המסע אל הנצח — פרק ארבעים ושישה: בין שני עולמות

הפרק הארבעים ושישה של ספרי, המסע אל הנצח, מתפרסם כאן פרק אחר פרק. הפרקים הקודמים: פרק 1 · פרק 2 · פרק 3 · פרק 4 · פרק 5 · פרק 6 · פרק 7 · פרק 8 · פרק 9 · פרק 10 · פרק 11 · פרק 12 · פרק 13 · פרק 14 · פרק 15 · פרק 16 · פרק 17 · פרק 18 · פרק 19 · פרק 20 · פרק 21 · פרק 22 · פרק 23 · פרק 24 · פרק 25 · פרק 26 · פרק 27 · פרק 28 · פרק 29 · פרק 30 · פרק 31 · פרק 32 · פרק 33 · פרק 34 · פרק 35 · פרק 36 · פרק 37 · פרק 38 · פרק 39 · פרק 40 · פרק 41 · פרק 42 · פרק 43 · פרק 44 · פרק 45.

פרק ארבעים ושישה — בין שני עולמות

בבוקר שלמחרת חזרתי אל הגן ומצאתי את השביעי יושב על מדרגות האבן, מנסה לקשור רצועת בד סביב כף רגלו.

הוא הרים אליי את מבטו.

״נעמה אמרה שאם אני רוצה לצאת אל השביל שמחוץ לתחנה, כדאי שאנעל נעליים.״

״והחלטת להתחיל דווקא ברצועות?״

״הנעליים היו מסובכות יותר.״

התיישבתי לידו.

הוא ניסה להעביר את קצה הבד מתחת לקשר שכבר יצר, אך הרצועה השתחררה.

״אפשר?״ שאלתי והושטתי את ידי.

״תראי לי. אל תעשי במקומי.״

הראיתי לו כיצד להעביר את הרצועה ולמשוך את שני הקצוות. הוא התבונן בתנועותיי בריכוז, ואז ניסה בעצמו.

הקשר הראשון התפרק.

בשני הצליח.

הוא הביט בו בסיפוק.

״כל כך הרבה זמן ידעתי כיצד פועלים דברים,״ אמר, ״אבל לא ידעתי לעשות אפילו את זה.״

״עכשיו אתה יודע.״

הוא קם, פסע כמה צעדים ובדק שהרצועה נשארת במקומה.

״את נראית עייפה,״ אמר.

״לא ישנתי הרבה.״

״בגלל הביקור בעולם שלך?״

הנהנתי.

הוא חזר והתיישב.

״חשבתי על מה שסיפרת לי. שהגעת למקום שרצית לראות, ובכל זאת היה לך קשה להיות שם.״

״כן.״

״אני רוצה לשאול אותך משהו.״

״תשאל.״

״אם האנשים שהשארת שם עדיין חיים, למה לא הלכת אליהם?״

הסתכלתי עליו.

השאלה הייתה פשוטה. התשובה לא.

״כי פחדתי.״

״ממה?״

״שלא ירצו לראות אותי. שירצו, ואני לא אדע מה לומר. שאגלה שהם כועסים עליי.״

הוא שתק רגע.

״ואם לא תלכי?״

״אז לא אדע.״

השביעי הביט בקשר שעל רגלו.

״כשהמעבר שלי נפתח, רציתי לצאת יותר מכל דבר אחר. ובכל זאת עמדתי שם ולא הצלחתי לזוז.״

״אני זוכרת.״

״נעמה עמדה בצד השני. ראיתי אותה מחכה לי.״

הוא הרים אליי את עיניו.

״אולי גם את צריכה לדעת שמישהו יחכה לך שם.״

לא השבתי.

הוא קם ויצא אל השביל, צועד בזהירות בנעליים החדשות.

נשארתי על המדרגות.

חשבתי על האנשים שהשארתי מאחור.

על מי שחיכה לי פעם ליד שולחן האוכל, על מי שידע לזהות את מצב רוחי לפי הדרך שבה פתחתי את הדלת.

ועל בתי.

כשהייתה קטנה, הייתה בתי מבקשת שאשב לידה עד שתירדם.

לפעמים הייתי נשארת הרבה אחרי שעצמה את עיניה, מתבוננת בפניה באור החלש שחדר מן המסדרון.

היא הייתה מושיטה יד מתוך השינה ומחפשת את ידי.

עם השנים הפסיקה לעשות זאת.

היא גדלה, נעשתה עצמאית, החלה להסתיר ממני דברים קטנים ולספר לי אחרים בהתלהבות. לפעמים ביקשה את עצתי, ולפעמים התרגזה כשניסיתי לתת אותה בלי שביקשה.

אהבתי את האישה שהחלה להיות.

ביום שבו יצאתי למסע, לא ידעתי שאני נפרדת ממנה לזמן רב כל כך.

חשבתי שאשוב.

גם כשכבר הבנתי שהעולם שאליו הגעתי שונה מכל מה שהכרתי, המשכתי לדחות את המחשבה על החזרה.

בהתחלה מפני שלא ידעתי כיצד.

אחר כך מפני שתמיד היה משהו דחוף יותר.

ועכשיו, כשהדרך הייתה פתוחה, לא נותר לי תירוץ.

מצאתי את נעמה בחדר העבודה.

על השולחן שלפניה היו פרושים רישומי המעברים, ולצדם לוחות שעליהם הופיעו נתונים משתנים.

״אני רוצה לדעת כמה זמן עבר בעולם שלי,״ אמרתי.

היא הניחה את הכלי שהחזיקה.

״מאז שעזבת אותו?״

״כן.״

״לא בדקנו את זה קודם.״

״אני יודעת.״

היא סימנה לי לשבת.

״קצב הזמן אינו זהה בכל העולמות. גם הדרך שבה עברת ביניהם משפיעה על ההפרש. עד הביקור של אתמול לא הייתה לנו נקודת השוואה עדכנית לעולם שלך.״

היא פנתה אל הלוח והחלה לעבוד.

ישבתי מולה והקשבתי לקולות הקטנים של המכשירים.

רציתי שתמהר.

באותה מידה רציתי שתפסיק.

לבסוף הרימה את ראשה.

״לפי נקודות ההתאמה שיש לנו, עברו שם קצת יותר משלוש שנים.״

הבטתי בה.

״שלוש שנים?״

״בערך שלוש שנים וחודשיים. תיתכן סטייה של כמה שבועות, אבל לא הרבה יותר.״

נשענתי לאחור.

שלוש שנים.

בתי הייתה מבוגרת בשלוש שנים.

שלוש שנים של ימי הולדת שלא חגגתי איתה, שיחות שלא שמעתי, רגעים שבהם אולי הייתה זקוקה לי.

חשבתי על האפשרות שהתאהבה, שנפגעה, שהצליחה במשהו גדול ורצתה לספר לי.

חשבתי גם על הדברים הקטנים יותר. יום שבו הייתה חולה. ערב שבו חזרה הביתה עייפה. בוקר שבו קיבלה החלטה ולא היה לה את מי לשאול.

לא ידעתי אילו מן הדברים האלה אכן קרו.

וזה היה אולי החלק הקשה ביותר.

״את בסדר?״ שאלה נעמה.

״אני מנסה להבין מה המשמעות של שלוש שנים בחיים של מישהו אחר.״

נעמה לא מיהרה לענות.

״את רוצה לחזור לשם?״

״כן. אבל קודם אני רוצה לדעת אם אוכל ליצור איתה קשר.״

״עם מי?״

״עם הבת שלי.״

ליארה ישבה ליד החלון בחדרה וניסתה לקפל בד גדול ביד אחת.

הזרוע הפצועה הייתה מונחת על כרית.

ניגשתי אליה ולקחתי את קצה הבד.

״אני יכולה לעשות את זה,״ אמרה.

״אני יודעת. אבל יהיה לנו קל יותר יחד.״

היא חייכה ופינתה לי מקום.

קיפלנו את הבד בשקט.

״דיברתי עם נעמה,״ אמרתי.

״על העולם שלך?״

״עברו שם שלוש שנים.״

ליארה הפסיקה לקפל.

״איך את מרגישה עם זה?״

״אני לא יודעת. כל הזמן הזה חשבתי על החזרה כאילו היא מחכה לי במקום שבו השארתי אותה.״

התיישבתי מולה.

״יש לי בת, ליארה.״

היא הרימה אליי את מבטה.

סיפרתי לה עליה בעבר, אך מעולם לא דיברתי עליה כך.

״אני יודעת,״ אמרה.

״אני חושבת עליה מאז שחזרנו. על מה שהיא עושה עכשיו. אם היא עדיין גרה באותו מקום. אם היא מאושרת.״

השתתקתי.

״ואני מפחדת לשמוע שהיא הייתה זקוקה לי ולא הייתי שם.״

ליארה הניחה את הבד בצד.

״יכול להיות שהיא כועסת עלייך.״

״אני יודעת.״

״יכול להיות שהיא גם התגעגעה.״

הבטתי בה.

״ואם היא כבר לא רוצה שאהיה חלק מחייה?״

״אז תצטרכי לכבד את זה.״

היא התקרבה מעט.

״אבל כרגע את לא יודעת מה היא רוצה.״

הורדתי את עיניי.

״אני מפחדת גם מן האפשרות שהיא כן תרצה אותי בחזרה.״

״למה?״

״כי אני לא יכולה להבטיח לה שאחיה כפי שחייתי פעם.״

ליארה שתקה.

״אני כבר לא אותה אישה,״ המשכתי. ״אפילו הגוף שלי אינו אותו גוף. איך אוכל לעמוד מולה ולבקש שתאמין לי?״

״אולי תצטרכי לתת לה זמן.״

״ואולי היא לא תאמין לעולם.״

״גם זה אפשרי.״

ישבתי מולה והרגשתי כמה מעט אני יכולה לשלוט במה שיקרה.

לבסוף אמרתי:

״אני רוצה לנסות.״

ליארה אחזה בידי.

״אז תנסי.״

אחר הצהריים ירד גשם קצר.

עמדתי מתחת לסככה שבקצה הגן, כשאילה הגיעה ונעמדה לידי.

היא החזיקה פיסת נייר מקופלת.

״כתבתי לאורה,״ אמרה.

״את רוצה לשלוח לה?״

״כן. אני אומרת לה שאני לא מוכנה לפגוש אותה. ואם אי פעם ארצה לדבר, אפנה אליה בעצמי.״

״נשמע שחשבת על זה הרבה.״

״חשבתי.״

היא הסתכלה על הנייר.

״אני עדיין מרגישה קצת לא נעים.״

״מותר לך.״

״אבל אני לא רוצה לשנות את מה שכתבתי.״

״אז אל תשני.״

היא חייכה חיוך קטן.

״אבקש מנעמה להעביר לה.״

לפני שהלכה, הביטה בי.

״את עצובה היום.״

״אני חושבת על הבת שלי.״

״היא בעולם שממנו באת?״

״כן.״

״את הולכת לראות אותה?״

״אני מקווה.״

אילה הנהנה והמשיכה בדרכה.

הבטתי בגשם.

חשבתי על כך שגם אילה וגם השביעי התחילו לבנות לעצמם חיים שאינם תלויים בהחלטות של אחרים.

ואני עמדתי כאן, חוששת כל כך מן הבחירה של בתי, עד שכמעט מנעתי ממנה את האפשרות לבחור.

בערב חזרתי אל נעמה.

״אני רוצה לשלוח הודעה,״ אמרתי.

היא הובילה אותי לחדר קטן סמוך למעבר.

על אחד הקירות היה לוח קשר, ולידו הונחו כמה מכשירים שהכרתי מן הביקורים הקודמים שלי.

״המערכת שלנו אינה שולחת הודעות ישירות לאנשים,״ הסבירה. ״אבל היא יכולה להתחבר דרך המעבר לרשתות התקשורת המקומיות של העולם שלך. נצטרך כתובת או מספר שאת מכירה.״

״אני זוכרת את מספר הטלפון שלה.״

נעמה הנהנה.

״נבדוק אם הוא עדיין פעיל.״

היא הזינה את הפרטים שהכתיבה לה.

כעבור רגע הופיע אישור שהמספר משויך לשירות פעיל.

הרגשתי הקלה, ומיד אחריה פחד.

״האם היא תראה ממי ההודעה?״ שאלתי.

״אפשר להציג את שמך. אבל אם היא החליפה מכשיר או מחקה את פרטי הקשר שלך, ייתכן שלא תזהה את המקור.״

״אני רוצה שתדע שזאת אני.״

נעמה פנתה אליי.

״איך תרצי לכתוב?״

״על דף, אם אפשר.״

היא הביאה לי נייר וכלי כתיבה.

״כשתסיימי, אעביר את הנוסח כפי שתכתבי אותו.״

הודיתי לה.

היא יצאה וסגרה אחריה את הדלת.

ישבתי מול הדף הריק.

כתבתי את שמה של בתי.

התבוננתי באותיות.

כמה פעמים כתבתי את השם הזה בחיי?

על פתקים שהשארתי במטבח, על מתנות, על מעטפות, בהודעות קצרות שנשלחו באמצע היום.

פעם יכולתי לכתוב לה כמעט בלי לחשוב:

אכלת?

מתי את חוזרת?

תתקשרי אליי כשיהיה לך רגע.

עכשיו לא ידעתי כיצד להתחיל.

כתבתי:

אהובה שלי,

נעצרתי.

האם עדיין הייתה לי הזכות לפנות אליה כך?

מחקתי את המילים.

ניסיתי שוב.

אני יודעת שעבר הרבה זמן.

גם זה לא הספיק.

הנחתי את כלי הכתיבה.

יכולתי לספר לה על המטע, על הפרי, על העולמות שבהם עברתי.

יכולתי לנסות להסביר מדוע נעלמתי.

אבל מה תרגיש אישה צעירה שתקבל פתאום הודעה מאמה אחרי שלוש שנות היעדרות?

אולי תחשוב שמישהו מתעלל בה.

אולי תכעס.

אולי תחשוב שההודעה מזויפת.

התחלתי לכתוב מחדש.

הפעם לא ניסיתי להסביר הכול.

אהובה שלי,

זאת אמא.

אני יודעת שעבר זמן רב, ואני יודעת שאין לי דרך לבקש ממך להבין את מה שקרה בכמה משפטים.

אני בחיים.

אני רוצה לראות אותך ולספר לך הכול, אם תהיי מוכנה.

אני לא אבוא בלי שתסכימי.

אני אוהבת אותך.

קראתי את המילים שוב.

הן היו פשוטות.

לא היו בהן תשובות.

אבל היה בהן הדבר היחיד שידעתי לומר בוודאות.

הוספתי את שמי המלא.

אחר כך נזכרתי במשהו.

הפכתי את הדף וכתבתי משפט נוסף:

כשהיית קטנה, היית מבקשת ממני להשאיר את הדלת פתוחה מעט, כדי שתוכלי לראות את האור מן המסדרון.

התבוננתי במשפט.

הוא לא הוכיח דבר.

אבל הוא היה שלנו.

כשנעמה חזרה, הושטתי לה את הדף.

היא קראה אותו בשקט.

״את בטוחה שאת רוצה לשלוח?״

הסתכלתי על המילים.

רציתי לבקש עוד זמן.

לכתוב הסבר ארוך יותר.

להוסיף התנצלות.

להבטיח דברים שלא ידעתי אם אוכל לקיים.

אבל לא רציתי להמשיך לדחות.

״כן.״

נעמה העבירה את הטקסט אל הלוח.

״ההודעה תישלח כהודעה רגילה. היא תראה את המילים, לא את הדרך שבה הן הגיעו.״

הנהנתי.

היא לחצה על הסימן האחרון.

חלפו כמה רגעים.

ואז הופיע אישור.

״ההודעה נמסרה למכשיר,״ אמרה. ״זה עדיין לא אומר שהיא נקראה.״

הסתכלתי על האישור.

לא היה בו שום דבר יוצא דופן.

סימן קטן על לוח.

ובכל זאת, לראשונה זה שלוש שנים, מילים שלי הגיעו אל בתי.

״אם תהיה תשובה, תוכלי להעביר אותה אליי?״ שאלתי.

״כמובן.״

נעמה מסרה לי מתקן קטן.

״הוא יקבל את התגובה דרך אותו ערוץ.״

אחזתי בו.

״תודה.״

יצאתי אל המסדרון.

דלת חדרו של השביעי הייתה פתוחה.

הוא ישב על הרצפה וניסה לקשור את רצועות הנעליים בלי להביט בידיו.

כשראה אותי, הרים את ראשו.

״הצלחתי מהר יותר הפעם,״ אמר.

״אני רואה.״

הוא הביט בי.

״קרה משהו?״

״שלחתי הודעה לבת שלי.״

הוא קם.

״היא ענתה?״

״עדיין לא.״

הוא התבונן במתקן שבידי.

״את מחכה?״

״כן.״

הוא חשב רגע.

״כשהייתי מאחורי הגבול, לא ידעתי אם מישהו יבוא.״

הסתכלתי עליו.

״ועכשיו?״

״עכשיו אני יודע שיש דברים שאנשים עושים רק כשהם מוכנים.״

הוא התיישב שוב והמשיך לקשור את הרצועות.

לא ביקש ממני להישאר.

המשכתי בדרכי.

ליארה ישבה ליד החלון כשנכנסתי.

היא הניחה את הספר שבידה.

״שלחת?״

״כן.״

״איך את מרגישה?״

התיישבתי לידה.

״מפוחדת.״

היא חייכה מעט.

״זאת לפחות תשובה ברורה.״

חייכתי גם אני.

הנחתי את המתקן על השולחן.

ניסיתי לא להביט בו.

כעבור כמה רגעים הבטתי.

ליארה הבחינה בכך, אך לא אמרה דבר.

״אני חושבת על כל מה שהיא יכולה לכתוב,״ אמרתי.

״אני יודעת.״

״ומה אם היא לא תענה בכלל?״

״אז זה יכאב.״

הסתכלתי עליה.

״את לא מנסה לעודד אותי.״

״אני כאן איתך.״

היא הושיטה את ידה הבריאה.

אחזתי בה.

ישבנו בשקט.

הזמן עבר לאט.

מדי פעם נשמעו קולות מן הגן, צעדים במסדרון, דלת שנפתחה ונסגרה.

החיים סביבנו המשיכו.

ואני חיכיתי למילים שיופיעו על מתקן קטן.

חשבתי על בתי כשהייתה ילדה.

על הפעם הראשונה שהצליחה לרכוב על אופניים בלי שאחזיק בה.

רצתי מאחוריה, ידי מושטות באוויר, אף שכבר לא היה צורך בהן.

היא הסתובבה אליי וצעקה בגאווה שאעזוב.

עזבתי.

היא המשיכה לרכוב.

עכשיו, אחרי שנים, רציתי לדעת אם תסכים שאחזור להיות חלק מחייה.

לא יכולתי לרוץ אחריה.

לא יכולתי להחליט בשבילה.

יכולתי רק לחכות.

צליל קצר נשמע מן השולחן.

קפאתי.

ליארה הרימה את ראשה.

המתקן הבהב.

הושטתי את ידי, אך עצרתי לפני שנגעתי בו.

לרגע פחדתי כל כך, עד שכמעט ביקשתי מליארה לקרוא במקומי.

לבסוף לקחתי אותו.

הופיעה הודעה.

אמא?

מילה אחת.

הרגשתי את נשימתי נעצרת.

קראתי אותה שוב.

ואז הופיעה הודעה נוספת.

זאת באמת את?

הנחתי יד על פי.

ליארה התקרבה אליי.

״מה היא כתבה?״

הראיתי לה.

היא קראה והחזירה לי את המתקן.

דמעות החלו לרדת על לחיי.

לא ניסיתי לעצור אותן.

כתבתי:

כן, אהובה שלי. זאת אני.

המתנתי.

התגובה הגיעה כמעט מיד.

איפה היית כל הזמן?

הבטתי במילים.

הייתה בהן השאלה שפחדתי ממנה יותר מכול.

לא הייתה דרך לענות עליה במשפט אחד.

אבל עכשיו ידעתי מי מחכה בצד השני.

בתי.

האישה הצעירה שהמשיכה לחיות, לגדול ולהשתנות בזמן שלא הייתי שם.

היא לא כתבה שהיא סולחת לי.

היא לא ביקשה שאבוא.

אבל היא שאלה.

ליארה ישבה לצדי בשקט.

הסתכלתי על ההודעה זמן רב.

״מה תעני?״ שאלה לבסוף.

״אני רוצה לומר לה את האמת.״

״אז תאמרי.״

״אני לא יודעת מאיפה להתחיל.״

ליארה הביטה בי.

״אולי מן הדבר שאת הכי מצטערת עליו.״

הורדתי את עיניי אל המתקן.

חשבתי על כל ההסברים שהיו לי.

על המעברים, על המרחק, על הזמן שלא הבנתי כיצד הוא חולף.

כולם היו נכונים.

אבל אף אחד מהם לא היה הדבר הראשון שבתי הייתה צריכה לשמוע.

התחלתי לכתוב.

אני מצטערת שלא הייתי שם.

עצרתי.

קראתי את המשפט.

הוספתי:

לא ידעתי שיעבור כל כך הרבה זמן. אבל הייתי צריכה למצוא דרך להגיע אלייך מוקדם יותר.

היד שלי רעדה.

יש לי הרבה לספר לך, ואני יודעת שחלק מזה יהיה קשה להאמין.

אני לא מבקשת שתסלחי לי עכשיו.

אני רק רוצה שתדעי שלא הפסקתי לאהוב אותך.

שלחתי.

המתנתי.

הפעם התשובה לא הגיעה מיד.

ליארה נשארה לצדי.

בחוץ התחיל לרדת גשם.

שמעתי אותו מכה באדן החלון, ואחר כך מתחזק.

כעבור זמן הופיע סימן שההודעה נקראה.

לא יותר.

חיכיתי עוד.

לבסוף הנחתי את המתקן על השולחן.

״אולי היא צריכה זמן,״ אמרה ליארה.

״כן.״

קמתי וניגשתי לחלון.

בחוץ ראיתי את השביל שבו הלך השביעי בבוקר.

חשבתי על כך שהחופש שלו התחיל ברגע שבו הצליח לעבור דרך הדלת.

שלי התחיל לפני זמן רב, כשבחרתי בחיי נצח.

אבל עכשיו, מול החלון החשוך, הרגשתי עד כמה הבחירה ההיא עדיין ממשיכה להשפיע על אנשים שלא בחרו בה.

לא יכולתי לשנות את מה שכבר קרה.

יכולתי רק להחליט שלא אמשיך להיעלם מחייהם בלי לתת להם אפשרות לומר לי מה הם רוצים.

כשעמדתי לחזור אל הכיסא, נשמע שוב הצליל הקצר.

לקחתי את המתקן.

בתי כתבה:

אני לא יודעת אם אני מאמינה לך.

בלעתי את הרוק.

מתחת למשפט הופיעה הודעה נוספת.

אבל אני רוצה לראות אותך.

קראתי את המילים שוב ושוב.

ליארה קמה והתקרבה אליי.

״מה קרה?״

הושטתי לה את המתקן.

היא קראה וחייכה.

״היא רוצה לפגוש אותך.״

הנהנתי.

לא הצלחתי לדבר.

הסתכלתי על המסך.

במשך שלוש שנים המשיכו חייה של בתי בלעדיי.

לא ידעתי איזו אישה אפגוש.

לא ידעתי מה תאמר כשתראה אותי, ואם תאמין לסיפור שאספר.

אבל היא ביקשה לראות אותי.

אחזתי במתקן והתחלתי לכתוב תשובה.

הפעם לא מחקתי את המילים.

גם אני רוצה לראות אותך.

תגידי לי מתי ואיפה יהיה לך נוח.

אני אבוא.

שלחתי.

ליארה הניחה את ידה על כתפי.

נשארנו לעמוד ליד החלון.

לא ידעתי מה יקרה בפגישה.

אבל בפעם הראשונה מאז חזרתי אל העולם שממנו באתי, לא הייתי צריכה לנחש אם מישהו רוצה שאשוב.

בתי אמרה לי.

ועכשיו נותר לי לקיים את הבטחתי.

סוף פרק ארבעים ושישה

פרק ארבעים ושבעה — הפנים שלא הכירה ←