המסע אל הנצח — פרק ארבעים ושלושה: הפעם הראשונה

הפרק הארבעים ושלושה של ספרי, המסע אל הנצח, מתפרסם כאן פרק אחר פרק. הפרקים הקודמים: פרק 1 · פרק 2 · פרק 3 · פרק 4 · פרק 5 · פרק 6 · פרק 7 · פרק 8 · פרק 9 · פרק 10 · פרק 11 · פרק 12 · פרק 13 · פרק 14 · פרק 15 · פרק 16 · פרק 17 · פרק 18 · פרק 19 · פרק 20 · פרק 21 · פרק 22 · פרק 23 · פרק 24 · פרק 25 · פרק 26 · פרק 27 · פרק 28 · פרק 29 · פרק 30 · פרק 31 · פרק 32 · פרק 33 · פרק 34 · פרק 35 · פרק 36 · פרק 37 · פרק 38 · פרק 39 · פרק 40 · פרק 41 · פרק 42.

פרק ארבעים ושלושה — הפעם הראשונה

בבוקר שבו עמדנו לפתוח את הגבול, ירד גשם.

טיפות דקות הצטברו בקצות העלים ונשרו אל האדמה. עמדתי ליד החלון והקשבתי להן. חשבתי על השביעי, הנמצא במרחק צעדים אחדים מאיתנו, אך עדיין מופרד מן העולם בקיר שאינו מאפשר לו לעבור.

תהיתי אם הוא שומע את הגשם כפי שאני שומעת אותו. אם הוא מסוגל להבחין בין טיפה הנופלת על אבן לבין טיפה הנספגת באדמה.

נעמה נכנסה לחדר ובידה לוח קטן.

״אנחנו מוכנות,״ אמרה.

הסתובבתי אליה.

״לפתוח את הגבול?״

״לנסות לפתוח מעבר בתוכו.״

היא פרשה את השרטוט על השולחן.

״שלוש התודעות שהסכימו לבדיקה שחררו את אחיזתן באזור שמצאנו. סרה הסכימה לשחרר חלק נוסף, לאחר שווידאנו שהדבר לא ישפיע על החיבור שלה.״

״ומה עם ודה?״

״החלק שלה נמצא מחוץ לאזור שנפתח. הוא יישאר סגור. גם החלקים שהאחרות לא הסכימו לשחרר יישארו כפי שהם.״

״אז אין צורך בהסכמת כולן?״

״לא כדי ליצור את הפתח הזה. אנחנו לא מפרקות את הגבול כולו. אנחנו פותחות רק את החלק שכבר אינו מוחזק בידי מי שמתנגדת לכך.״

הבטתי בשרטוט.

״ואורה?״

״היא מסרה לי את הפרטים על המנגנון שהפעילה בתחנה. לא אפשרתי לה להשתתף בפתיחה.״

״והשביעי?״

נעמה קיפלה את השרטוט.

״הוא יודע שאנחנו מתכוננות. אבל לפני שנפתח, יש דבר נוסף שעלינו לומר לו.״

מצאנו את ליארה בגינה.

היא ישבה מתחת לעץ התאנה, זרועה הפצועה מונחת על כרית. כשהתקרבנו, הניחה את הספר שקראה.

״היום?״ שאלה.

״כן,״ השבתי.

היא הביטה בנעמה.

״את בטוחה שהפתח יחזיק?״

״אני בטוחה שאנחנו מסוגלות לעצור אם הוא לא יחזיק. זה לא אותו דבר.״

ליארה הנהנה.

״אני באה.״

״אדרה ביקשה שלא תאמצי את היד,״ הזכרתי לה.

״אני לא מתכוונת לפתוח את הקיר בעצמי.״

חייכתי.

היא קמה בזהירות והלכה לצדנו.

בדרך חלפנו על פני החדר שבו התאוששה מאלה. הדלת הייתה פתוחה, והיא ישבה ליד החלון.

״שמעתי שאתן מנסות היום,״ אמרה.

״כן.״

היא הביטה בי זמן ממושך.

״כשתראי אותו, אל תחפשי את מי שחשבת שתמצאי.״

״למה את מתכוונת?״

״אני חושבת שהוא עומד להפתיע גם את עצמו.״

נעמה הציבה שלושה מכשירים קטנים סביב פינת הקיר.

האדמה הייתה לחה, וריח העלים הרטובים מילא את החצר.

אדרה הגיעה ונעמדה מעט מאחורינו. אילה הופיעה זמן קצר אחריה.

היא לא ביקשה הסבר ולא התקרבה אל הקיר. רק אמרה שהיא רוצה להיות שם, ונשארה ליד העץ הגדול.

נעמה הפעילה את הקשר.

״אתה שומע אותנו?״

״כן.״

קולו של השביעי הגיע מתוך האבן.

״אנחנו עומדות לפתוח את המעבר,״ אמרה. ״אבל קודם אני צריכה להסביר לך משהו.״

״אני מקשיב.״

״הצורה שלך עדיין נשענת בחלקה על המרחב שבו הוחזקת. יש גם קשר ישן בינך לבין שש התודעות. הוא נחלש מאוד, אבל לא נעלם לגמרי.״

״אני יודע.״

״אם תעבור, נצטרך לנתק את החלק האחרון שמאפשר לקשר הזה להחזיק אותך. אחרת לא תוכל להתקיים כאן באופן עצמאי.״

השביעי שתק.

״מה פירוש לנתק?״ שאל לבסוף.

״שלא תוכל לחזור ולהיות מחובר אליהן כפי שהייתם פעם. לא באמצעות אותו קשר.״

הגשם התחזק מעט.

״לתמיד?״

״ככל שאנחנו מסוגלות לדעת.״

הוא לא השיב.

נעמה המשיכה:

״אני יכולה להשאיר את המעבר פתוח לזמן מוגבל, אבל איני יכולה לבחור במקומך. אם אינך רוצה לוותר על הקשר הישן, נעצור כאן.״

חלפו רגעים ארוכים.

״אני צריך לחשוב,״ אמר.

״כמובן.״

נעמה כיבתה את הקשר והשאירָה את המכשירים במקומם.

ישבנו תחת העץ והמתנו.

איש לא ניסה למלא את השתיקה.

חשבתי על השביעי, שחי במשך זמן רב כל כך עם נוכחותן של שש התודעות בתוכו או סביבו, גם לאחר שנפרדו ממנו. על הפחד שלהן מפני חיבור שלא יכלו להשתחרר ממנו, ועל הפחד שלו להישאר לבדו.

הבנתי מדוע ההחלטה קשה לו.

החיבור ההוא היה חלק מן הדרך שבה הכיר את עצמו.

אם יוותר עליו, לא יוכל עוד להגדיר את קיומו באמצעות האחרות.

ליארה התיישבה לידי.

״את רוצה לדבר איתו?״ שאלה.

״אני לא רוצה להשפיע על ההחלטה שלו.״

״את יכולה להיות לידו בלי להחליט בשבילו.״

הסתכלתי עליה.

היא לא הוסיפה דבר.

אחרי זמן מה קמתי וניגשתי אל הקיר.

״אתה שומע אותי?״ שאלתי.

״כן.״

״רק רציתי לומר שאני כאן.״

״אני יודע.״

נשענתי קלות על האבן.

״אני מפחד,״ אמר לפתע.

״ממה?״

״שאם אוותר על הקשר, לא יישאר ממני דבר שאני מכיר.״

הבטתי אל העצים.

״אני לא יודעת מה תרגיש אחר כך.״

״ואם אגלה שטעיתי?״

לא הייתה לי תשובה שתוכל להבטיח לו שלא יתחרט.

״אז זאת תהיה טעות שאתה בחרת,״ אמרתי לבסוף. ״לא משהו שמישהו אחר עשה לך.״

הוא שתק.

״זה לא מנחם במיוחד,״ אמר.

״אני יודעת.״

להפתעתי, שמעתי אותו צוחק בשקט.

אחר כך נותק הקשר מצדו.

כשהשביעי קרא לנו שוב, השמש כבר עמדה גבוה מעל העצים.

נעמה הפעילה את המערכת.

״החלטת?״ שאלה.

״כן.״

הוא נשם עמוק.

״אני רוצה לצאת. ואני מוכן לוותר על הקשר הישן.״

״אתה מבין שלא נוכל לשחזר אותו אחר כך?״

״כן.״

״ואתה רוצה שנמשיך?״

״אני רוצה.״

נעמה הביטה בי, ואז בליארה.

״נתחיל.״

בתחילה לא קרה דבר.

אחר כך הופיע על האבן קו אנכי, דק ובהיר. הוא התארך באטיות מן הקרקע עד מעל ראשי.

הקיר נעשה שקוף למחצה.

מעבר לו ראיתי מרחב לבן, חסר עומק כמעט.

ובתוכו עמד השביעי.

לראשונה ראיתי את פניו.

הוא נראה כאדם מבוגר, בעל מצח רחב, עיניים כהות ושיער בהיר שנפל על כתפיו. אך קווי גופו לא היו יציבים לגמרי. האור שסביבו חדר לעיתים דרך זרועותיו, כאילו עדיין לא הוחלט היכן הוא מסתיים והמרחב מתחיל.

הוא הביט בנו.

ראיתי כיצד עיניו עוברות מפנים לפנים, נעצרות על העצים שמאחורינו, על האדמה הרטובה, על השמיים.

״יש כל כך הרבה צבעים,״ אמר.

נעמה התקרבה אל המכשירים.

״אתה יכול להתקדם צעד אחד.״

הוא צעד.

כף רגלו נגעה בקו האור.

״מה אתה מרגיש?״ שאלה.

״קור.״

״כאב?״

״לא.״

״תושיט את היד מעבר לפתח.״

הוא הושיט את ידו.

אצבעותיו עברו דרך האור.

לרגע נעשו שקופות, ואז התגבשו שוב.

היד הייתה קרובה אליי.

קרובה כל כך שיכולתי להושיט את ידי ולגעת בה.

אבל נעמה ביקשה שלא נעשה זאת עדיין.

השביעי הסתכל על כף ידו.

״אני מרגיש את האוויר,״ אמר.

הוא סובב אותה באטיות, כאילו ניסה להבין מה בדיוק נוגע בעורו.

״הוא זז.״

״זאת הרוח,״ אמרתי.

הוא הביט בי.

״אני יודע מהי רוח.״

הוא עצר.

״אבל לא ידעתי שהיא מרגישה כך.״

נעמה אפשרה לו להתקדם.

הוא העביר את זרועו השנייה, ואז את כתפיו.

ברגע שגופו הגיע אל קו הגבול, החלה דמותו להיטשטש.

אחד המכשירים השמיע צליל נמוך.

״עצור,״ אמרה נעמה.

השביעי קפא במקומו.

״מה קורה?״ שאלתי.

״המרחב הישן עדיין מחזיק בחלק מצורתו.״

היא הביטה בו.

״עכשיו נצטרך לנתק את הקשר. אתה עדיין מסכים?״

הוא הביט לאחור.

ראיתי את המרחב הלבן משתקף בעיניו.

לרגע חשבתי שיחזור.

״כן,״ אמר.

נעמה הפעילה את המנגנון.

הצליל הנמוך התגבר.

השביעי עצם את עיניו.

האור סביב כתפיו התפזר, ודמותו נעשתה כמעט שקופה.

הוא הושיט יד לאחור, כאילו חיפש משהו שאינו נראה לעינינו.

״אני לא שומע אותן,״ אמר.

נעמה עצרה את הפעולה.

״אתה רוצה שנפסיק?״

הוא לא השיב מיד.

״תמיד היה משהו,״ אמר. ״גם כשלא רציתי לשמוע. תמיד ידעתי שהן קיימות מעבר לשקט.״

הוא פקח את עיניו.

״ועכשיו אין כלום.״

עמדתי מולו.

לא ידעתי אם השתיקה החדשה הזאת תהיה עבורו הקלה או אובדן.

אולי שניהם.

״אתה רוצה לחזור?״ שאלתי.

הוא הביט בי.

ראיתי את הפחד בפניו, אבל גם דבר אחר. נחישות שעד אותו רגע לא הכרתי אצלו.

״לא.״

הוא הוריד את ידו.

״אני רוצה להמשיך.״

נעמה חידשה את הפעולה.

האור סביבו נעלם.

לרגע עמד השביעי בין שני המקומות, ללא תמיכה מן המרחב שהכיר.

ואז צעד קדימה.

הוא יצא.

לא נשמע קול גדול, והאדמה לא רעדה.

הפתח נותר מאחוריו, דק ובהיר, בעודו עומד בחצר ומביט סביב.

דמיינתי את הרגע הזה פעמים רבות. חשבתי שארגיש ניצחון, אולי התעלות, כאילו הצלחנו להשיב לעולם דבר שאבד ממנו.

אבל האיש שעמד מולי נראה אבוד.

ידיו היו תלויות לצדי גופו, והוא לא ידע היכן להניח אותן. עיניו נעו ללא הרף, מתקשות להישאר על דבר אחד. כשעלה רחש מן העצים, הוא הסתובב בבהלה.

כל מה שהיה עבורי טבעי ופשוט הגיע אליו בבת אחת.

הרוח.

האור.

ריח האדמה.

קולות הציפורים.

המרחק שבין גופו לבין גופנו.

הוא ניסה לצעוד, אך נעצר כשכף רגלו החליקה מעט על הקרקע הרטובה.

התקרבתי צעד אחד.

״אתה בסדר?״

הוא הביט בי.

״אני לא יודע.״

חייכתי אליו בעדינות.

״אתה לא חייב לדעת עכשיו.״

הוא השפיל את מבטו אל כפות רגליו.

ואז התכופף.

הניח את ידו על האדמה הרטובה.

אצבעותיו שקעו מעט בבוץ.

הוא הרים את היד והביט בה.

״זה נשאר עליי,״ אמר.

״כן.״

הוא שפשף את האדמה בין אצבעותיו.

״ואני יכול להסיר את זה.״

״כן.״

חיוך קטן הופיע על פניו.

הוא פתח את כף ידו והניח לרוח לייבש את הבוץ.

נעמה בחנה את המדדים.

״הצורה שלו יציבה. אני סוגרת את הפתח.״

השביעי הסתובב.

הקו הבהיר הצטמצם לאט.

הוא הביט במרחב הלבן שהלך ונעלם.

לא ניסה לעצור אותו.

לבסוף נסגר הקיר לחלוטין.

במקום שבו עמד הפתח נותרה האבן הישנה, לחה מן הגשם.

השביעי עמד מולה זמן מה.

״זה נגמר?״ שאל.

״המעבר נסגר,״ אמרה נעמה. ״אבל אתה כאן.״

הוא הסתובב אלינו.

״כן,״ אמר בשקט. ״אני כאן.״

אילה התקרבה אליו.

הוא הבחין בה ועצר.

״את אילה,״ אמר.

״כן.״

הוא הביט בה במבוכה.

״אני יודע מה קרה לך בתחנה.״

״אני יודעת שלא אתה דיברת איתי.״

״ובכל זאת אני מצטער.״

היא הנהנה.

לא הייתה ביניהם מחילה גדולה או הבטחה לחברות.

רק שניים שעמדו זה מול זה לראשונה.

טיפת גשם נפלה על ידו.

הוא הרים אותה והביט בטיפה שהתפשטה על עורו.

אילה חייכה.

״אתה רוצה לראות את הבריכה?״

הוא הסתכל לעברה.

״אולי אחר כך.״

״בסדר.״

היא התרחקה והניחה לו לעמוד לבדו.

אדרה הובילה אותו אל חדר קטן ליד הגן.

נעמה ביקשה שיישאר בקרבת התחנה בימים הראשונים, עד שתוכל לוודא שגופו ממשיך להתקיים ביציבות.

הוא הסכים.

החדר היה פשוט.

מיטה, שולחן, קערת מים וחלון שפנה אל העצים.

השביעי נכנס לאט.

הוא נגע בשולחן, אחר כך במשענת הכיסא. העביר את אצבעותיו על מסגרת החלון והביט החוצה.

״זה בשבילי?״ שאל.

״כן,״ אמרתי.

״אני יכול להישאר כאן?״

״בוודאי.״

״ואני יכול לצאת?״

״מתי שתרצה. נעמה רק מבקשת שתודיע לה אם תתרחק מן התחנה בימים הקרובים.״

הוא הנהן.

אחר כך פנה אל הדלת.

״אפשר לסגור אותה?״

״כן.״

״מבפנים?״

הראיתי לו את הבריח.

הוא בחן אותו ארוכות.

העביר אותו לצד אחד, ואז החזיר.

פתח את הדלת וסגר אותה.

ושוב פתח.

לא מיהרתי.

לבסוף השאיר אותה פתוחה.

״מעולם לא הייתה לי דלת שיכולתי לסגור בעצמי,״ אמר.

הסתכלתי עליו.

״עכשיו יש לך.״

בערב חזרתי אליו.

הדלת הייתה פתוחה למחצה.

הוא ישב ליד החלון, ובידו פרי שלקח מן הגן.

״אתה רעב?״ שאלתי.

״אני לא יודע.״

״אז למה לקחת אותו?״

הוא הניח את הפרי על השולחן.

״רציתי להרגיש את המשקל שלו.״

התיישבתי מולו.

הוא הביט בי זמן מה.

״הן יודעות שאני כאן?״

״כן. נעמה הודיעה להן.״

״מה הן אמרו?״

״חלקן עדיין לא השיבו.״

הוא העביר את אצבעותיו על קליפת הפרי.

״אני לא רוצה לחזור למה שהיינו.״

״גם הן לא.״

הוא הרים את מבטו.

״אז אולי יש בינינו הסכמה ראשונה.״

״אולי.״

שתקנו.

אחר כך אמר:

״אני רוצה לדבר איתן. לא כדי לחזור להיות חלק מהן. אני רוצה לדעת אם נוכל להיפגש בלי לפחד זה מזה.״

״אני חושבת שזאת התחלה טובה.״

״אבל לא היום.״

״לא היום,״ הסכמתי.

הוא הביט אל החלון.

״אני צריך להתרגל קודם לשקט הזה.״

״הוא קשה לך?״

״קצת.״

הוא חייך חיוך מהוסס.

״אבל הוא שלי.״

קמתי לצאת.

השביעי ליווה אותי אל הדלת.

״תודה,״ אמר.

״על מה?״

הוא חשב רגע.

״על כך שלא משכת אותי החוצה.״

הבטתי בו.

״אתה יצאת בעצמך.״

הוא הנהן.

״כן.״

יצאתי אל המסדרון.

לפני שהתרחקתי, שמעתי את הבריח נע.

הוא סגר את הדלת.

עצרתי לרגע.

אחר כך נשמע הבריח שוב.

הדלת נפתחה מעט.

השביעי הציץ החוצה, ראה שאני עדיין שם וחייך.

ואז סגר אותה פעם נוספת.

הפעם לא פתח.

כשיצאתי אל הגן, ליארה ישבה ליד הבריכה.

התיישבתי לצדה.

״איך הוא?״ שאלה.

״אני חושבת שהוא מתחיל להבין שהוא חופשי.״

היא הסתכלה אל החלון המואר.

״ואת?״

״מה איתי?״

״איך את מרגישה עכשיו, כשהצלחת להגיע אליו?״

חשבתי על השאלה.

על כל הדרכים שחיפשתי, על הסכנות שלקחנו ועל הפחד שלא נצליח.

״אני שמחה,״ אמרתי. ״אבל לא כמו שחשבתי שאהיה.״

״למה?״

״כי כל הזמן דמיינתי את הרגע שבו נשחרר אותו. לא חשבתי מספיק על היום שאחריו.״

ליארה הנהנה.

״מחר יהיה יום חדש גם בשבילו.״

הבטתי אל החלון.

האור עדיין דלק בחדרו.

לא ידעתי אם השביעי יצליח להסתגל לעולם, אם שש התודעות יסכימו לפגוש אותו, או אם הפחד הישן יוכל אי פעם להיעלם לחלוטין.

אבל כבר לא היה צורך למצוא עוד דרך אליו.

הוא היה כאן.

קמתי מן הספסל וראיתי את צלליתו חולפת מאחורי החלון.

לרגע הרים את ידו לעברי.

הרמתי את ידי בחזרה.

ואז התרחקתי, והנחתי לו להישאר לבדו בחדר שבחר לסגור או לפתוח כרצונו.

סוף פרק ארבעים ושלושה

פרק ארבעים וארבעה — מה שנותר בינינו ←