה לתחנה העתיקה. העוגן היה מחובר למנגנון קטן שבנתה במהלך הלילה.

אדרה הגיעה להיפרד מאיתנו.

מאלה לא יצאה מחדרה, אבל שלחה איתה פתק קצר.

פתחתי אותו.

אל תשכחי להקשיב גם למה שאינו נאמר.

קיפלתי את הפתק והכנסתי אותו לכיסי.

נעמה הושיטה לי את הטבעת.

״כל עוד היא מוארת, הקשר עם נקודת הכניסה קיים. כשהאור מתחיל להבהב, אתן מתקרבות לגבול. אל תמשיכו מעבר לו בלי לוודא שיש לכן דרך עצמאית לחזור.״

ליארה הידקה את הרצועה שעל כתפה.

״אנחנו מוכנות.״

נעמה הביטה בי.

״את בטוחה?״

״לא.״

היא חייכה בעייפות.

״אז לפחות תיזהרי.״

המעבר נפתח ללא קול.

מעבר לו השתרע מסדרון ארוך, שקירותיו היו עשויים חומר שלא הכרתי. הוא נראה כאבן, אך נע בתנועה איטית, כאילו משהו עמוק בתוכו נושם.

ליארה נכנסה ראשונה.

הלכתי בעקבותיה.

מאחורינו נסגר הפתח, אך הטבעת שבידי המשיכה לזהור.

התקדמנו בשקט.

אחרי זמן מה המסדרון התרחב, והגענו לאולם עצום. לא היו בו תקרה או רצפה ברורות. רק משטחים כהים שנמשכו לכל עבר, וביניהם חללים מלאי אור חלש.

בקצה אחד המשטחים התנתקה חתיכה ונעלמה אל תוך האפלה.

ליארה נעצרה.

״נלך קרוב לקיר.״

המשכנו בזהירות.

בהמשך הדרך מצאנו שבר של מבנה עתיק. חלקו היה שקוע בקרקע, וחלקו התרומם באוויר ללא תמיכה.

על אחד הקירות נראו שבעה עיגולים.

שישה מהם היו מחוקים.

השביעי נותר שלם.

נגעתי בקיר.

הוא היה קר.

״אנחנו קרובות,״ אמרה ליארה.

הסתכלתי בטבעת.

האור שלה החל להבהב.

כעבור זמן קצר הגענו לקצה הנתיב.

לפנינו השתרע גשר צר מעל חלל כהה.

מעבר לו נראתה דלת גדולה, שקועה בתוך קיר לבן.

הטבעת שבידי הבהבה במהירות.

״מכאן אין לנו קשר יציב עם נעמה,״ אמרה ליארה.

הנחתי את העוגן בתוך שקע קטן בקיר, כפי שנעמה הורתה לנו. האור התייצב.

״אם נצטרך לחזור, נצטרך להגיע לכאן,״ אמרתי.

ליארה הנהנה.

היא התכופפה ובחנה את תחילת הגשר.

״אני לא אוהבת את המראה שלו.״

המשטח היה דק, ובכמה מקומות נראו בו סדקים.

ליארה הרימה אבן קטנה והשליכה אותה אל מרכז הגשר.

האבן פגעה במשטח.

נשמע צליל חד.

אחד הסדקים התרחב, ושבר גדול נפל אל החלל שמתחתיו.

לא שמענו אותו פוגע בדבר.

נסוגתי לאחור.

״אנחנו לא עוברות,״ אמרה ליארה.

הסתכלתי על הדלת.

היא הייתה קרובה כל כך, ובכל זאת לא יכולנו להגיע אליה.

״אולי יש דרך אחרת.״

״יכול להיות. אבל אנחנו לא רואות אותה מכאן.״

התקרבתי אל קצה הגשר, בלי לדרוך עליו.

״אתה שומע אותי?״ קראתי.

לרגע לא קרה דבר.

ואז נשמע קול מאחורי הדלת.

״כן.״

זה היה השביעי.

״אנחנו כאן,״ אמרתי.

״אני יודע.״

״הגשר שבור.״

״הוא שבור כבר זמן רב.״

״אז איך חשבת שנגיע אליך?״

״קיוויתי שתמצאו מעבר אחר. פעם היו שניים.״

״איפה השני?״

״אני לא יכול לראות אותו מכאן.״

הבטתי בליארה.

היא בחנה את הקיר שמשמאלנו, אך לא מצאה פתח.

״הנתיב שמוביל אליך מתפורר,״ אמרתי. ״ידעת את זה?״

״לא.״

״המשטחים מאחורינו נעלמים.״

השתררה שתיקה.

״אז תחזרו,״ אמר לבסוף.

״אנחנו עדיין יכולות לחפש את המעבר השני.״

״לא. אם הדרך מתפוררת, אל תישארו שם בגללי.״

הסתכלתי על הדלת.

״אני לא יודעת אם נוכל להגיע לכאן שוב.״

״גם אני לא.״

הוא נשמע עייף.

״אני מצטער,״ אמר. ״חשבתי שהדרך עדיין קיימת.״

״ננסה למצוא פתרון אחר.״

״אל תבטיחי לי.״

״אני לא מבטיחה.״

מאחורינו נשמע רחש עמוק.

ליארה הסתובבה.

הקיר שליד העוגן החל להיסדק.

״אנחנו צריכות ללכת,״ אמרה.

״תחזרו,״ קרא השביעי מעבר לדלת.

לקחתי את העוגן מן השקע.

״ניצור איתך קשר כשנוכל.״

לא חיכיתי לתשובה.

הדרך חזרה השתנתה.

באולם הגדול אחד המשטחים כבר נעלם. נאלצנו לעקוף אותו דרך מעבר צר, שנמשך לצד קיר גבוה.

האור בטבעת החל להבהב.

״אנחנו עדיין בטווח,״ אמרה ליארה.

האצנו את צעדינו.

לפתע נשמע רעש חזק מאחורינו.

המשטח שעליו הלכנו נטה הצדה.

ליארה הספיקה לאחוז בבליטה בקיר, אבל רגלה החליקה אל מעבר לקצה.

תפסתי את ידה.

משקל גופה משך אותי קדימה.

נשכבתי על המשטח והצמדתי את רגליי לבליטה נמוכה.

״תחזיקי!״ קראתי.

״אני מחזיקה!״

ניסיתי למשוך אותה.

היא התרוממה מעט, ואז המשטח רעד שוב.

ידי החליקה לאורך זרועה.

לרגע אחזתי רק בכף ידה.

הבטתי בפניה.

היא הייתה קרובה מספיק כדי שאוכל לראות את המאמץ בלסתה, אבל רחוקה מכדי שאוכל להגיע אל כתפה.

״שחררי את התיק,״ אמרתי.

״העוגן החלופי בפנים.״

״שחררי אותו.״

״אם נאבד אותו, לא נוכל לייצב את הפתח בחזרה.״

הבטתי אל תוך החלל שמתחתיה.

״ליארה. התיק.״

היא עצמה את עיניה לרגע.

אחר כך פתחה את הרצועה.

התיק החליק מכתפה ונפל.

שמעתי את המתכת שבתוכו מכה במשטח שמתחתינו, ואז גם הצליל הזה נעלם.

ליארה שלחה את ידה הפנויה אל הקיר, מצאה אחיזה, ובעזרת שתינו הצליחה להרים את גופה בחזרה.

נשארנו שכובות זו לצד זו, מתנשמות.

המשטח רעד שוב.

״אנחנו חייבות לזוז,״ אמרה.

קמנו.

הגענו אל המסדרון שממנו נכנסנו, אבל הפתח בקצהו היה סגור.

הטבעת שבידי עדיין האירה.

הנחתי אותה על הקיר.

הסימנים סביב הפתח נדלקו, אך לא נפתח מעבר.

״התיק,״ אמרה ליארה.

הסתכלתי עליה.

״העוגן החלופי היה אמור לייצב את הפתח אם הנתיב ייפגע.״

״והוא נפל.״

היא הנהנה.

מאחורינו נשמע רחש נוסף.

המסדרון החל להצטמצם.

״נעמה יכולה לפתוח מהצד שלה?״ שאלתי.

״אם היא עדיין מקבלת את האות.״

הצמדתי את הטבעת לקיר.

״נעמה!״

לא הייתה תשובה.

״נעמה, אנחנו ליד הכניסה!״

האור בטבעת הבהב.

ליארה הניחה את שתי ידיה על הקיר וניסתה להחזיק את הסימנים מוארים.

היא התאמצה כל כך שזרועותיה רעדו.

״תמשיכי לקרוא לה,״ אמרה.

״נעמה!״

הקיר מאחורינו התקרב.

הרגשתי אותו נוגע בגבי.

״ליארה, תתרחקי ממנו.״

״עוד רגע.״

״תתרחקי!״

היא לא זזה.

תפסתי בזרועה ומשכתי אותה אליי בדיוק כשהקיר התקפל פנימה.

לרגע איבדנו את שיווי המשקל.

ואז האור בטבעת התחזק.

סדק בהיר נפתח מולנו.

״עכשיו!״ קראה ליארה.

עברנו יחד.

נפלנו על רצפת התחנה.

נעמה כרעה לידנו מיד.

״איבדתי אתכן,״ אמרה.

היא ניסתה לעזור לליארה לקום, אבל ליארה נשארה לשבת.

״תני לי רגע.״

נעמה הסתכלה על שתינו.

״איפה העוגן החלופי?״

״איבדנו אותו,״ אמרתי.

״מה קרה?״

״ליארה כמעט נפלה.״

נעמה הביטה בה.

״נפצעת?״

״לא משהו רציני.״

אבל כשהיא ניסתה להניע את זרועה, פניה התעוותו.

אדרה הגיעה ועזרה לה להתיישב על מיטה נמוכה.

״תני לי לראות,״ אמרה.

עמדתי ליד הדלת בזמן שבדקה אותה.

הזרוע הייתה פגועה, אבל אדרה אמרה שתוכל לטפל בה.

רק אז הרגשתי עד כמה אני רועדת.

אחרי שאדרה סיימה לחבוש את זרועה של ליארה, נשארנו שתינו בחדר.

היא ישבה על המיטה, מביטה בתחבושת.

״את כועסת עליי?״ שאלתי.

״על מה?״

״שבגללי נכנסנו לשם.״

״אני בחרתי לבוא.״

״אני יודעת.״

היא הסתכלה עליי.

״אז למה את שואלת?״

לא עניתי מיד.

התיישבתי לצדה.

״כשהחזקתי לך את היד, חשבתי שאני עומדת לאבד אותך.״

ליארה הניחה את ידה הבריאה על ידי.

״גם אני פחדתי.״

הבטתי באצבעותיה.

״אני לא רוצה שתיפגעי בגללי.״

״ואני לא רוצה שתחשבי שאת צריכה ללכת לכל מקום מסוכן לבד.״

נשארנו כך זמן מה.

בחוץ נשמעו צעדיה של נעמה, ושקשוק כלים מן החדר הסמוך.

לבסוף נשענתי על כתפה.

היא לא אמרה דבר, רק הידקה מעט את אחיזתה.

בערב חזרתי לבקר את מאלה.

היא הקשיבה בשקט כשסיפרתי לה על הגשר השבור, על הנתיב שקרס ועל השיחה הקצרה עם השביעי.

״אז הוא ביקש שתחזרו,״ אמרה.

״כן. ברגע שהבין שהדרך מסוכנת.״

״ומה את חושבת עליו עכשיו?״

הבטתי בחלון.

״אני חושבת שהוא באמת רוצה לצאת. אבל אני לא יודעת אם הוא יודע איך.״

מאלה הנהנה.

״הגעתן עד הדלת שלו?״

״כן.״

״וראיתן אותה?״

״כן. מעבר לגשר.״

היא חשבה לרגע.

״הוא היה מסוגל לשמוע אתכן?״

״כן.״

״אז אולי הוא יכול לעשות יותר מזה.״

הסתכלתי עליה.

״למה את מתכוונת?״

״אם הוא הצליח לדבר איתכן דרך הדלת, אולי יש משהו בצד שלו שעדיין פועל.״

״הוא אמר שהוא לא יכול לראות את המעבר השני.״

״אולי הוא לא צריך לראות אותו. אולי הוא יכול לחפש אותו מבפנים.״

שתקתי.

מאלה נשענה לאחור.

״אני לא יודעת. אני רק אומרת שלא כל הדרך חייבת להיבנות מן הצד שלכן.״

באותו לילה לא הצלחתי להירדם.

חשבתי על הגשר השבור, על הדלת הלבנה ועל קולו של השביעי מעבר לה.

הוא לא ביקש שנישאר כשהבין שהדרך מסוכנת.

ולראשונה מאז ששמעתי עליו, הצלחתי לדמיין אותו לא רק כמי שממתין לשחרור, אלא כמי שעשוי לקחת חלק ביצירתו.

חשבתי גם על ליארה.

על הרגע שבו גופה החליק מעבר לקצה המשטח, ועל כף ידה שנשארה בתוך ידי.

התיק שנפל אל החשכה לא היה המחיר היחיד של המסע. ידענו עכשיו שהדרך אל השביעי מסוכנת יותר מכפי ששיערנו, ושלא נוכל פשוט לנסות אותה שוב.

קמתי וניגשתי לחלון.

בחוץ הייתה דממה.

על השולחן הונחה הטבעת שנעמה החזירה לי לאחר שבדקה אותה. האור שבה היה יציב עכשיו.

לקחתי אותה בידי.

עד עכשיו חיפשתי דרך להגיע אליו.

לראשונה תהיתי אם גם הוא מחפש דרך להגיע אליי.

סוף פרק ארבעים ואחד

פרק ארבעים ושניים — מן הצד השני ←