המסע אל הנצח — פרק ארבעים ושמונה: מה שנותר מן הנצח

הפרק הארבעים ושמונה של ספרי, המסע אל הנצח, מתפרסם כאן פרק אחר פרק. הפרקים הקודמים: פרק 1 · פרק 2 · פרק 3 · פרק 4 · פרק 5 · פרק 6 · פרק 7 · פרק 8 · פרק 9 · פרק 10 · פרק 11 · פרק 12 · פרק 13 · פרק 14 · פרק 15 · פרק 16 · פרק 17 · פרק 18 · פרק 19 · פרק 20 · פרק 21 · פרק 22 · פרק 23 · פרק 24 · פרק 25 · פרק 26 · פרק 27 · פרק 28 · פרק 29 · פרק 30 · פרק 31 · פרק 32 · פרק 33 · פרק 34 · פרק 35 · פרק 36 · פרק 37 · פרק 38 · פרק 39 · פרק 40 · פרק 41 · פרק 42 · פרק 43 · פרק 44 · פרק 45 · פרק 46 · פרק 47.

פרק ארבעים ושמונה — מה שנותר מן הנצח

למחרת בבוקר כתבתי לבתי.

בוקר טוב, אהובה שלי. כמו שהבטחתי, אני כותבת לך. מקווה שישנת טוב.

קראתי את ההודעה לפני ששלחתי.

היא הייתה דומה לאלפי הודעות שכתבתי לה בעבר. דווקא הפשטות שלה עוררה בי התרגשות.

שלחתי.

הנחתי את המתקן על השולחן ופתחתי את החלון.

בחוץ השמש כבר האירה את הגן. שמעתי צעדים בשביל, קול מים זורמים ושתי ציפורים שקראו זו לזו בין ענפי העץ.

כעבור כמה דקות הגיע צליל קצר.

לא ממש ישנתי.

הסתכלתי על המילים.

הודעה נוספת הופיעה.

יש לי עוד שאלות.

התיישבתי.

תשאלי כל מה שתרצי.

חלף זמן עד שענתה.

אני לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל.

רציתי לכתוב לה שאפשר לדבר אחר כך, שאין צורך למהר, שאני מבינה.

בסוף כתבתי:

אז נתחיל לאט.

היא לא השיבה מיד.

הנחתי את המתקן ליד החלון ויצאתי אל הגן.

נעמה עבדה בחדר המעברים.

מצאתי אותה עומדת על שרפרף נמוך, מנסה להגיע לחיבור שהיה קבוע מעל ראשה.

״אפשר לעזור?״ שאלתי.

״תחזיקי את הלוח הזה. הוא כל הזמן מחליק.״

החזקתי אותו בשתי ידיי בזמן שחיזקה את הברגים.

״אני רוצה לדבר איתך על המעבר לעולם שלי,״ אמרתי.

״קרה משהו?״

״לא. אני רוצה לדעת אם אפשר להשתמש בו לאורך זמן.״

נעמה ירדה מן השרפרף.

״באיזו תדירות?״

״אני עוד לא יודעת.״

היא ניגבה את ידיה במטלית.

״המעבר יציב כרגע. אפשר לתכנן פתיחות קבועות, אבל הוא דורש תחזוקה. לא אוכל להבטיח שיהיה זמין בכל רגע.״

״ואם ארצה להישאר שם תקופה?״

״תוכלי. רק נצטרך לתאם את החזרה.״

הבטתי בלוחות שהיו פרושים על השולחן.

פעם ראיתי בהם שערים אל מקומות שלא הכרתי.

עכשיו חשבתי עליהם גם כעל דרך להגיע אל בתי.

״יש עוד משהו,״ אמרתי.

נעמה הרימה את ראשה.

״אני לא רוצה שכל זה יהיה תלוי רק בך.״

היא בחנה אותי רגע.

״את מתכוונת ללמוד להפעיל את המעבר?״

״את מה שאפשר ללמוד.״

חיוך קטן הופיע על פניה.

״חשבתי שלעולם לא תבקשי.״

היא פינתה מקום ליד השולחן והניחה לפניי את אחד הרישומים.

״נתחיל מן הדברים שאסור לעשות.״

התיישבתי לצדה.

בצהריים עברתי ליד הבריכה.

השביעי עמד יחף על שפת האבן הצרה וניסה ללכת לאורכה בלי ליפול למים.

״אתה תיפול,״ אמרתי.

״כבר נפלתי פעמיים.״

״ובכל זאת אתה ממשיך?״

״אני רוצה להגיע עד הקצה.״

הוא פרש את זרועותיו והתקדם עוד צעד.

לרגע התנדנד, ואז הצליח להתייצב.

״ראית?״

״ראיתי.״

הוא חייך והמשיך ללכת.

כשהגיע לקצה האבן, קפץ אל הדשא והרים את ידיו בתנועת ניצחון.

צחקתי.

״נעמה סיפרה לי על יער שיש בו עצים גבוהים מאוד,״ אמר. ״אני רוצה ללכת לשם.״

״מתי?״

״בעוד כמה ימים. היא אומרת שהדרך ארוכה.״

״תיקח נעליים טובות.״

הוא הסתכל על רגליו היחפות.

״אני כבר יודע לקשור אותן.״

״נכון.״

הוא רץ אל השביל, וכעבור רגע חזר כדי לקחת את הנעליים שהשאיר ליד הספסל.

צפיתי בו מתרחק.

חשבתי על המקום שבו היה כלוא, על הפחד לצאת ממנו ועל הדרך הארוכה שעבר עד שיכול היה לעמוד כאן, להשתעשע במים ולתכנן טיול.

לא ידעתי אם אי פעם יוכל לדבר עם שש התודעות שהשאיר מאחוריו בלי לחוש את הכאב הישן.

אבל עכשיו היו לו ימים משלו.

בערב מצאתי את ליארה בחדר האוכל.

התחבושת על זרועה הייתה קטנה יותר. היא הצליחה להחזיק כוס בשתי ידיה, אף שעדיין נזהרה בתנועותיה.

התיישבתי מולה.

״ביקשתי מנעמה ללמד אותי להפעיל את המעבר.״

״באמת?״

״כן.״

״את מתכננת לעבור לעולם שלך?״

״אני רוצה להיות שם יותר. אבל אני לא רוצה לעזוב את המקום הזה.״

ליארה הניחה את הכוס.

״אז אל תעזבי.״

הבטתי בה.

״את אומרת את זה כאילו זה פשוט.״

״זה לא פשוט. אבל את כבר יודעת לעבור בין עולמות. אולי הגיע הזמן ללמוד לחיות ביניהם.״

חייכתי.

היא התבוננה בי רגע.

״את חושבת שתספרי לבת שלך גם עליי?״

״כבר סיפרתי לה מעט.״

״מה אמרת?״

״שאת החברה הכי קרובה שלי.״

ליארה השפילה את מבטה אל הכוס.

״ומה היא אמרה?״

״שיום אחד אולי תרצה לפגוש אותך.״

היא הרימה את עיניה.

״באמת?״

״באמת.״

ליארה חייכה.

ישבנו עוד זמן מה וסיפרתי לה על ההודעות שקיבלתי.

כשקמתי ללכת, היא ביקשה שאעזור לה להרים את הצלחת.

״היד הזאת עדיין לא עושה כל מה שאני רוצה,״ אמרה.

לקחתי את הצלחת.

״היא משתפרת.״

״לאט מדי לטעמי.״

״את נשמעת כמוני.״

״זה מה שמדאיג אותי.״

שתינו צחקנו.

בימים הבאים התחלתי לכתוב לבתי בכל בוקר.

לפעמים ענתה מיד.

לפעמים רק בערב.

ביום השלישי שאלה אם אני אוכלת ואם יש במקום שבו אני נמצאת אוכל רגיל.

כן. ואפילו לחם טוב, כתבתי.

היא השיבה:

לפחות משהו אחד נשאר נורמלי.

ביום הרביעי שאלה על ליארה.

ביום החמישי כתבה שהיא עדיין לא יודעת אם היא מאמינה לי.

עניתי שאני מוכנה להמשיך לענות על שאלותיה, וגם לעזור לה לבדוק את הדברים בעצמה.

ביום השישי לא כתבה כלל.

חיכיתי.

רציתי לשלוח הודעה נוספת, לשאול אם הכול בסדר.

אבל התאפקתי.

למחרת בבוקר הופיעה הודעה:

הייתי עסוקה אתמול.

ואחריה:

לא צריך לדאוג מכל פעם שאני לא עונה.

חייכתי.

גם לפני המסע הייתה אומרת לי דברים כאלה.

כתבתי:

אשתדל.

באותם ימים המשיכו החיים בתחנה.

אילה יצאה בכל בוקר אל הגן, ולעיתים נשארה שם שעות. היא עדיין לא הסכימה לפגוש את אורה, ואיש לא לחץ עליה.

מלה החלה לשוב בהדרגה לעבודתה, אף שהייתה זקוקה לעזרה בחלק מן הפעולות שבעבר ביצעה לבדה.

נעמה בילתה שעות בתיקון המעברים, ובין משימה למשימה לימדה אותי לזהות את הסימנים שעל הלוחות.

לפעמים טעיתי.

פעם אחת סגרתי ערוץ שהיה אמור להישאר פתוח, ונעמה נאלצה להתחיל את הבדיקה מחדש.

״את לומדת,״ אמרה כשביקשתי סליחה.

״אני חושבת שאת אומרת את זה כדי שלא אפסיק.״

״בהחלט. אני צריכה עוד זוג ידיים.״

צחקתי וחזרתי אל הלוח.

היו ימים שבהם לא קרה דבר יוצא דופן.

אכלנו יחד, עבדנו, טיילנו בגן.

ליארה התאוששה.

השביעי יצא אל היער וחזר מלא סיפורים על גשם, על אדמה רכה ועל הלילה הראשון שבו ישן תחת כיפת השמיים.

הקשבתי לו וחשבתי כמה מעט דרוש לפעמים כדי למלא יום שלם.

כעבור שבועיים בתי ביקשה שניפגש שוב.

הפעם הציעה שנלך ברגל במטע.

כשקראתי את ההודעה, ישבתי זמן רב בלי לזוז.

היא בחרה במקום שבו התחיל המסע שלי.

לא ידעתי אם עשתה זאת בכוונה.

כתבתי שאגיע.

נפגשנו ליד השביל הישן.

היא עמדה מתחת לעץ זית והחזיקה בקבוק מים.

כשראתה אותי, הרימה את ידה לשלום.

ניגשתי אליה.

״היי,״ אמרה.

״היי, אהובה שלי.״

היא לא נרתעה מן המילים כפי שנרתעה בפעם הקודמת.

אבל גם הפעם לא התחבקנו.

התחלנו ללכת.

השביל היה צר, ובכמה מקומות נאלצנו לפסוע זו אחר זו.

היא סיפרה לי על העבודה שלה, על חברה שעברה לעיר אחרת ועל דברים קטנים שקרו בשבוע האחרון.

הקשבתי.

לפעמים שאלתי שאלה.

לפעמים היא עצרה כדי להראות לי משהו בטלפון.

באחד המקומות התיישבנו על אבן שטוחה.

״אני עדיין חושבת על מה שסיפרת לי,״ אמרה.

״אני יודעת.״

״דיברתי עם מישהו על האפשרות שאדם ישתנה לגמרי מבחינה גופנית ועדיין יישאר אותו אדם.״

״מה הוא אמר?״

״שזה תלוי במה מתכוונים כשאומרים ‘אותו אדם’.״

״ומה את חושבת?״

היא הסתכלה עליי.

״אני חושבת שאני לא יכולה להחליט לפי הפנים שלך.״

שתקתי.

״אבל גם לא לפי כמה דברים שאת יודעת עליי.״

״נכון.״

היא קטפה עלה יבש מן האדמה וסובבה אותו בין אצבעותיה.

״אני צריכה לראות מי את לאורך זמן.״

״זה הוגן.״

היא הנהנה.

ישבנו בשקט.

רוח קלה עברה בין העצים.

אחרי זמן מה שאלה:

״את באמת מאושרת שם?״

חשבתי על התחנה, על ליארה, על נעמה ועל השביעי.

על המקומות שראיתי.

על הדברים שעדיין לא הבנתי.

״יש ימים שכן,״ אמרתי. ״ויש ימים שקשה לי.״

היא הסתכלה בי.

״חשבתי שחיי נצח אמורים לפתור את זה.״

חייכתי.

״גם אני חשבתי פעם שהם יפתרו הרבה דברים.״

״והם לא?״

״הם נותנים זמן. אבל עדיין צריך לחיות אותו.״

היא הביטה בשביל שלפנינו.

״אני לא בטוחה שהייתי רוצה לחיות לנצח.״

״את לא צריכה להחליט.״

״ואם הייתה לי אפשרות?״

הסתכלתי עליה.

״הייתי רוצה שתחשבי על זה היטב.״

״את היית ממליצה לי?״

השתתקתי.

זאת הייתה שאלה שלא רציתי לענות עליה בחיפזון.

״הייתי מספרת לך גם על הדברים היפים וגם על הדברים הקשים,״ אמרתי לבסוף. ״ואז הייתי מקשיבה למה שאת רוצה.״

היא הנהנה.

״זה נשמע יותר כמו אמא שלי.״

הסתכלתי עליה.

היא לא חייכה.

אבל גם לא הסיטה את מבטה.

המשכנו ללכת עד שהגענו אל המקום שבו ישבתי לפני שנים, בערב שבו דיברתי עם הציפור.

האבן עדיין הייתה שם.

גם העץ.

התיישבתי.

בתי נשארה לעמוד רגע, ואז התיישבה לידי.

״כאן זה קרה?״ שאלה.

״כאן התחיל הכול.״

היא הסתכלה סביב.

״זה נראה מקום רגיל לגמרי.״

״הוא באמת היה מקום רגיל.״

רוח קלה עברה בין הענפים.

ציפור קטנה נחתה על ענף נמוך, קיפצה מעט והביטה בנו.

חייכתי.

״מה?״ שאלה בתי.

״פעם דיברתי כאן עם ציפור.״

היא הסתכלה עליי.

״את מדברת עם ציפורים?״

״לפעמים.״

״הן עונות לך?״

״לא תמיד.״

היא צחקה.

זה היה צחוק קצר, מופתע.

אבל אמיתי.

גם אני צחקתי.

לרגע ישבנו שם כמו שישבנו פעם במקומות אחרים, כשהייתה מספרת לי משהו משעשע ואני הייתי מוסיפה הערה שגרמה לה לצחוק עוד יותר.

ואז השתתקנו.

לא מפני שנעשה עצוב.

פשוט נגמר לנו מה לומר באותו רגע.

השמש החלה לרדת.

בתי קמה וניערה מעט אבק ממכנסיה.

״אני צריכה לחזור.״

קמתי אחריה.

הלכנו יחד עד תחילת השביל.

ליד המכונית שלה עצרה.

״את תחזרי לכאן?״

״כן.״

״מתי?״

״מתי שתרצי להיפגש.״

היא הסתכלה עליי.

״אני לא רוצה שכל פעם נצטרך לקבוע משהו גדול.״

״גם אני לא.״

״אולי בפעם הבאה פשוט נשתה קפה.״

חייכתי.

״בשמחה.״

היא פתחה את דלת המכונית, ואז עצרה.

״רגע.״

הסתובבתי אליה.

היא התקרבה צעד אחד.

עמדה מולי.

ראיתי את ההיסוס בעיניה.

ואז הושיטה את ידה ואחזה בידי.

רק לרגע.

הרגשתי את חום אצבעותיה.

היא שחררה אותי.

״נדבר,״ אמרה.

״נדבר.״

היא נכנסה למכונית ונסעה.

נשארתי לעמוד עד שנעלמה מעבר לעיקול.

חזרתי אל האבן.

השמש כבר נגעה בקצה האופק.

התיישבתי במקום שבו ישבתי לפני המסע.

הציפור עדיין הייתה על העץ.

או אולי הייתה זאת ציפור אחרת.

לא יכולתי לדעת.

״חזרתי,״ אמרתי בשקט.

היא הטתה את ראשה.

חייכתי.

פעם ישבתי כאן ושאלתי שאלות שלא העזתי לשאול בקול רם ליד אנשים אחרים.

תהיתי מה נמצא מעבר לעולם שהכרתי, אם יש גבול לקיום, אם האדם מסוגל להבין את המקום שהוא תופס ביקום.

לא ציפיתי לתשובה.

בוודאי שלא ציפיתי שהשאלות יובילו אותי רחוק כל כך.

הרמתי אבן קטנה מן האדמה והחזקתי אותה בכף ידי.

היא הייתה חמימה מן השמש.

סובבתי אותה בין אצבעותיי, בחנתי את הקווים הדקים שעל פניה, ואז הנחתי אותה בחזרה.

נשארתי לשבת עד שהאור החל לדעוך.

חשבתי על הדרך חזרה לתחנה.

ליארה ודאי כבר חיכתה לשמוע כיצד עברה הפגישה.

נעמה ביקשה שאגיע מחר מוקדם כדי שנמשיך ללמוד את מערכת המעברים.

השביעי הבטיח להראות לי אבן חלקה שמצא ביער, שלדבריו נראתה כאילו מישהו צייר עליה נהר.

ובתי אמרה שאולי נשתה קפה בפעם הבאה.

חייכתי לעצמי.

לא ידעתי מתי תהיה הפעם הבאה.

אבל היא כבר דיברה עליה.

הרוח התחזקה מעט.

הציפור שעל הענף פרשה את כנפיה, עפה אל עץ אחר ונעלמה בין העלים.

הבטתי במקום שבו עמדה.

לפני שנים, כשהתיישבתי כאן לראשונה, הייתי אישה שחשבה על הזמן ההולך ואוזל.

ספרתי שנים, עונות, ימי הולדת.

רציתי להספיק עוד.

לראות עוד.

להבין עוד.

כעת עמדו לפניי שנים שלא ידעתי למנות.

הייתי יכולה להמשיך אל עולמות שלא ראיתי, ללמוד שפות שלא שמעתי, לפגוש יצורים שחייהם ארוכים משלי.

המחשבה עדיין עוררה בי סקרנות.

אבל באותו ערב לא רציתי להיות בשום מקום אחר.

הוצאתי את המתקן הקטן מכיסי.

על המסך הופיעה הודעה חדשה מבתי.

היה לי נחמד היום.

קראתי אותה פעמיים.

ואז הגיעה הודעה נוספת.

ותכתבי לי כשתגיעי.

הסתכלתי על המילים.

אחרי כל מה שקרה, אחרי המרחק, השנים והפנים שהשתנו, היא עדיין רצתה לדעת שהגעתי בשלום.

כתבתי:

אכתוב, אהובה שלי.

הכנסתי את המתקן לכיס וקמתי מן האבן.

השמש שקעה מאחורי העצים, והאור האחרון נותר על השביל.

ידעתי שהמעבר עוד רחוק מעט, ושאצטרך להזדרז אם ארצה להגיע לפני החשכה.

התחלתי ללכת.

כעבור כמה צעדים עצרתי והבטתי לאחור.

העץ עמד במקומו.

האבן הייתה מונחת מתחתיו.

לא נשאר דבר שיעיד על מה שהתרחש כאן, מלבד האישה שעמדה בשביל.

חזרתי ללכת.

במשך שנים ביקשתי מן היקום שיגלה לי את סוד הנצח.

עכשיו, כשהנצח היה לפניי, כבר לא מיהרתי לשום מקום.

סוף פרק ארבעים ושמונה

© 2026 נורית רוזנבלט. כל הזכויות שמורות. אין להעתיק, לשכפל או להפיץ כל חלק מספר זה ללא אישור מראש ובכתב מהמחברת.