המסע אל הנצח — פרק ארבעים וחמישה: המקום שממנו יצאתי

הפרק הארבעים וחמישה של ספרי, המסע אל הנצח, מתפרסם כאן פרק אחר פרק. הפרקים הקודמים: פרק 1 · פרק 2 · פרק 3 · פרק 4 · פרק 5 · פרק 6 · פרק 7 · פרק 8 · פרק 9 · פרק 10 · פרק 11 · פרק 12 · פרק 13 · פרק 14 · פרק 15 · פרק 16 · פרק 17 · פרק 18 · פרק 19 · פרק 20 · פרק 21 · פרק 22 · פרק 23 · פרק 24 · פרק 25 · פרק 26 · פרק 27 · פרק 28 · פרק 29 · פרק 30 · פרק 31 · פרק 32 · פרק 33 · פרק 34 · פרק 35 · פרק 36 · פרק 37 · פרק 38 · פרק 39 · פרק 40 · פרק 41 · פרק 42 · פרק 43 · פרק 44.

פרק ארבעים וחמישה — המקום שממנו יצאתי

ביום שבו החלטתי לשוב אל העולם שממנו באתי, התעוררתי לפני עלות השחר.

שכבתי בעיניים פקוחות והקשבתי לרוח שנעה בין העצים שמחוץ לחלון. במשך הלילה ניסיתי לדמיין את הרגע שבו אעמוד שוב במקום שהכרתי, אך בכל פעם שחשבתי על החזרה, עלו בי דווקא דברים שלא התכוונתי לחשוב עליהם.

שולחן ארוחת בוקר שלא פיניתי.

זוג נעליים שהושאר ליד הדלת.

קול שקרא לי מחדר אחר בבית.

לא ידעתי מדוע דווקא הדברים האלה חזרו אליי. אולי מפני שבזמן שחייתי שם לא ייחסתי להם חשיבות. הם היו חלק מן החיים עצמם, ואיש אינו עוצר בכל פעם שדלת נפתחת או נסגרת כדי לחשוב שיום אחד יתגעגע גם לקול הזה.

התהפכתי על צדי.

במשך זמן רב הייתי משוכנעת שהקושי הגדול ביותר בחיי נצח יהיה לשאת את השנים. עכשיו התחלתי להבין שיש קושי אחר: להמשיך לחיות גם אחרי שהחיים שהכרת כבר אינם יכולים להתקיים באותה צורה.

קמתי וניגשתי לחלון.

לא התחרטתי על הבחירה שעשיתי.

אבל הבוקר, לראשונה זה זמן רב, הרגשתי את המחיר שלה.

ליארה חיכתה לי בגינה.

התחבושת עדיין עטפה את זרועה. אדרה בדקה אותה ערב קודם ואישרה לה לצאת למסע קצר, בתנאי שלא תאמץ את היד ושתנוח אם תרגיש כאב.

״ישנת?״ שאלה כשראתה אותי.

״מעט.״

״את מתרגשת?״

״כן.״

היא בחנה את פניי.

״רק מתרגשת?״

חייכתי חיוך קטן.

״לא.״

ליארה לא ביקשה ממני להסביר.

נעמה חיכתה לנו ליד המעבר. היא בדקה פעם נוספת את יציבותו, מסרה לנו כיצד ליצור איתה קשר והזכירה לליארה להיזהר מן הזרוע.

״אני כבר מתחילה לחשוב שכולכן מתייחסות אליי כאילו אני עשויה מזכוכית,״ אמרה ליארה.

״זכוכית לא הייתה שורדת את מה שעשית,״ השיבה נעמה.

ליארה חייכה, אך כשהרימה את ידה כדי לסדר את שערה, ראיתי את הכאב הקטן שחלף בפניה.

התקרבתי ולקחתי ממנה את התיק.

״אני יכולה לשאת אותו,״ מחתה.

״אני יודעת.״

היא הסתכלה עליי, ואז ויתרה.

לפני שנכנסנו למעבר, הבטתי לאחור.

השביעי עמד ליד הבריכה עם אילה. היא הצביעה על משהו במים והוא התכופף לצדה. כשהבחין בי, הרים את ידו לשלום.

השבתי לו.

אתמול עוד הייתי עסוקה בשאלה כיצד יסתדר בעולם שממנו היה מנותק זמן רב כל כך. עכשיו ראיתי אותו שקוע במשהו שלא היה קשור אליי.

שמחתי על כך.

נכנסנו למעבר.

האור השתנה ראשון.

אחריו הגיע הריח.

אדמה יבשה, עשב, אבק דק שנישא ברוח.

עמדנו בשולי דרך עפר, סמוך למטע עצים.

מרחוק נשמע מנוע של מכונית, ומאחד הבתים שמעבר לשדה עלתה נביחת כלב.

לא היה כאן דבר מרהיב.

לא נהרות זוהרים, לא שמיים בצבעים שלא הכרתי, לא מבנים שנבנו בידי תרבויות עתיקות.

רק העולם שלי.

עמדתי בלי לזוז.

״זה המקום?״ שאלה ליארה.

הנהנתי.

היא הסתכלה סביב.

״דמיינתי אותו אחרת.״

״איך?״

״גדול יותר. אולי מפני שסיפרת עליו כל כך הרבה.״

הבטתי אל השביל.

״בשבילי הוא באמת היה גדול.״

התחלנו ללכת.

האדמה הייתה קשה בחלקה, ובמקומות אחרים נותרו בה שקעים ישנים של גלגלים. ענפי העצים נטו מעל הדרך, וכמה עלים יבשים נמעכו מתחת לנעליי.

עצרתי ליד עץ זית.

העברתי את כף ידי על גזעו.

הכרתי את הסדקים שבו. אחד הענפים התעקם בזווית משונה, כפי שהיה תמיד, אך ענף אחר נשבר או נגזם מאז שהייתי כאן.

״היית באה לכאן הרבה?״ שאלה ליארה.

״כן. בעיקר בשעות הערב.״

״לבד?״

״לפעמים.״

היא המתינה.

״היו ימים שרציתי קצת שקט. הייתי יוצאת להליכה, מבטיחה לעצמי שאחזור אחרי עשר דקות, ונשארת הרבה יותר.״

חייכתי.

״ואז הייתי ממהרת הביתה כי מישהו חיכה לי.״

המשכתי ללטף את הגזע המחוספס.

לא סיפרתי לליארה מי חיכה לי.

היא לא שאלה.

כשהגענו אל הכביש, חלפה לידנו מכונית.

הנהג האט מעט מפני שעמדנו קרוב לשוליים, ואז המשיך בדרכו.

ליארה הביטה בעקבותיו.

״מוזר לחשוב שהם לא יודעים שיש עולמות אחרים.״

״גם אני לא ידעתי.״

״ואם היית פוגשת כאן את עצמך, לפני שיצאת למסע, מה היית אומרת לה?״

חשבתי רגע.

״אני לא בטוחה שהייתי אומרת לה משהו.״

״למה?״

״מפני שהיא הייתה שואלת אלף שאלות, ואני לא יודעת אם הייתי רוצה לענות על כולן.״

ליארה צחקה.

״אז היא לא השתנתה עד כדי כך.״

צחקתי גם אני.

אבל כשהמשכנו ללכת, חשבתי על השאלה שלה.

אילו הייתי פוגשת את האישה שהייתי, האם הייתה מזהה אותי?

לא את פניי. אלה כבר לא היו פניה.

האם הייתה מזהה את הדרך שבה אני מתבוננת באנשים? את הקול שלי? את מה שמרגש אותי?

או שהייתה עומדת מולי ורואה אישה זרה, שהגיעה ממקום רחוק כל כך עד שאי אפשר עוד למצוא ביניהן דבר משותף?

הרחוב שבו גרתי הופיע מעבר לפנייה.

עצרתי לפני שנכנסנו אליו.

הכול היה מוכר, ובכל זאת נדרשו לי כמה רגעים כדי להבין מה השתנה.

אחת הגדרות הוחלפה. עץ קטן שזכרתי צמח והסתיר כמעט לגמרי חלון בקומה הראשונה. בית שהיה צבוע בלבן נצבע בגוון חול.

במרחק כמה בתים עמד ילד ליד שער פתוח וקרא למישהו להוציא לו את הכדור.

הקול שלו הגיע אליי בבהירות.

הוא קרא שוב, חסר סבלנות.

ואז נשמע מתוך הבית קול של אישה:

״רגע, אני באה!״

נעצרתי.

לא הכרתי את הילד או את האישה.

אבל הטון שלה, אותו שילוב של עייפות וחיבה, פגע בי בעוצמה שלא ציפיתי לה.

כמה פעמים עניתי כך בעצמי?

כמה פעמים קראו לי בזמן שהייתי עסוקה, וכמה פעמים ביקשתי עוד רגע בלי לחשוב על כך שהרגעים האלה יסתיימו?

הילד קיבל את הכדור ורץ אל הרחוב.

האישה נשארה בפתח, הביטה אחריו וקראה שייזהר.

הרגשתי את גרוני מתכווץ.

ליארה התקרבה אליי.

״את בסדר?״

הנהנתי, אבל לא הצלחתי לדבר מיד.

היא הביטה אל הבית שממנו יצאו הקולות.

״זה הזכיר לך מישהו?״

״כן.״

היא חיכתה.

״לא אדם אחד,״ אמרתי לבסוף. ״חיים שלמים.״

כשהגענו אל הבית הישן שלי, נעצרתי מעבר לכביש.

הוא עמד שם, כמעט כפי שזכרתי.

החלונות היו פתוחים. וילון בהיר נע ברוח, ועל אדן החלון עמד עציץ שלא הכרתי.

מישהו טיפל בגינה.

השיחים נגזמו, ועל השביל הונחו אבנים חדשות.

במשך זמן מה הבטתי בבית בלי לומר דבר.

כאן חייתי.

כאן התעוררתי בבקרים שבהם הייתי עייפה עוד לפני שהיום התחיל.

כאן ישבתי ליד שולחן המטבח עם אנשים שאהבתי, לפעמים דיברנו במשך שעות ולפעמים בקושי החלפנו מילה.

כאן כעסתי על דברים קטנים, התווכחתי, צחקתי, דאגתי.

היו ימים שרציתי לברוח מן הרעש.

היו ערבים שבהם כל מה שרציתי היה שכולם יהיו בבית.

עמדתי מול החלונות וניסיתי לדמיין את החדרים כפי שהיו.

אבל ככל שהתאמצתי, כך נעשה לי ברור יותר שאין לי דרך להיכנס אל החיים ההם מחדש.

אישה יצאה מן הבית ובידה שקית אשפה.

היא הניחה אותה ליד השער, חזרה פנימה וסגרה את הדלת.

התנועה הייתה רגילה כל כך.

היא אפילו לא הביטה לעברנו.

ליארה עמדה בשקט לצדי.

״מישהו אחר גר כאן,״ אמרה.

״כן.״

״זה מכאיב לך?״

חשבתי רגע.

״קצת.״

היא לא השיבה.

״אבל אני שמחה שהבית לא עומד ריק.״

הבטתי בווילון שנע בחלון.

״הוא לא נועד לחכות לי.״

כבר עמדנו להמשיך כשנשמעה מתוך הבית מנגינה.

מישהו הפעיל מוזיקה.

בהתחלה לא הבחנתי בה. רק כשהגענו כמעט עד קצה הרחוב זיהיתי את הצלילים.

עצרתי.

זה היה שיר שהכרתי היטב.

לא שיר מיוחד או נדיר. שיר ששמעתי פעמים רבות כל כך עד שבתקופות מסוימות כמעט לא שמתי לב אליו.

עכשיו, כשהמנגינה בקעה מחלון ביתי הישן, הרגשתי כאילו מישהו נגע במקום שלא ידעתי שנותר חשוף.

ליארה הסתובבה אליי.

״מה קרה?״

״השיר הזה…״

לא סיימתי.

לרגע שמעתי בתוכי קולות אחרים שהיו מתערבבים בו פעם. שיחה מן המטבח. צעדים במסדרון. צחוק פתאומי.

הייתי מוכנה לתת הרבה כדי לחזור לרגע אחד כזה.

לא לשנות דבר.

רק לעמוד שם, בתוך הרעש הרגיל של הבית, בלי לדעת כמה הוא יקר.

דמעות עלו בעיניי.

הופתעתי מהן.

עברתי דברים קשים הרבה יותר מאז שעזבתי את העולם הזה. עמדתי מול סכנות, ראיתי סבל, פחדתי לאבד אנשים שהפכו יקרים לי.

אבל דווקא השיר הפשוט הזה הצליח להביא אותי אל סף בכי.

ליארה לא ניסתה לנחם אותי.

היא רק עמדה קרוב.

אחרי זמן מה אמרתי:

״חשבתי שאני מתגעגעת לבית.״

הסתכלתי שוב לעבר החלונות.

״אבל אני מתגעגעת למה שהיה בתוכו.״

הלכנו אל מרכז היישוב.

עברנו ליד חנות קטנה שבה נהגתי לקנות לחם.

השלט הוחלף, אך הריח שעלה ממנה היה מוכר.

המוכר שאל אם אפשר לעזור לנו.

עניתי לו בשפה שלא דיברתי בה זמן רב כל כך.

הוא הגיש לי שתי לחמניות חמות, לקח את התשלום ואיחל לנו יום נעים.

לרגע כמעט רציתי לשאול אותו אם הוא מכיר את האנשים שגרו כאן פעם, אם שמע עליי, אם מישהו עדיין מזכיר את שמי.

אבל לא שאלתי.

יצאנו וישבנו על ספסל.

ליארה נגסה בלחמנייה.

״זה באמת טעים.״

״פעם הייתי קונה כאן לחם כמעט בכל בוקר.״

״את בטוחה שלא בגלל זה רצית לחזור?״

חייכתי.

היא חייכה בחזרה.

מולנו עברה אישה שהחזיקה בידו של ילד קטן. הוא עצר ליד שלולית שנותרה מן ההשקיה וניסה לדרוך בתוכה. האישה משכה אותו בעדינות, והוא התעקש להישאר.

היא נכנעה לבסוף והניחה לו להכניס נעל אחת למים.

הוא צחק.

גם היא צחקה.

הסתכלתי עליהם עד שהתרחקו.

״את רוצה לגשת למישהו?״ שאלה ליארה פתאום.

הבנתי למה התכוונה.

״חשבתי על זה.״

״ומה החלטת?״

הבטתי בלחמנייה שבידי.

״שאני לא מוכנה עדיין.״

ליארה הנהנה.

״אולי לעולם לא אהיה מוכנה,״ הוספתי.

״יכול להיות.״

״אני לא יודעת אם יש לי זכות להופיע פתאום בחייהם.״

״ואולי יש מי שהיה רוצה לראות אותך.״

הבטתי בה.

״אני יודעת.״

השתתקנו.

זאת הייתה המחשבה שממנה ניסיתי להתרחק מאז הבוקר.

יכולתי להגיע עד הבית, לעמוד ברחוב, לראות שהעולם ממשיך להתקיים.

אבל האנשים שאהבתי לא היו בתים או עצים.

הם לא נשארו במקום שבו השארתי אותם.

הם חיו את השנים שלהם.

חלקם ודאי השתנו, חלקם התרחקו, ואולי היו ביניהם כאלה שכבר לא אוכל לפגוש.

לא ידעתי אם אני מסוגלת לעמוד מולם ולהסביר מי אני עכשיו.

וגם לא ידעתי אם תהיה לי תשובה טובה לשאלה הפשוטה ביותר:

למה הלכת?

בשעות אחר הצהריים ביקשתי מליארה שנחזור אל המטע.

היא הסכימה.

השמש כבר נטתה מערבה כשהגענו אל השביל.

הלכנו בין העצים עד שמצאתי את האבן הגדולה שעליה נהגתי לשבת.

היא עדיין הייתה שם, מעט שקועה באדמה.

התיישבתי עליה.

ליארה התיישבה לידי בזהירות, מסדרת את זרועה הפצועה כך שלא תכאיב לה.

״כאן היית באה לחשוב?״ שאלה.

״כן.״

״על מה?״

״על כל דבר כמעט.״

הבטתי בענפים שמעלינו.

״הייתי שואלת את עצמי איך הכול התחיל. למה אנחנו קיימים. אם יש משהו מעבר למה שאנחנו מסוגלים לראות.״

חייכתי.

״לפעמים הייתי מדברת עם ציפור.״

ליארה הפנתה אליי את ראשה.

״ציפור?״

״כן. הייתה אחת שנהגה לשבת על ענף קרוב. לפחות אהבתי לחשוב שזאת אותה ציפור.״

״ומה היית אומרת לה?״

״כל מיני דברים. לפעמים שאלתי אותה אם היא יודעת לאן היא עפה. לפעמים סיפרתי לה מה מטריד אותי.״

״והיא הקשיבה?״

״היא נשארה על הענף. זה הספיק לי.״

ליארה צחקה בשקט.

אחר כך ישבנו זמן רב בלי לדבר.

האור נעשה רך יותר, וצללי העצים התארכו על האדמה.

הסתכלתי על ליארה.

היא ישבה לצדי, זרועה חבושה, עיניה מופנות אל השדה.

חשבתי על כך שלפני זמן לא רב לא ידעתי כלל שהיא קיימת.

ועכשיו קשה היה לי לדמיין את הדרך שעברתי בלעדיה.

היא הבחינה במבטי.

״מה?״

״אני שמחה שבאת איתי.״

״גם אני.״

״למרות שלא הראיתי לך כמעט שום דבר מיוחד.״

״ראיתי הרבה.״

״מה למשל?״

היא חשבה רגע.

״ראיתי את המקום שבו למדת ללכת לבד כשאת צריכה שקט. ראיתי את הבית שבו חיית. ראיתי אותך עומדת מולו.״

היא הסתכלה עליי.

״לא הכרתי אותך אז. היום אני מבינה אותך קצת יותר.״

הרגשתי את עיניי מתמלאות שוב.

הפעם לא ניסיתי להסתיר זאת.

״אני מתגעגעת אליהם,״ אמרתי.

ליארה לא שאלה למי.

״אני יודעת.״

״לפעמים אני חושבת על כל השנים שיהיו לי. על כל המקומות שאוכל לראות. ואז אני חושבת עליהם, ועל כך שהזמן שלהם ממשיך לחלוף.״

קולי נשבר מעט.

״אני יכולה לצאת למסע, לחזור בעוד מאה שנים, ולגלות שעבורי זאת הייתה רק תקופה אחת בחיים. בשבילם אלה יכולים להיות חיים שלמים.״

ליארה השפילה את מבטה.

״כן.״

לא היה לה פתרון.

שמחתי שלא ניסתה למצוא אחד.

״יש רגעים שבהם אני מרגישה כאילו בחרתי להמשיך בדרך שאחרים לא יוכלו ללכת בה איתי,״ אמרתי.

היא הושיטה את ידה הבריאה ואחזה בידי.

״את עדיין יכולה לאהוב אותם.״

״אני יודעת.״

״וגם להיות כאן.״

הבטתי בה.

שתי האמיתות האלה התקיימו בתוכי זו לצד זו, ולא ידעתי עדיין כיצד לחיות איתן.

רשרוש נשמע בין הענפים.

ציפור קטנה נחתה על ענף נמוך.

היא הטתה את ראשה, הביטה בנו וקפצה מעט הצדה.

חייכתי.

״שלום לך,״ אמרתי בשקט.

ליארה עקבה אחר מבטי.

״אולי היא באה לשמוע מה יש לך לומר.״

״אולי.״

הציפור ניקתה את נוצותיה במקורה.

התבוננתי בה.

פעם הייתי מבקשת ממנה, בדמיוני, שתעוף רחוק ותחזור לספר לי מה ראתה.

רציתי לדעת מה נמצא מעבר לאופק, מעבר לשמיים, מעבר לחיים שהכרתי.

עכשיו יכולתי להגיע בעצמי למקומות שלא היו קיימים אפילו בדמיוני.

ובכל זאת ישבתי על אותה אבן, מול ציפור שלא ידעה עליי דבר, והרגשתי צורך לספר לה שחזרתי.

״הלכתי רחוק מאוד,״ לחשתי.

הציפור קפצה לענף אחר.

״יותר רחוק מכפי שחשבתי שאפשר.״

ליארה ישבה בשקט.

״אבל יש דברים שהשארתי כאן,״ המשכתי, כמעט בלי קול.

הציפור פרשה את כנפיה.

לרגע נותרה תלויה באוויר בין הענפים, ואז התרחקה מעל המטע.

עקבתי אחריה עד שנעלמה.

כשהשמש החלה לשקוע, קמה ליארה מן האבן.

״אני אלך מעט,״ אמרה. ״קחי לך זמן.״

הודיתי לה.

נשארתי לבדי.

רוח קלה עברה בין העלים.

הנחתי את כפות ידיי על האבן, הרגשתי את חספוסה והבטתי אל הדרך שבה היינו מגיעות לכאן.

חשבתי על כל הפעמים שבהן ישבתי במקום הזה ורציתי שחיי יהיו אחרים.

לא משום שהיו רעים.

היו בהם אהבה, יופי, עשייה, אנשים יקרים.

אבל תמיד הרגשתי שיש עוד משהו שאיני מבינה.

הייתי משוכנעת שאם אמצא את הדבר ההוא, משהו בתוכי יירגע.

מצאתי הרבה יותר מכפי שחיפשתי.

אך היום, כשעמדתי מול ביתי הישן ושמעתי את השיר שבקע מחלונו, הבנתי שאין ידיעה שתוכל להחזיר לי את אותו אחר צהריים, את אותם קולות, את האפשרות להיכנס הביתה ולמצוא את כולם כפי שהיו.

עצמתי את עיניי.

נתתי לעצמי להתגעגע.

לא ניסיתי להפוך את הכאב למסקנה.

לא חיפשתי בו משמעות גדולה.

ישבתי עד שהרוח התקררה מעט והצללים כיסו את השביל.

ליארה חזרה כשהשמיים כבר החלו להכהות.

״את רוצה להישאר עוד?״ שאלה.

הסתכלתי על העצים.

״לא היום.״

היא הושיטה לי את ידה ועזרה לי לקום.

הלכנו לאט.

כשהגענו לקצה המטע, עצרתי.

״ליארה?״

״כן?״

״אני חושבת שארצה לחזור לכאן שוב.״

״אז נחזור.״

״אולי בפעם הבאה אצטרך לעשות משהו שלא הייתי מסוגלת לעשות היום.״

היא הסתכלה עליי, אך לא ביקשה שאסביר.

״כשתחליטי,״ אמרה.

הנהנתי.

המשכנו ללכת.

נעמה פתחה עבורנו את המעבר עם רדת החשכה.

לפני שנכנסנו, הסתובבתי אל המטע.

העצים נראו כהים על רקע השמיים, ובמרחק נדלקו אורות הבתים.

חשבתי על האנשים שישבו עכשיו לאכול ארוחת ערב, על ילדים שהתבקשו להיכנס הביתה, על שיחות שהתנהלו מאחורי החלונות.

לא ידעתי אם מישהו מהם חשב עליי.

לא ידעתי אם יש מי שעדיין חיכה לשמוע ממני.

הרמתי את ידי אל החזה, כאילו רציתי להרגיע את הלב שעדיין כאב.

ואז נכנסתי אל המעבר.

כשחזרנו לתחנה, קיבלה אותנו נעמה ליד השער.

היא שאלה אם הדרך עברה בשלום.

ליארה סיפרה לה על המטע ועל החנות הקטנה, ואפילו התעקשה לתאר את הלחם שטעמה.

אני הקשבתי להן בחצי חיוך.

ליד הבריכה ראיתי את השביעי.

הוא ישב על שפת האבן, רגליו כמעט נוגעות במים.

כשהבחין בי, קם.

״חזרת,״ אמר.

״כן.״

״איך היה?״

הסתכלתי עליו.

״לא כמו שציפיתי.״

״זה היה רע?״

״לא.״

חשבתי על הבית, על הילד שקרא לאמו, על השיר.

״זה היה קשה יותר ממה שחשבתי.״

השביעי הנהן.

״לפעמים אני חושב על המקום שבו הייתי,״ אמר. ״אני רוצה לראות אותו שוב, אבל אני מפחד שאם אחזור, ארגיש שאני עדיין שייך אליו.״

״ואולי תרגיש משהו אחר לגמרי.״

״אולי.״

הוא הביט במים.

״אני עוד לא מוכן.״

״גם אני לא הייתי מוכנה לכל מה שפגשתי היום.״

הוא הסתכל עליי.

״ובכל זאת הלכת.״

״כן.״

הוא חייך קלות.

״אז אולי גם אני אלך יום אחד.״

״אולי.״

הוא שב לשבת ליד הבריכה.

המשכתי בדרכי.

ליארה חיכתה לי בפתח הבית.

האור שבקע מן החלונות האיר את פניה.

״את באה?״ שאלה.

התקרבתי אליה, אך לפני שנכנסתי עצרתי לרגע.

היה לי כאן מקום.

אנשים שחיכו לי, דרך שעוד לא הסתיימה, חיים שהמשיכו להיפתח לפניי.

ובמקום אחר, רחוק מכאן, נותרו אנשים שאהבתי ושעדיין לא ידעתי כיצד לשוב אליהם.

הרגשתי את שני העולמות בתוכי.

לא רציתי לבחור אחד מהם ולמחוק את האחר.

״את בסדר?״ שאלה ליארה.

״כן,״ השבתי.

היא הסתכלה עליי עוד רגע.

״את נראית עצובה.״

״אני קצת עצובה.״

״רוצה לדבר?״

״לא עכשיו. אולי מחר.״

היא הנהנה ופתחה את הדלת.

נכנסתי אחריה.

לפני שסגרתי אותה, הבטתי פעם נוספת אל השמיים.

חשבתי על כך שבמשך זמן רב רציתי לדעת מה מחכה לי מעבר לכל גבול.

היום גיליתי שיש גם גבולות שאינני יודעת עדיין כיצד לחצות.

לא ידעתי מתי אחזור אל העולם הראשון, ואם יהיה בי האומץ לפגוש את האנשים שהשארתי בו.

אבל ידעתי שלא אוכל להמשיך להתייחס לחיי הקודמים כאילו הסתיימו רק מפני שחיי החדשים החלו.

סגרתי את הדלת.

בפנים שמעתי את ליארה קוראת לי מן החדר הסמוך.

הלכתי אליה.

והשאלה מה אעשה בפעם הבאה שאחזור אל העולם שממנו באתי, נשארה פתוחה.

סוף פרק ארבעים וחמישה

פרק ארבעים ושישה — בין שני עולמות ←