המסע אל הנצח — פרק ארבעים ושבעה: הפנים שלא הכירה

הפרק הארבעים ושבעה של ספרי, המסע אל הנצח, מתפרסם כאן פרק אחר פרק. הפרקים הקודמים: פרק 1 · פרק 2 · פרק 3 · פרק 4 · פרק 5 · פרק 6 · פרק 7 · פרק 8 · פרק 9 · פרק 10 · פרק 11 · פרק 12 · פרק 13 · פרק 14 · פרק 15 · פרק 16 · פרק 17 · פרק 18 · פרק 19 · פרק 20 · פרק 21 · פרק 22 · פרק 23 · פרק 24 · פרק 25 · פרק 26 · פרק 27 · פרק 28 · פרק 29 · פרק 30 · פרק 31 · פרק 32 · פרק 33 · פרק 34 · פרק 35 · פרק 36 · פרק 37 · פרק 38 · פרק 39 · פרק 40 · פרק 41 · פרק 42 · פרק 43 · פרק 44 · פרק 45 · פרק 46.

פרק ארבעים ושבעה — הפנים שלא הכירה

בתי ביקשה שניפגש למחרת, בשעה ארבע אחר הצהריים.

היא בחרה בבית קפה קטן, לא רחוק מן המקום שבו גרנו פעם.

כשקראתי את ההודעה, הבנתי שאינה רוצה שאגיע אל ביתה. אולי חששה ממני, אולי לא האמינה לי, ואולי פשוט רצתה להיות במקום שממנו תוכל לקום וללכת בכל רגע.

לא שאלתי.

כתבתי שאגיע.

אחר כך נשארתי לשבת מול המתקן הקטן, עד שהאור בחדר השתנה והבנתי שכבר עבר זמן רב.

ליארה נכנסה ומצאה אותי באותו מקום.

״היא ענתה?״

״קבענו למחר.״

היא חייכה.

״את שמחה?״

״מאוד.״

״ואת מפחדת.״

הנהנתי.

״אני לא יודעת איך היא תסתכל עליי.״

״היא תראה אישה שלא הכירה.״

״אני יודעת.״

״את רוצה שאבוא איתך?״

״עד המקום. לא לפגישה עצמה.״

״בסדר.״

היא קמה, וכשהגיעה לדלת הסתובבה.

״אל תנסי להיות האישה שהיית רק כדי שתזהה אותך.״

נשארתי לבדי עם המשפט הזה.

לא ידעתי אם אצליח.

בלילה כמעט לא ישנתי.

ניסיתי לדמיין את בתי נכנסת לבית הקפה.

האם שערה עדיין באותו אורך? האם קולה השתנה? האם היא נראית עייפה יותר?

שלוש שנים אינן זמן רב כל כך, ובכל זאת בגיל צעיר הן יכולות לשנות חיים שלמים.

ניסיתי לחשוב על הפעם האחרונה שבה ראיתי אותה.

לא הייתה פרידה מיוחדת.

לא חיבקתי אותה ארוכות ולא אמרתי לה דברים שנועדו להישאר.

אולי שאלתי אם אכלה. אולי ביקשתי שתתקשר אליי. אולי יצאתי מן הבית בזמן שהייתה עסוקה במשהו אחר.

דווקא העובדה שלא יכולתי להצביע על רגע הפרידה הכאיבה לי.

אילו ידעתי שלא אראה אותה במשך שלוש שנים, הייתי עוצרת.

הייתי מסתכלת עליה.

הייתי אומרת לה שאני אוהבת אותה.

אבל לא ידעתי.

ועכשיו עמדתי לפגוש אותה בפנים שאינן הפנים שזכרה, בגוף שלא נשא עוד את סימני השנים שבהן גידלתי אותה.

הבטתי בכפות ידיי.

אלה לא היו הידיים שהחזיקו אותה כשהייתה תינוקת. לא הידיים שחבשו את ברכיה כשנפלה, או ליטפו את מצחה כשחלתה.

הגוף ההוא עדיין התקיים בעולם, אך לא הייתי עוד בתוכו.

אישה אחרת נשאה כעת את הפנים שבתי הכירה כאמה.

לא ידעתי אם בתי ראתה אותה מאז שנעלמתי. לא ידעתי מה נאמר לה, אם בכלל, וכיצד אוכל להסביר את קיומו של הגוף ההוא בלי לערער עוד יותר את מעט האמון שאולי נותר בינינו.

ישבתי על שפת המיטה והבטתי בידיי הזרות.

לראשונה מאז עזבתי את גופי האנושי, לא הרגשתי בהן רק את החופש שקיבלתי.

הרגשתי גם את מה שאיבדתי.

נעמה פתחה את המעבר מעט לפני הצהריים.

ביקשתי לצאת סמוך למטע.

רציתי ללכת ברגל את הדרך אל בית הקפה.

ליארה הביטה בי כשאמרתי זאת, אך לא התנגדה.

״יש לנו כמה שעות,״ אמרה.

עברנו יחד.

האור בעולם האנושי היה חזק. הרוח נשאה ריח של אדמה חמה, והכביש הרחוק המה מתנועת מכוניות.

הלכנו בשקט.

בדרך חלפנו על פני אישה שדחפה עגלת תינוק. הילד שבתוכה אחז צעצוע צבעוני והכה בו על המעקה.

הסתכלתי עליו.

נזכרתי בכמה שעות ביליתי פעם בהליכה עם עגלה, מקווה שהתנועה תרדים את בתי.

לפעמים הייתה נרדמת מיד.

לפעמים הייתי חוזרת הביתה מותשת, והיא עדיין ערה, מחייכת אליי כאילו רק עכשיו התחיל היום.

ליארה הבחינה במבטי, אך לא אמרה דבר.

כשהגענו לרחוב הראשי, עצרתי ליד חלון ראווה.

בהשתקפות הזכוכית ראיתי שתי נשים עומדות זו לצד זו.

ליארה, עם זרועה החבושה.

ואני.

הפנים שלי היו מוכרות לי עכשיו. למדתי לזהות בהן את עצמי, את הבעותיי, את הדרך שבה עיניי משתנות כשאני חושבת.

אבל בתי לא למדה להכיר אותן.

היא חיכתה לאמה.

ואני לא ידעתי מה תראה כשתביט בי.

הגענו לבית הקפה חצי שעה לפני הזמן.

בחרתי שולחן בחוץ, מתחת לסככה.

ליארה עמדה לצדי.

״את רוצה שאחכה כאן?״

״לא. יש גינה קטנה מעבר לפינה. תוכלי לחכות שם?״

״כמובן.״

היא הניחה את ידה הבריאה על כתפי.

״אני אהיה קרובה.״

חיבקתי אותה בזהירות.

״תודה.״

היא התרחקה.

נשארתי לבד.

הזמנתי מים.

המלצר הניח את הכוס על השולחן ושאל אם אני רוצה גם משהו לאכול.

אמרתי שלא.

הסתכלתי בשעון.

עוד עשרים ושבע דקות.

בארבע פחות שלוש דקות ראיתי אותה.

היא הופיעה מעבר לכביש, לבושה במכנסיים כהים ובחולצה בהירה.

זיהיתי אותה מיד.

לא הייתי צריכה לראות את פניה.

הכרתי את צורת ההליכה שלה, את הדרך שבה החזיקה את כתפיה, את התנועה הקטנה שבה הסיטה את שערה מאחורי האוזן.

קמתי.

היא עצרה לפני מעבר החצייה והביטה בטלפון שבידה.

אחר כך הרימה את ראשה וחיפשה בעיניה את בית הקפה.

ראיתי אותה מתקרבת.

רציתי לרוץ אליה.

לחבק אותה.

לומר לה כמה התגעגעתי.

אבל נשארתי ליד השולחן.

היא נכנסה אל הרחבה והסתכלה סביב.

מבטה חלף על פניי.

המשיך הלאה.

ואז חזר.

ראיתי אותה בוחנת אותי.

היא התקרבה לאט.

״סליחה,״ אמרה. ״את…״

קולה נשבר מעט.

״כן, אהובה שלי.״

היא קפאה.

המילים היו מוכרות לה.

הקול לא לגמרי.

הפנים לא.

היא הביטה בי ארוכות.

״זאת לא יכולה להיות את.״

הרגשתי את גרוני מתכווץ.

״אני יודעת איך זה נראה.״

״לא.״

היא נסוגה צעד.

״אמא שלי לא נראית ככה.״

״אני יודעת.״

״אז מי את?״

אנשים חלפו ברחוב. כוסות הונחו על שולחנות. מישהו צחק מאחורינו.

״אני אמא שלך,״ אמרתי. ״אבל אני מבינה למה את לא מאמינה לי.״

״את לא מבינה שום דבר.״

היא הסתכלה סביב, כאילו חיפשה מישהו שעוקב אחרינו.

״מישהו שלח אותך?״

״לא.״

״את יודעת עליי דברים. ראיתי את ההודעה. אבל זה לא אומר שאת אמא שלי.״

״את צודקת.״

היא נראתה מופתעת.

״אז למה את ממשיכה להגיד את זה?״

״כי זאת האמת. אבל אני לא מצפה שתקבלי אותה רק מפני שאמרתי.״

היא שתקה.

״אפשר לשבת?״ שאלתי.

היא הביטה בכיסא שמולי.

אחרי היסוס התיישבה.

גם אני התיישבתי.

בינינו עמד שולחן קטן ועליו שתי כוסות מים.

״איפה אמא שלי?״ שאלה.

השאלה כמעט הכריעה אותי.

״אני כאן.״

״תפסיקי.״

קולה היה חד.

״אני לא יודעת מי את, אבל תפסיקי להגיד את זה.״

הרגשתי דמעות עולות בעיניי.

רציתי להושיט לה את ידי.

לא עשיתי זאת.

״אני יכולה לספר לך דברים עלינו,״ אמרתי. ״אבל את צודקת שגם זה לא יוכיח הכול.״

היא שילבה את ידיה.

״אז מה כן?״

חשבתי רגע.

״אפשר לבדוק.״

״איך?״

״יש דברים מהחיים שלנו שאפשר לאמת. מסמכים, פרטים שאנשים אחרים מכירים, דברים שלא נוכל להמציא בדיעבד. ויש גם דרך להראות לך מה קרה לי, אם תרצי לראות.״

היא הביטה בי בחשד.

״איזו דרך?״

״אני יכולה להראות לך את המקום שאליו הגעתי. לא היום, ולא בלי שתרצי.״

היא הנידה בראשה.

״אני לא הולכת לשום מקום עם אישה שאני לא מכירה.״

״אני לא מבקשת שתעשי את זה.״

היא נשמה עמוק.

״אז כרגע אין לך הוכחה.״

״לא הוכחה שתוכלי לקבל כאן, ברגע הזה.״

היא השפילה את מבטה אל כוס המים.

אצבעותיה רעדו מעט.

״את מבינה כמה זה מטורף?״ שאלה.

לא עניתי מיד.

היא הרימה את עיניה.

״אני יושבת כאן מול אישה זרה, והיא אומרת לי שהיא אמא שלי. ואני בכלל לא יודעת אם אמא שלי בחיים.״

קולה נשבר.

״את לא יודעת מה היה כאן.״

לא אמרתי דבר.

״בהתחלה חשבנו שקרה לך משהו,״ אמרה. ״אחר כך התחילו השאלות. כל הזמן שאלו אם שמענו משהו, אם יש חדשות.״

היא ניגבה את לחיה במהירות.

״אני הייתי בטוחה שתחזרי. כל פעם ששמעתי מכונית נעצרת ליד הבית הייתי מסתכלת מהחלון.״

הרגשתי את לבי מתכווץ.

״ואחר כך הפסקתי,״ המשיכה. ״לא כי לא רציתי שתחזרי. פשוט לא יכולתי להמשיך ככה.״

היא הסתכלה בי.

״את יודעת כמה פעמים חלמתי שאני רואה אותך?״

לא הצלחתי לענות.

״ובכל פעם התעוררתי.״

היא ניסתה לצחוק, אך לא הצליחה.

״ועכשיו מגיעה אישה שאני לא מכירה, עם פנים אחרות, ואומרת לי שהיא אמא שלי.״

״אני מצטערת,״ אמרתי.

״על מה בדיוק?״

הבטתי בה.

״על כך שלא הייתי שם. על כך שלא מצאתי דרך לחזור מוקדם יותר.״

״אז למה לא חזרת?״

הנה הייתה השאלה.

לא על פניי.

לא על הנצח.

על היעדרותי.

לקחתי נשימה עמוקה.

״ביום שעזבתי, יצאתי להליכה.״

היא הביטה בי.

״במטע?״

״כן.״

״ומה קרה?״

סיפרתי לה על הדרך שנפתחה לפניי.

על הפרי שאכלתי.

על השינוי שהתרחש בי.

על העולמות שאליהם הגעתי.

ניסיתי לדבר בפשטות, אבל ככל שהתקדמתי ראיתי את פניה מתקשות.

לבסוף הנידה בראשה.

״זה לא אמיתי.״

״אני יודעת שקשה להאמין.״

״את מספרת לי שאמא שלי אכלה פרי שהפך אותה לבת אלמוות, עזבה את הגוף שלה ועברה לעולמות אחרים.״

״כן.״

היא נשענה לאחור.

״ומה קרה לגוף שלה?״

שתקתי רגע.

ידעתי שהשאלה תגיע.

״הוא עדיין קיים.״

היא בהתה בי.

״מה זאת אומרת?״

״אני כבר לא חיה בתוכו. תודעה אחרת חיה בו עכשיו.״

בתי קמה בבת אחת.

הכיסא נע לאחור בחריקה.

״לא.״

היא הניחה יד על מצחה.

״זה יותר מדי.״

קמתי גם אני, אך נשארתי במקומי.

״אני מצטערת.״

״תפסיקי להתנצל.״

היא הסתובבה ממני והביטה ברחוב.

נשימתה הייתה מהירה.

לא התקרבתי.

אחרי זמן מה חזרה אל השולחן, אך לא התיישבה.

״אז אם אראה את הפנים של אמא שלי, את אומרת לי שזאת בכלל לא היא?״

״כן.״

היא עצמה את עיניה.

״ואת רוצה שאאמין שהאישה שעומדת מולי היא אמא שלי?״

״אני רוצה שתדעי מה אני מספרת לך. אם תאמיני לי, זאת תהיה החלטה שלך.״

היא הסתכלה בי ארוכות.

״אני לא יודעת מה לחשוב.״

הפעם לא ניסיתי לענות במקומה.

היא חזרה לשבת.

המלצר ניגש ושאל אם הכול בסדר.

בתי הזמינה קפה.

אני ביקשתי עוד מים.

כשהתרחק, היא הביטה בי.

״אם כל זה נכון, את באמת לא תזדקני?״

״לא כפי שהזדקנתי פעם.״

״ואני כן.״

הבטתי בה.

״כן.״

היא שתקה.

״אז את תישארי ככה, ואני אהיה זקנה.״

״כן.״

היא השפילה את עיניה.

״זה לא הוגן.״

לא ניסיתי לנחם אותה.

״את בחרת בזה,״ אמרה. ״אני לא.״

המילים נשארו בינינו.

חשבתי על כל הפעמים שבהן דיברתי על החופש לבחור.

על הדרך שבה יצאתי מן החיים שהכרתי, על האפשרויות שנפתחו לפניי, על העולמות שיכולתי להגיע אליהם.

מעולם לא שאלתי את בתי אם היא מוכנה לשלם את המחיר.

היא הייתה צעירה ממני, חייה עוד היו לפניה, ואני הנחתי שהזמן יספיק גם בשבילי וגם בשבילה.

אבל הזמן שלי התרחב, והזמן שלה המשיך לחלוף.

באותו רגע הבנתי שחיי הנצח לא העניקו לי רק שנים נוספות.

הם אפשרו לי להמשיך הלאה בזמן שאנשים שאהבתי נותרו להתמודד עם היעדרותי.

״נכון,״ אמרתי לבסוף.

היא הסתכלה עליי.

״ואם היית יכולה לבחור שוב?״

רציתי לומר שהייתי בוחרת אחרת.

רציתי לתת לה תשובה שתקל על הכאב שלה.

אבל לא יכולתי לשקר.

״אני לא יודעת,״ אמרתי.

היא הביטה בי בתדהמה.

״את לא יודעת?״

״אני אוהבת את החיים שקיבלתי. יש דברים שלא הייתי רוצה לוותר עליהם. אבל לא הייתי בוחרת להיעלם מחייך כפי שנעלמתי.״

״זה לא אותו דבר.״

״לא.״

היא נשענה לאחור.

״אני לא יודעת מה יותר קשה לי לשמוע. את הסיפור הזה, או את זה שאת לא בטוחה שהיית חוזרת לחיים שהיו לך איתנו.״

הרגשתי את עיניי מתמלאות.

״אני לא רוצה שתחשבי שהייתי פחות מאושרת איתכם.״

״אז למה הלכת?״

הסתכלתי עליה.

״כי רציתי לדעת מה יש מעבר לחיים שהכרתי. לא ידעתי שאאבד את האפשרות לחזור אליהם כפי שהיו.״

היא הביטה בי.

״אבל איבדת.״

״כן.״

הקפה שלה הגיע.

היא הוסיפה מעט סוכר וערבבה.

הכפית נגעה בדופן הכוס שוב ושוב.

הסתכלתי על התנועה המוכרת.

היא תמיד ערבבה את המשקה הרבה אחרי שהסוכר נמס.

בלי להתכוון, חייכתי.

היא הבחינה בכך.

״מה?״

״את עדיין מערבבת את הקפה הרבה יותר ממה שצריך.״

היא עצרה.

הכפית נשארה בתוך הכוס.

״אמא תמיד הייתה צוחקת עליי בגלל זה,״ אמרה.

״אני יודעת.״

היא השפילה את מבטה.

אחרי רגע הוציאה את הכפית והניחה אותה על הצלוחית.

לא חייכה.

אבל גם לא ביקשה ממני ללכת.

ישבנו יחד כמעט שעתיים.

היא שאלה שאלות.

חלקן עסקו בעולם שממנו באתי עכשיו, אחרות בחיים שהיו לנו לפני שעזבתי.

היא ביקשה לדעת אם יש מישהו שיוכל לאשר את דבריי.

אמרתי שכן, אבל הסברתי שלא אנסה להביא אנשים לפגישה או להציג בפניה דברים שלא ביקשה לראות.

״אני רוצה לבדוק בעצמי,״ אמרה.

״כמובן.״

״ואם אגלה שאת משקרת?״

״אז לא אבקש ממך להמשיך לדבר איתי.״

היא הסתכלה בי.

״ואם את לא משקרת?״

לא הייתה לי תשובה פשוטה.

״אז נצטרך להבין מה אפשר לעשות מכאן.״

היא השפילה את עיניה.

לראשונה מאז התיישבה מולי, לא מיהרה להגיב.

כשהשמש החלה לרדת, הסתכלה בשעון.

״אני צריכה ללכת.״

הרגשתי פחד פתאומי.

״בסדר.״

היא קמה.

קמתי גם אני.

עמדנו זו מול זו.

רציתי לחבק אותה.

הידיים שלי כמעט התרוממו מעצמן, אך עצרתי.

היא הבחינה בכך.

הסתכלה עליי.

״אני לא יכולה,״ אמרה בשקט.

״אני מבינה.״

היא הורידה את עיניה.

״אני עדיין לא יודעת מי את.״

הנהנתי.

״אבל יש רגעים שבהם את מדברת בדיוק כמוה.״

הרגשתי דמעות בעיניי.

״אני יודעת שזה לא מספיק,״ אמרה.

״אני לא מבקשת שזה יספיק.״

היא נשמה עמוק.

״אני צריכה זמן.״

״תקבלי כמה זמן שתצטרכי.״

היא הסתכלה בי.

״אל תיעלמי שוב.״

המילים נאמרו בשקט.

אבל הן היו קשות מכל מה ששמעתי ממנה באותו יום.

״לא אעשה את זה,״ אמרתי.

היא היססה.

״תכתבי לי מחר.״

״אכתוב.״

היא הנהנה.

ואז הסתובבה והלכה.

עמדתי ליד השולחן וצפיתי בה מתרחקת.

היא חצתה את הכביש, עצרה לרגע ליד חלון ראווה והמשיכה.

רציתי לקרוא בשמה.

רציתי שתסתובב.

אבל לא קראתי.

היא ביקשה ממני דבר אחד.

לכתוב לה מחר.

זאת הייתה הבטחה שיכולתי לקיים.

מצאתי את ליארה בגינה הקטנה מעבר לפינה.

היא ישבה על ספסל בצל עץ, זרועה החבושה מונחת על ברכיה.

כשראתה אותי, קמה.

היא הסתכלה על פניי.

״איך היה?״

פתחתי את פי.

לא הצלחתי לדבר.

ליארה התקרבה וחיבקה אותי בזהירות.

הנחתי את ראשי על כתפה ובכיתי.

לא בכיתי כפי שבכיתי מול הבית הישן.

שם בכיתי על מה שאבד.

עכשיו בכיתי מפני שראיתי את בתי.

מפני ששמעתי את קולה.

מפני שעמדה מולי ולא הכירה את פניי.

ומפני שלמרות הכול, ביקשה שאכתוב לה מחר.

ליארה החזיקה אותי עד שנרגעתי.

אחר כך התיישבנו על הספסל.

״היא מאמינה לך?״ שאלה.

״אני לא יודעת.״

״היא רוצה לראות אותך שוב?״

״היא ביקשה שאכתוב לה.״

ליארה הנהנה.

״אז תכתבי.״

חזרנו אל המטע עם רדת הערב.

בדרך עברנו שוב ליד הרחוב שבו גרתי פעם.

הפעם לא עצרתי מול הבית.

המשכתי ללכת.

המחשבות שלי היו עם בתי, במקום שאליו הלכה אחרי שנפרדנו.

תהיתי אם התקשרה למישהו.

אם סיפרה על הפגישה.

אם היא יושבת עכשיו לבדה, מנסה להבין את הדברים ששמעה.

רציתי לדעת.

אבל לא שלחתי לה הודעה נוספת.

כשחזרנו לתחנה, מצאתי את נעמה ליד חדר הקשר.

״הכול עבר בשלום?״ שאלה.

״כן.״

היא הביטה בי.

״את רוצה שאשאיר את ערוץ התקשורת פתוח?״

״כן.״

״אדאג לכך.״

הודיתי לה.

כשנכנסתי לחדרי, מצאתי את המתקן הקטן מונח על השולחן.

הרמתי אותו.

לא הייתה הודעה חדשה.

פתחתי את השיחה עם בתי.

קראתי שוב את המילים האחרונות ששלחה לפני הפגישה.

אני רוצה לראות אותך.

חשבתי על פניה כשעמדה מולי.

על היד שרעדה סביב כוס המים.

על הרגע שבו כמעט חייכה.

ועל הבקשה שלא איעלם שוב.

הנחתי את המתקן ליד המיטה.

מחר אכתוב לה.

לא כדי לשכנע אותה.

לא כדי לבקש שתסלח לי.

רק כדי לקיים את מה שהבטחתי.

כיביתי את האור.

סוף פרק ארבעים ושבעה

פרק ארבעים ושמונה — מה שנותר מן הנצח ←