המסע אל הנצח — פרק ארבעים ושניים: מן הצד השני

הפרק הארבעים ושניים של ספרי, המסע אל הנצח, מתפרסם כאן פרק אחר פרק. הפרקים הקודמים: פרק 1 · פרק 2 · פרק 3 · פרק 4 · פרק 5 · פרק 6 · פרק 7 · פרק 8 · פרק 9 · פרק 10 · פרק 11 · פרק 12 · פרק 13 · פרק 14 · פרק 15 · פרק 16 · פרק 17 · פרק 18 · פרק 19 · פרק 20 · פרק 21 · פרק 22 · פרק 23 · פרק 24 · פרק 25 · פרק 26 · פרק 27 · פרק 28 · פרק 29 · פרק 30 · פרק 31 · פרק 32 · פרק 33 · פרק 34 · פרק 35 · פרק 36 · פרק 37 · פרק 38 · פרק 39 · פרק 40 · פרק 41.

פרק ארבעים ושניים — מן הצד השני

בבוקר מצאתי את ליארה בגינה.

היא ישבה מתחת לעץ התאנה, זרועה הפצועה מונחת על כרית קטנה. לפניה עמדה קערת פירות שלא נגעה בה.

״את אמורה לנוח,״ אמרתי.

״אני נחה.״

״אדרה אמרה שאת צריכה להישאר במיטה.״

״אדרה אמרה שלא אאמץ את הזרוע. את המיטה הוספת בעצמך.״

התיישבתי לצדה.

היא חייכה, אבל ראיתי שהלילה לא היטיב עמה. מתחת לעיניה הופיעו צללים כהים, וכל תנועה קטנה גרמה לה להדק את שפתיה.

״כואב לך?״

״פחות מאתמול.״

היא הושיטה את ידה הבריאה אל הקערה, בחרה תאנה והגישה לי אותה.

״את חושבת על הדרך לשביעי.״

״כן.״

״מצאת משהו?״

״אולי אנחנו מחפשות מן הכיוון הלא נכון.״

ליארה הביטה בי.

״מאלה אמרה משהו אתמול. היא שאלה אם השביעי מסוגל לפעול מתוך המקום שבו הוא נמצא.״

״והוא מסוגל?״

״אנחנו לא יודעות. אפילו לא שאלנו אותו.״

ליארה נשענה לאחור.

״אז תשאלי.״

״אני רוצה שתהיי שם.״

״אני אהיה. אבל את לא צריכה לחכות עד שאוכל להחזיק שוב תיק על הכתף.״

צחקתי.

היא חייכה, ואז הרצינה.

״רק דבר אחד. אל תסכימי לפתוח שוב את הנתיב ההוא. לא לפני שנבין מה קרה לו.״

״אני לא מתכוונת.״

היא בחנה את פניי.

״טוב.״

נעמה כבר הייתה בסדנה כשנכנסנו.

על שולחנה היו מונחים שני חלקי מתכת שנלקחו מן העוגן הראשי. היא ניקתה אותם במטלית דקה ובחנה את החריטות שעליהם.

״אני רוצה לדבר עם השביעי,״ אמרתי.

״חשבתי שכבר הבנו את זה.״

״בלי לפתוח מעבר. רק קשר קולי.״

נעמה הניחה את המטלית.

״אתמול כמעט איבדתי את שתיכן.״

״אני יודעת.״

״ואני עדיין לא יודעת למה הנתיב התחיל להתפורר.״

״לכן אני לא מבקשת לחזור אליו.״

היא הביטה בליארה, שישבה על כיסא ליד הדלת.

״ואת?״

״אני מעדיפה להישאר הפעם על כיסא שלא זז.״

נעמה חייכה בעל כורחה.

״את הקשר הקולי אני יכולה לבודד. אבל אם יקרה משהו חריג, אני מנתקת אותו מיד.״

״בסדר,״ אמרתי.

״גם אם תחשבי שאנחנו קרובות לפריצת דרך.״

״גם אז.״

הקיר הלבן החשיך בהדרגה.

בהתחלה נשמע רק רחש חלש, כמו רוח העוברת דרך חלון סגור.

ואז עלה קולו של השביעי.

״חזרתן.״

״כן.״

״הצלחתן לצאת מן הנתיב?״

״בקושי. ליארה נפצעה.״

״אני מצטער.״

״אני מתאוששת,״ אמרה ליארה.

הוא שתק לרגע.

״לא ידעתי שהדרך מתפוררת.״

״אנחנו מאמינות לך,״ השבתי. ״אבל לא נוכל להשתמש בה שוב.״

״אז לא ניפגש.״

בקולו לא היה כעס. רק עייפות.

״אולי יש דרך אחרת,״ אמרתי.

״חיפשתי במשך זמן רב.״

״חיפשת דרך לצאת, או דרך להגיע אל הדלת שראינו?״

״מבחינתי זה היה אותו דבר.״

״אולי כבר לא.״

הוא לא השיב.

״מאלה חושבת שייתכן שאתה מסוגל לפעול מן הצד שלך. נעמה רוצה לבדוק את זה בלי לסכן אותך.״

״מה עליי לעשות?״

״קודם כול, לספר לנו מה נמצא סביבך.״

הוא תיאר מרחב לבן, שקט כמעט לחלוטין.

לא היו בו עצים, אדמה או שמיים. הוא יכול היה לנוע, אך לא ידע אם הוא מתקדם באמת. לפעמים נדמה היה לו שהמרחקים משתנים לפי כיוון הליכתו.

״והדלת?״ שאלה נעמה.

״היא תמיד נמצאת באותו מקום.״

״גם כשאתה מתרחק ממנה?״

״כן.״

״יש לה ידית?״

״לא.״

״מה קורה כשאתה נוגע בה?״

״אני מרגיש משהו מוצק. אבל כשאני מנסה לדחוף, אין התנגדות. אני פשוט נשאר במקומי.״

נעמה חשבה לרגע.

״תניח עליה את כף היד. בלי לדחוף.״

המתנו.

כעבור רגע הופיע סימן דק על הקיר שמולנו.

הוא התארך מעט, כאילו מישהו מעביר אצבע על זכוכית מצדה האחר.

״את רואה?״ לחשה ליארה.

התקרבתי.

״כן.״

״מה קרה?״ שאל השביעי.

״ראינו את המקום שבו נגעת.״

שתיקה.

״באמת?״

״כן.״

הוא הניח את ידו שוב.

הפעם הופיעו חמישה סימנים חלשים, זה לצד זה.

ליארה קמה מכיסאה והתקרבה אל הקיר.

״אתה יכול להזיז את היד?״ שאלה.

הסימנים נעו מעט ימינה.

״אני עושה את זה,״ אמר השביעי, וקולו נשמע שונה פתאום. כמעט נדהם.

נעמה התקרבה אל המערכת.

״אני רוצה שתנסה משהו נוסף. תניח את שתי הידיים על הדלת ותישאר כך. אל תפעיל כוח.״

שני כתמים בהירים הופיעו על הקיר.

לרגע לא קרה דבר.

ואז החל האור שביניהם להשתנות.

הקיר לא נפתח, אבל צבעו הלבן נעשה עמוק יותר. מתוך העומק הזה התגבשה צללית.

דמות גבוהה עמדה מעבר לו.

לא יכולתי להבחין בפניה.

״אני רואה אותך,״ אמרתי.

הצללית זעה.

״ואני רואה אור,״ השיב השביעי. ״אבל לא אותך.״

התקרבתי עוד צעד.

רציתי להניח את ידי במקום שבו הופיעה ידו, אך נעמה עצרה אותי.

״לא עכשיו.״

היא הביטה במדדים שעל השולחן.

האור בחדר נחלש.

״תסיר את הידיים,״ אמרה לשביעי.

״עוד רגע.״

״עכשיו.״

הצללית נעלמה.

האור חזר.

״מה קרה?״ שאל.

״הקשר התחיל למשוך כוח מן החדר,״ השיבה נעמה. ״אנחנו עוצרות כאן.״

״אבל ראיתן אותי.״

״כן,״ אמרתי.

הוא נשם נשימה עמוקה, או לפחות כך נשמע לי.

״אחרי כל הזמן הזה, מישהי ראתה אותי.״

נעמה ניתקה את הקשר.

ליארה חזרה לשבת. ראיתי שהיא מחזיקה את זרועה הפצועה קרוב לגופה.

״את צריכה ללכת לאדרה,״ אמרתי.

״עוד מעט.״

״עכשיו.״

היא הביטה בי בחיוך עייף.

״את מתחילה להישמע כמוה.״

ליוויתי אותה עד הדלת.

לפני שיצאה, היא עצרה.

״כשהוא אמר שמישהי ראתה אותו…״

״כן?״

״אני חושבת שזאת הפעם הראשונה ששמעתי אותו שמח.״

הסתכלתי אל הקיר, שכבר חזר להיות לבן.

״גם אני.״

באותו אחר הצהריים נעמה קראה לי אל הסדנה.

היא פרשה על השולחן את השרטוט הישן של המקום שבו הופרדו שבע התודעות.

״מצאתי הסבר למה שראינו,״ אמרה.

״אני מקשיבה.״

״הגבול שמחזיק את השביעי לא נמצא רק בקצה הנתיב שבו הלכתן. הוא נוגע גם בחדר הקשר שלנו. כשההפרדה בין התודעות בוטלה, חלק מן החסימות הישנות נחלשו.״

״אז אפשר לפתוח אותו מכאן?״

״אולי. אבל לא בכוח. אם ננסה לשבור אותו, אנחנו עלולות לפגוע בשביעי.״

״ומה דרוש כדי לפתוח אותו?״

נעמה הצביעה על שישה סימנים שהקיפו את המרכז.

״מי שיצרו את הגבול עדיין מחזיקות בחלקים ממנו.״

הבנתי מיד.

״שש התודעות.״

״כן.״

״כולן יצטרכו להסכים?״

״אני לא יודעת. אבל אם אחת מהן עדיין מחזיקה חלק מן הגבול, אני לא יכולה להתעלם ממנו.״

ישבתי מול השרטוט.

אחרי כל מה שקרה, ידעתי כמה קשה יהיה לבקש מהן לשחרר את השביעי.

ידעתי גם שאורה כבר ניסתה לפעול בלי הסכמת האחרות, וכמעט גרמה לאסון.

״אני אדבר איתן,״ אמרתי.

נעמה הנהנה.

״אני אבוא איתך.״

לא כינסנו אותן לחדר אחד.

ביקשתי מנעמה לפתוח שש שיחות נפרדות, ולהציג לכל אחת מהן את אותם נתונים.

לא רציתי שאחת תענה בשם האחרות.

סרה הקשיבה בשקט.

״את מבקשת שאוותר על חלק מן ההפרדה שהגנה עליי,״ אמרה.

״אני מבקשת שתבדקי אם אפשר לשחרר אותו בלי לאבד את ההגנה שלך.״

״ומה אם אי אפשר?״

״אז לא אדרוש ממך לעשות זאת.״

היא לא השיבה מיד.

״אני מוכנה לבדיקה,״ אמרה לבסוף. ״לא לפתיחה.״

ודה סירבה אפילו לבדיקה.

״אני לא רוצה שום קשר נוסף אליו,״ אמרה.

״בסדר.״

היא הביטה בי בחשד.

״זה הכול?״

״זה הכול.״

״לא תנסי לשכנע אותי?״

״אם תרצי לשמוע מה גילינו, אספר לך. אבל לא אכפה עלייך להשתתף.״

ודה ניתקה את הקשר.

אורה הסכימה מיד, אך נעמה הבהירה שלא תוכל להשתתף עד שתושלם בדיקת המנגנון שהפעילה בתחנה.

שתיים מן האחרות ביקשו זמן לחשוב. אחת הסכימה לאפשר לנעמה לבדוק את חלקה, בתנאי שתוכל לעצור בכל רגע.

כשסיימנו, לא הייתה בידינו הסכמה משותפת.

אבל היו שלוש תודעות שהסכימו לבדיקה מוגבלת, אחת שסירבה, שתיים שעדיין התלבטו, ואורה שהייתה מוכנה לעזור אך נדרשה להמתין.

נעמה רשמה את התשובות.

״זה יספיק כדי להתחיל להבין את הגבול,״ אמרה.

״אבל לא כדי לפתוח אותו.״

״עדיין לא.״

לקראת ערב חזרתי לחדר הקשר.

רציתי לספר לשביעי מה גילינו, לפני שישמע על כך ממישהי אחרת.

נעמה הפעילה את המערכת ונשארה ליד השולחן.

״אתה שומע אותי?״ שאלתי.

״כן.״

״דיברנו עם השש. חלקן מוכנות לעזור לנו לבדוק כיצד אפשר לפתוח את הגבול. אחרות עדיין חוששות.״

״הן חוששות ממני.״

״כן.״

הוא שתק.

״ואת?״ שאל לבסוף.

״אני חוששת ממה שאנחנו עדיין לא מבינים.״

״זה לא אותו דבר.״

״לא.״

שמעתי אותו מתרחק מעט מן הדלת.

״כל הזמן הזה חשבתי שאם אצליח לצאת, הן שוב יחליטו מה מותר לי להיות.״

״אני לא יכולה להבטיח מה הן יעשו.״

״אני יודע.״

המתנתי.

״יש משהו שלא סיפרתי לכן,״ אמר.

הבטתי בנעמה.

״מה?״

״מאז שנגעתי בדלת, המקום סביבי השתנה.״

״באיזה אופן?״

״הדלת כבר לא נראית אותו דבר. אני יכול לראות את הקצה שלה.״

נעמה התקרבה.

״ומה נמצא מעבר לקצה?״

״מעבר צר. חשוך.״

״אתה יכול להגיע אליו?״

״אני חושב שכן.״

״אל תנסה לעבור עדיין,״ אמרה נעמה. ״אנחנו צריכות לדעת אם הוא מחובר לנתיב שקרס.״

״אני לא מתכוון לעבור בלי לדעת לאן.״

הסתכלתי על הקיר.

״אתה יכול לתאר לנו את המעבר?״

הוא החל לתאר את מה שראה.

הקשבתי לפרטים, ונעמה שרטטה אותם.

לא היה שם שער נסתר או מנגנון חדש. רק שוליים של מבנה שמעולם לא הצליח להבחין בהם, מפני שכל ניסיונותיו התרכזו בדלת עצמה.

״אתה מסוגל ללכת לאורך הקיר?״ שאלה נעמה.

״כן.״

״אז תבדוק אם המעבר נמשך עד הפינה. אל תיכנס אליו.״

המתנו.

שמענו את צעדיו מתרחקים.

כעבור זמן קצר חזר קולו.

״הוא מגיע עד הפינה. ומשם אני רואה אור.״

נעמה סימנה נקודה על השרטוט.

״איזה אור?״

״חלש. אבל שונה מן האור שיש כאן.״

״אתה יכול להישאר במקום שבו אתה עומד?״

״כן.״

״אז תישאר שם. אני רוצה לבדוק משהו.״

נעמה ביקשה ממני לבוא אחריה.

יצאנו מחדר הקשר ועברנו במסדרון שהוביל אל החצר הפנימית של התחנה.

היא נשאה את השרטוט ביד אחת ומכשיר קטן ביד השנייה.

״מה אנחנו מחפשות?״ שאלתי.

״אם מה שהוא רואה נמצא בצד הזה של הגבול, ייתכן שנוכל לזהות את המקום.״

עברנו לאורך הקיר החיצוני.

נעמה עצרה ליד פינה שלא הקדשתי לה תשומת לב קודם.

היא הצמידה את המכשיר לאבן.

האור שעליו הבהב.

״כאן,״ אמרה.

״את בטוחה?״

״לא. אבל יש כאן תגובה שמתאימה לתיאור שלו.״

היא התרחקה מעט.

בקיר נראתה שקערורית צרה, כמעט בלתי מורגשת. צמחים קטנים צמחו מתוכה.

התכופפתי והעברתי את אצבעותיי על האבן.

היא הייתה חמימה.

״זה לא היה כאן קודם?״ שאלתי.

״הקיר היה כאן. אני לא יודעת אם השקעים האלה היו גלויים.״

נעמה חזרה למכשיר.

״אני רוצה שתעמדי קצת לאחור.״

עשיתי כדבריה.

היא הפעילה את הקשר הקולי.

״אתה עדיין ליד הפינה?״

״כן.״

״תניח את היד על הקיר שמשמאלך.״

כעבור רגע רעד אחד העלים שצמחו בשקערורית.

לא הייתה רוח.

נעמה הסתכלה עליי.

היא לא חייכה, אבל ראיתי את ההתרגשות בפניה.

״תסיר את היד,״ אמרה.

העלה חדל לנוע.

״תנסה שוב.״

הוא נע פעם נוספת.

התקרבתי אל הקיר.

יכולתי להושיט יד ולגעת במקום שבו הופיע הסימן.

נעמה הניחה יד על זרועי.

״עוד לא.״

הנהנתי.

״אתה שומע אותי?״ קראתי.

״כן.״

״אנחנו עומדות בצד השני של הקיר.״

שתיקה.

״כאן?״

״כן.״

הוא נשם עמוק.

״אני לא רואה אתכן.״

״גם אנחנו לא רואות אותך.״

״אבל אתן שם.״

״אנחנו כאן.״

הוא לא ענה מיד.

אחר כך שמעתי אותו אומר:

״אני מפחד לזוז.״

הבטתי באבן החמימה.

״אז אל תזוז.״

״ומה אם המקום ייסגר שוב?״

״אנחנו יודעות עכשיו איפה לחפש אותך.״

״את לא יודעת אם תצליחו לפתוח.״

״נכון.״

השתיקה בינינו הייתה ארוכה.

ואז אמר:

״אני אשאר כאן עוד קצת.״

כשחזרנו לסדנה, נעמה כבר לא ניסתה להסתיר את התרגשותה.

״זה משנה הכול,״ אמרה.

״למה?״

״כי עכשיו אנחנו יודעות איפה הגבול פוגש את המקום שלנו. לא צריך להיכנס שוב לנתיב הישן.״

״אבל עדיין צריך את הסכמת השש.״

״לפחות של מי שחלקן מחזיק את האזור הזה סגור. אני אבדוק אם אפשר לבודד את החלקים האחרים.״

הסתכלתי על השרטוט.

בפעם הראשונה הוא לא נראה לי כמו מפה של מקום רחוק.

הקיר שמאחוריו עמד השביעי היה חלק מן התחנה שבה חיינו, במרחק הליכה קצר מן הגן.

כל הזמן הזה חיפשנו אותו מעבר למרחבים שלא הכרנו.

ועכשיו ידענו היכן הוא עומד.

בלילה חזרתי אל ליארה.

היא שכבה במיטתה וקראה ספר. כשהרימה את ראשה, ראיתי שהכאב בזרועה פחת.

״את נראית כאילו קרה משהו,״ אמרה.

התיישבתי לידה וסיפרתי לה.

על הפינה, על הקיר, על העלה שזז בלי רוח.

ליארה סגרה את הספר.

״אז הוא באמת קרוב.״

״כן.״

״ואת שמחה?״

״מאוד.״

היא חייכה.

״אני שמחה בשבילך.״

הבטתי בתחבושת שעל זרועה.

״הלוואי שיכולת להיות שם.״

״גם אני. אבל אני מעדיפה לשמוע על קירות שנוגעים בהם מאשר על גשרים שנופלים מהם.״

צחקנו.

אחר כך נשארתי לשבת לידה עד שנרדמה.

למחרת בבוקר חזרתי אל הפינה שבחצר.

השמש עדיין לא עלתה לגמרי. טיפות מים קטנות נחו על העלים שצמחו בין האבנים.

נעמה כבר הייתה שם.

״הוא עדיין בצד השני,״ אמרה.

״כל הלילה?״

״הוא אמר שלא רצה להתרחק.״

התקרבתי אל הקיר.

״בוקר טוב,״ אמרתי.

לרגע לא נשמעה תשובה.

ואז עלה קולו.

״בוקר טוב.״

המילים הפשוטות נשמעו מוזרות מפיו של מי שחי זמן רב כל כך ללא בוקר או ערב.

״ישנת?״ שאלתי.

״אני לא יודע אם זה היה שינה. אבל נחתי.״

״אנחנו ממשיכות לבדוק איך לפתוח את הגבול.״

״אני יודע. נעמה סיפרה לי.״

הבטתי בה.

היא חייכה.

״הוא שאל הרבה שאלות.״

״ואת ענית?״

״על מה שידעתי.״

הנחתי את כף ידי על האבן, במקום שבו רעד העלה ביום הקודם.

נעמה לא עצרה אותי הפעם. היא כבר בדקה שהמגע אינו משנה את יציבות הגבול.

״אתה מרגיש משהו?״ שאלתי.

״לא.״

הזזתי מעט את ידי.

״ועכשיו?״

״לא.״

כמעט הסרתי אותה, אבל אז שמעתי אותו אומר:

״חכי.״

נשארתי במקומי.

״אני לא מרגיש את היד שלך,״ אמר. ״אבל כשאת מדברת, אני יודע בדיוק מאיפה הקול מגיע.״

חייכתי.

״אז אני כאן.״

״אני יודע.״

עבר זמן מה.

ואז שאל:

״כשתצליחו לפתוח, מה יקרה אם אגלה שאני לא יודע איך לחיות בחוץ?״

הבטתי אל הגן שמאחוריי.

עצים נעו ברוח הבוקר. ציפור קטנה נחתה על שפת הבריכה, שתתה ועפה.

חשבתי על אילה, שיצאה לראשונה אל העולם ולא ידעה אפילו מה תעשה עם כל המרחב שנפתח לפניה.

״לא תצטרך לדעת הכול ביום הראשון,״ אמרתי.

״ואם לא ארצה להישאר?״

״אז נצטרך להבין לאן אתה רוצה ללכת.״

״ואם ארצה להיות לבדי?״

״תוכל להיות לבדו.״

הוא שתק לרגע.

״איש מעולם לא אמר לי את זה.״

הסרתי את ידי מן הקיר.

״אז הגיע הזמן שמישהו יאמר.״

עמדתי שם עוד זמן מה, עד שנעמה ביקשה ממני לחזור איתה לסדנה.

לפני שהתרחקתי, שמעתי את השביעי קורא לי.

״חכי.״

הסתובבתי.

״כן?״

״אתמול מצאתי את המעבר השני.״

״אני יודעת.״

״לא סיפרתי לך מה עשיתי אחר כך.״

התקרבתי שוב.

״מה עשית?״

״בהתחלה פחדתי להיכנס. חשבתי שאם אעזוב את הדלת, לא אצליח למצוא אותה שוב.״

הוא עצר.

״אבל אז הבנתי שאם אמשיך לעמוד מולה, שום דבר לא ישתנה.״

הסתכלתי על הקיר.

״אז הלכת.״

״כן.״

הקול שלו היה שקט, אך יציב.

״זאת הפעם הראשונה מזה זמן רב שלא חיכיתי שמישהו אחר יפתח לי את הדרך.״

עמדתי מול האבן, וחשבתי על המרחק שעברנו כדי להגיע עד כאן.

על הגשר השבור, על היד של ליארה שכמעט נשמטה משלי, ועל הפחד שהחזיר אותנו הביתה.

בסופו של דבר לא היה זה מסע נוסף שהביא אותנו קרוב יותר אל השביעי.

הוא עצמו עשה את הצעד החסר.

ומעבר לקיר, במרחק של כף יד ממני, עמד מי שעד לא מזמן הכרתי רק כקול.

סוף פרק ארבעים ושניים

פרק ארבעים ושלושה — הפעם הראשונה ←