המסע אל הנצח — פרק ארבעים וארבעה: מה שנותר בינינו

הפרק הארבעים וארבעה של ספרי, המסע אל הנצח, מתפרסם כאן פרק אחר פרק. הפרקים הקודמים: פרק 1 · פרק 2 · פרק 3 · פרק 4 · פרק 5 · פרק 6 · פרק 7 · פרק 8 · פרק 9 · פרק 10 · פרק 11 · פרק 12 · פרק 13 · פרק 14 · פרק 15 · פרק 16 · פרק 17 · פרק 18 · פרק 19 · פרק 20 · פרק 21 · פרק 22 · פרק 23 · פרק 24 · פרק 25 · פרק 26 · פרק 27 · פרק 28 · פרק 29 · פרק 30 · פרק 31 · פרק 32 · פרק 33 · פרק 34 · פרק 35 · פרק 36 · פרק 37 · פרק 38 · פרק 39 · פרק 40 · פרק 41 · פרק 42 · פרק 43.

פרק ארבעים וארבעה — מה שנותר בינינו

בבוקר שלאחר שחרורו של השביעי מצאתי אותו עומד יחף ליד הבריכה.

השמש עדיין לא עלתה מעל צמרות העצים, והאדמה הייתה קרירה מן הגשם שירד בלילה. הוא עמד ללא תנועה והתבונן בדג קטן שחלף מתחת לפני המים.

לא רציתי להפריע לו.

כבר התכוונתי להמשיך בדרכי כששאל, בלי להסתובב:

״כמה זמן הוא חי?״

התקרבתי.

״מי?״

״הדג.״

״אני לא יודעת. תלוי בסוג שלו ובתנאים שבהם הוא חי.״

הוא התכופף מעט.

״והוא יודע?״

״מה?״

״שחייו יסתיימו.״

הסתכלתי על הדג שנעלם מתחת לעלה צף.

״אני לא חושבת שהוא יודע את זה כפי שאנחנו יודעים.״

השביעי התיישב על שפת הבריכה.

״כל כך הרבה דברים בעולם הזה מתקיימים בלי לדעת כמה זמן ניתן להם.״

״גם אנחנו לא יודעים.״

הוא הפנה אליי את פניו.

״אבל את בחרת בחיי נצח.״

התיישבתי לידו.

״בחרתי לא להזדקן ולמות כפי שהכרתי את המוות. לא ידעתי מה יהיו החיים שאקבל.״

הוא העביר את אצבעותיו במים. מעגלים קטנים התפשטו על פניהם.

״את מתחרטת?״

השאלה הפתיעה אותי.

הבטתי בהשתקפותי. הפנים שנראו במים כבר לא היו הפנים שאיתן נולדתי, ובכל זאת זיהיתי בהן את עצמי.

״לא,״ אמרתי לבסוף. ״אבל לפעמים אני מתגעגעת לפשטות של החיים שהיו לי.״

״מה היה פשוט בהם?״

״לא הרבה, כנראה. אבל היה להם סדר. בוקר, ערב, שנים שחולפות. ידעתי פחות או יותר מה מצפים ממני ומה אני מצפה מעצמי.״

הוא הרים את ידו מן המים.

״ואני חשבתי שאם אצליח לצאת, אדע סוף סוף מה לעשות.״

״ומה עכשיו?״

״עכשיו אני אפילו לא יודע אם אני רעב.״

חייכתי.

״זאת התחלה לא רעה.״

הוא הביט בי בתמיהה.

״למה?״

״כי לפחות זאת שאלה שקל יחסית לבדוק.״

הוא חייך, והפעם נדמה היה שהחיוך בא אליו בלי שהצטרך לחשוב כיצד לעשות זאת.

ליארה הגיעה עם סלסילה ובה לחם, תאנים ופירות.

היא הניחה אותה בינינו והתיישבה בזהירות, מקפידה שלא להעמיס על זרועה הפצועה.

השביעי לקח חתיכת לחם קטנה.

הוא בחן אותה, קירב אותה אל אפו ולבסוף נגס בה.

לעס לאט.

״יש לזה טעם שונה מן הפרי שאכלתי אתמול,״ אמר.

״יש הרבה סוגים של לחם,״ השיבה ליארה.

״אני רוצה לנסות את כולם.״

״זאת כבר משימה רצינית.״

הוא הביט בה.

״יש לי זמן.״

צחקנו.

השביעי הביט בנו לרגע, ואז צחק גם הוא.

היה משהו מוזר במראהו יושב לידנו, אוחז לחם בידו, כאילו לא היה זה אותו יצור עתיק שסביבו התנהלו מאבקים במשך תקופות שלא ידעתי למדוד.

חשבתי על כל השנים שבהן דיברנו עליו כעל סכנה, כאסיר, כחלק שנעקר ממערכת גדולה ממנו.

והנה הוא כאן, מתלבט אם לקחת עוד פרוסת לחם.

לקראת הצהריים הגיעה נעמה.

״קיבלנו תשובה מסרה,״ אמרה לשביעי.

הוא הניח מיד את הלחם.

״מה היא אמרה?״

״שהיא מוכנה לדבר איתך.״

פניו התקדרו.

״למה עכשיו?״

״היא לא הסבירה.״

הוא הביט לעבר הקיר שמאחוריו עבר אתמול.

״אני רוצה לדבר איתה,״ אמר לבסוף.

נעמה הנהנה.

״אכין את חדר הקשר.״

כשהתרחקה, נשאר השביעי לשבת.

״את מפחדת ממנה?״ שאל אותי.

״לא.״

״אני כן.״

הוא אמר זאת בפשטות שהפתיעה אותי.

״ממה אתה מפחד?״

״שאשמע אותה ואחזור להיות מי שהייתי כשהיינו יחד.״

לא ניסיתי לשכנע אותו שאין לכך סיבה.

״אתה יכול לסיים את השיחה בכל רגע,״ אמרתי.

הוא הביט בי.

״אני יודע. אני רק מקווה שאזכור את זה.״

בחדר הקשר התיישב השביעי מול הקיר הלבן.

נעמה הפעילה את המערכת, ואני נשארתי ליד הדלת לבקשתו.

דמותה של סרה הופיעה מולנו.

היא עמדה זקופה, פניה שקטות, אך כשעיניה פגשו את עיניו השתנתה הבעתן.

זמן רב הביטו זה בזה.

לבסוף אמרה:

״אתה נראה שונה.״

״אני שונה.״

״נעמה אמרה שהניתוק הצליח.״

״כן.״

״אני שמחה שאתה יציב.״

השביעי השפיל את מבטו.

״לא ידעתי שאת רוצה שאהיה יציב.״

סרה נרתעה מעט.

״מעולם לא רציתי שתחדל להתקיים.״

הוא הרים את ראשו.

״רק רצית שלא אוכל להגיע לשום מקום.״

״זה לא היה—״

״אל תגידי לי שזה לא היה כך.״

קולו עלה.

נעמה, שעמדה ליד המערכת, הביטה בו אך לא התערבה.

״עמדתי מאחורי הגבול ההוא זמן רב כל כך,״ המשיך, ״עד שהפסקתי לדעת אם מה שאני רואה באמת קיים. ואת היית אחת ממי שהחליטו להשאיר אותי שם.״

סרה לא השיבה.

״את יודעת מה הדבר הראשון שעשיתי כשיצאתי?״ שאל.

״לא.״

״נגעתי באדמה.״

הוא הביט בכפות ידיו.

״לא משום שהאדמה הייתה מיוחדת. משום שיכולתי.״

סרה השפילה את עיניה.

״אני מצטערת.״

השביעי קם בפתאומיות.

הכיסא נע לאחור והשמיע קול חד על הרצפה.

״את מצטערת?״

הוא התרחק מן הקיר.

״כל השנים האלה, ועכשיו את מצטערת?״

נשימתו נעשתה כבדה.

לרגע חשבתי שיעזוב את החדר.

הוא הגיע עד הדלת ונעצר לידי.

לא חסמתי את דרכו.

הוא הסתכל על הפתח הפתוח, אחר כך על הקיר שממנו עדיין נשמעה נשימתה של סרה.

״אני יכול ללכת,״ אמר בשקט.

״כן,״ השבתי.

הוא עמד שם עוד רגע.

ואז חזר אל הכיסא.

״אני רוצה שתספרי לי למה פחדת ממני,״ אמר.

סרה הרימה את מבטה.

״בהתחלה לא פחדתי. אהבתי את החיבור בינינו. אהבתי את היכולת לחשוב יחד, להרגיש דברים שלא הייתי מסוגלת להרגיש לבדי.״

היא עצרה.

״אבל עם הזמן הפסקתי לדעת היכן אני מסתיימת והיכן אתה מתחיל. לפעמים רציתי לשמור מחשבה לעצמי, ולא הצלחתי. לפעמים רציתי להתרחק, והרגשתי שאתה עדיין שם.״

״לא ניסיתי לפגוע בך.״

״אני מאמינה לך. אבל נפגעתי.״

הוא הקשיב.

״כשביקשנו להיפרד,״ המשיכה, ״פחדנו שתנסה למנוע זאת. פחדנו שתחשוב שאנחנו מוותרות עליך.״

״וזה מה שעשיתן.״

״ויתרנו על החיבור. לא הייתה לנו זכות לקחת ממך את החופש.״

השביעי שילב את ידיו.

״אני חשבתי שאם אני מסוגל להבין את המחשבות שלך, יש לי גם זכות להיות בתוכן.״

״ולא הייתה לך.״

״לא.״

המילה נשמעה כמעט כלחישה.

סרה התקרבה מעט.

״היינו צריכות להיפרד בדרך אחרת. לתת לך אפשרות להבין מה אנחנו מבקשות. במקום זה החלטנו בשבילך, ואחר כך המשכנו להחזיק בגבול גם כשהסכנה המיידית כבר חלפה.״

השביעי הביט בה זמן רב.

״אני עדיין כועס.״

״אני יודעת.״

״ואני לא יודע אם אוכל לסלוח לך.״

״אני לא מבקשת שתסלח לי היום.״

הוא נשען לאחור.

״אז למה רצית לדבר איתי?״

סרה שתקה רגע.

״כי אתמול, כשהודיעו לי שיצאת, הבנתי שאני לא יודעת מי אתה עכשיו. ואני חושבת שמעולם לא באמת נתתי לך להיות מישהו נפרד ממני.״

השביעי הסתכל עליה.

לראשונה מאז החלה השיחה התרככו פניו.

״גם אני לא ידעתי איך להיות נפרד מכן,״ אמר.

השיחה נמשכה עוד זמן מה.

הם לא הסכימו על הכול.

היו דברים שסרה עדיין פחדה מהם, ודברים שהשביעי לא היה מוכן לשמוע.

אבל הם חדלו לנסות לשכנע זה את זה שהעבר היה פשוט יותר מכפי שהיה.

לפני שניתקה את הקשר, אמרה סרה:

״אני לא יודעת אם נוכל להיות קרובים שוב.״

״גם אני לא,״ השיב.

״אולי מוטב שלא ננסה בינתיים.״

הוא הנהן.

״אני רוצה להכיר את העולם הזה קודם.״

סרה הביטה בו.

״אני מקווה שיהיה לך טוב בו.״

השביעי לא השיב מיד.

״אני מקווה שגם לך.״

הקיר החשיך.

כשיצאנו מן החדר, השביעי נראה מותש.

הוא נעצר במסדרון ונשען על הקיר.

״חשבתי שארגיש טוב יותר אחרי שנדבר,״ אמר.

״ואתה לא?״

״אני מרגיש כאילו משהו כבד זז ממקומו, אבל עדיין לא ירד ממני.״

הבטתי בו.

״אולי הוא לא צריך לרדת בבת אחת.״

הוא הנהן.

״אני רוצה להיות לבד קצת.״

״כמובן.״

הוא הלך לחדרו, ואני המשכתי אל הגן.

מצאתי את אילה יושבת על מדרגות האבן, ובידה העלה היבש ששמרה מאז יצאה מן המקום שבו הייתה כלואה.

היא סובבה אותו בזהירות בין אצבעותיה.

״אורה ביקשה לדבר איתי שוב,״ אמרה כשראתה אותי.

התיישבתי לצדה.

״ומה החלטת?״

״שאני עדיין לא רוצה.״

״אז אל תדברי איתה.״

היא הביטה בי.

״אני לא בטוחה שאי פעם ארצה.״

״גם זאת אפשרות.״

אילה שתקה.

״אתמול צחקתי עם ליארה,״ אמרה לבסוף. ״ואחר כך הרגשתי מוזר. כאילו אני לא אמורה להיות שמחה אחרי כל מה שקרה.״

הבטתי בה.

״מה גרם לך לחשוב כך?״

״אני לא יודעת. אולי פחדתי שאם יהיה לי טוב, זה אומר שכבר לא חשוב מה עשו לי.״

היא הניחה את העלה על ברכיה.

״אבל הבוקר קמתי ורציתי ללכת לבריכה. פשוט כי רציתי. בלי סיבה אחרת.״

״הלכת?״

״כן.״

״ואיך היה?״

היא חייכה.

״יפה.״

לא היה צורך לומר יותר.

לקראת ערב חזרתי אל ליארה.

היא ישבה ליד הבריכה, זרועה הפצועה מונחת על משענת הספסל.

התיישבתי לצדה וסיפרתי לה על השיחה בין השביעי לסרה.

היא הקשיבה עד שסיימתי.

״אני שמחה שהוא לא ברח באמצע,״ אמרה.

״גם אני.״

״אבל גם אילו היה יוצא, זאת הייתה זכותו.״

״נכון.״

ליארה הביטה אל המים.

״את יודעת, לפעמים אנשים חושבים שהשלמה פירושה לחזור להיות קרובים. אבל לא תמיד זה אפשרי, ולא תמיד זה נכון.״

״את חושבת שהם יצליחו לחיות בשלום?״

״אולי. אם יפסיקו לצפות שהאחר יהיה מה שהיה פעם.״

שתקנו.

השביעי הופיע בשביל שמאחורינו.

הוא הלך לאט, אך צעדיו כבר היו בטוחים יותר.

״אפשר להצטרף?״ שאל.

ליארה פינתה לו מקום.

הוא התיישב בינינו.

מעל הבריכה החלו להופיע חרקים זעירים, ואור הערב השתקף בכנפיהם.

השביעי עקב אחריהם בעיניו.

״דיברתי היום עם סרה,״ אמר.

״איך אתה מרגיש עכשיו?״ שאלה ליארה.

״עדיין כועס. אבל אני כבר לא חושב על מה שאומר לה בפעם הבאה.״

הוא חייך קלות.

״אני חושב על מה שארצה לעשות מחר.״

״ומה תרצה לעשות?״ שאלתי.

הוא הביט סביבו.

״ללכת קצת מעבר לגן. נעמה אמרה שאם הבדיקות יהיו טובות, אוכל להתרחק מן התחנה.״

״ולאן תלך?״

״אני לא יודע. אולי אל המקום שממנו מגיעים קולות המים ששמעתי הבוקר.״

הוא קם.

״אני רוצה להסתובב עוד קצת לפני שיחשיך.״

ראינו אותו מתרחק בשביל.

הוא נעצר ליד עץ, הניח יד על גזעו והמשיך הלאה.

לא קראתי לו לחזור.

נשארתי עם ליארה ליד הבריכה.

היא הביטה בי.

״את שקטה היום.״

״אני חושבת.״

״על השביעי?״

״לא רק.״

הסתכלתי אל השביל שבו נעלם.

במשך זמן רב כל כך הייתי עסוקה באחרים. בכל מקום שאליו הגעתי מצאתי שאלה חדשה, אדם שהיה זקוק לעזרה, סיפור שדרש ממני להבין מה קרה ומדוע.

לא הצטערתי על הדרך שעברתי.

אבל לפתע הרגשתי כמה התרחקתי מן המקום שבו הכול התחיל.

נזכרתי בבוקר ההוא, לפני שהכרתי את העולמות האלה, כשעוד חייתי בתוך סדר הימים האנושי. הייתי אישה שכבר עברה לא מעט בחייה, ובכל זאת המשיכה לתהות אם מאחורי הדברים הגלויים מסתתרת אמת גדולה יותר.

לא ידעתי אז עד כמה רחוק יוביל אותי הרצון להבין.

״אני רוצה לחזור,״ אמרתי.

ליארה הפנתה אליי את פניה.

״לאן?״

״למקום שבו התחיל המסע שלי.״

היא לא השיבה מיד.

״אל העולם שממנו באת?״

״כן.״

״כדי להישאר שם?״

הסתכלתי אל המים.

״אני לא יודעת.״

ליארה המתינה.

״אני לא רוצה לחזור אל החיים שהיו לי,״ המשכתי. ״אני יודעת שהם אינם מחכים לי כפי שעזבתי אותם. אבל אני רוצה לראות את המקום ההוא שוב. ללכת בדרכים שהכרתי, לשבת מתחת לעצים, להסתכל על האנשים שממשיכים לחיות שם.״

״למה דווקא עכשיו?״

חשבתי על השאלה.

״כי כל הזמן הזה הסתכלתי קדימה. רציתי לדעת מה נמצא מעבר לדבר הבא. ועכשיו אני רוצה להבין מה מכל מה שעברתי באמת השתנה בי.״

ליארה הביטה בי ברוך.

״את חושבת שתמצאי את התשובה שם?״

״לא בטוח. אבל אני רוצה ללכת.״

היא הניחה את ידה הבריאה על ידי.

״אז תלכי.״

הסתכלתי עליה.

״ואת?״

״אם תרצי שאבוא, אבוא. אבל קודם אצטרך לתת לזרוע שלי להחלים.״

חייכתי.

״אני רוצה שתבואי.״

״אז יש לנו תוכנית.״

השמש שקעה מאחורי העצים.

בחלונות התחנה נדלקו אורות בזה אחר זה, ומן השביל נשמעו צעדיו של השביעי החוזר מן הגן.

חשבתי על כך שהוא יצא אל העולם רק אתמול, וכבר החל למצוא בו דברים שרצה לראות בעצמו.

אילה ביקשה לעצמה ימים שלא יוכתבו בידי אחרים.

סרה והשביעי התחילו ללמוד כיצד להתקיים בנפרד, בלי להכחיש את מה שהיה ביניהם.

ואני, אחרי כל הדרכים שעברתי, גיליתי שאני רוצה לשוב וללכת בדרך ישנה.

לא כדי להשיב לעצמי את מה שהיה.

לא כדי להוכיח שהבחירה בחיי נצח הייתה נכונה.

רציתי לעמוד שוב במקום שממנו יצאתי, להביט בו בעיניים שהשתנו, ולגלות אם אני עדיין יודעת להיות בו פשוט אישה המתבוננת בעולם.

ליארה קמה מן הספסל והושיטה לי את ידה הבריאה.

קמתי לצדה.

הלכנו לאט אל הבית, וכשהגענו אל הדלת עצרתי והבטתי פעם נוספת אל הגן.

בפעם הראשונה זה זמן רב, לא חיכתה לי שם תעלומה שדרשתי מעצמי לפתור.

הייתה לפניי דרך שבחרתי ללכת בה.

סוף פרק ארבעים וארבעה

פרק ארבעים וחמישה — המקום שממנו יצאתי ←